מפלגת העבודה, סוף (או, איך חיסלו אותי פוליטית)

מפלגת העבודה, סוף - או הסיפור על חיסולי הפוליטי (כמטפורה לרבים אחרים כמוני).

כעַסְקָן פוליטי המודע למרחב בו אני פועל אין בי חרטות על מה שהיה ועל מה שעשיתי. הייתי מחויב לרעיון, לדרך ולחברים.ות ועסקתי בפוליטיקה באופן הכי מקצועי שיכולתי ובלי לבקש תמורה. שליח בשליחות. הייתי בין אלו שנאבקו לשמור על השמאל הישראלי קיים ולאפשר לו לקום מחדש, להתאושש ולחזור למרכז הזירה הפוליטית. ואין ויכוח, ניצחתי והמורשת כאן להישאר.

בדרך, חוסלתי פוליטית.

עַסְקָן, "אדם העוסק בצורכי ציבור במסגרת קהילתית או מפלגתית וכדומה" (האקדמיה ללשון)

ברור לי שיסמנו אותי כחתרן ואת הטור ככזה של אדם ממורמר, אויב המחנה. ואני בסדר עם זה ושלם עם מה שכתבתי אז וכותב היום. זה היה תמיד היתרון שלי, שלא באמת אכפת לי מה חושבים ושאין לי אינטרס ומה להפסיד.

לחסל אותי פוליטית אפשר, להרוג את המחשבה העצמאית שלי זה כבר בלתי אפשרי.

ידיד קרוב ומורה דרך לחיים הפוליטיים שלי כינה אותי בעבר "ברל כצנלסון", ואני אימצתי את הכינוי (ומכאן אווטר הרשת שלי) כסמל לדבקות ברעיון המארגן, ובאותו הזמן בחתירה נחושה ובלתי מתפשרת לתרגומו למעשה. כזה היה ברל, ולכן גם אני בחרתי להיות עַסְקָן פוליטי - כזה שעוסק בפוליטיקה ככלי לקידום רעיון ודרך ומציאות טובה יותר. כזה הייתי אני.

מניפסט אשכבה לעַסְקָן

מדינת ישראל והציונות בדרך לאבדון. כוחות אנטי-ציוניים, פשיסטים, לאומנים, משיחיים, גזענים, הומופוביים, מיזוגנים, מלוכניים כבר השתלטו עליה והם מקדמים את ריסוקה אל תהום היסטורית של הדמוקרטיה והפיכתה למדינת יהודה של אפרטהייד שבינה ובין ציונות, חמלה חברתית ודמוקרטיה אין דבר. אמונתי הייתה מאז ומעולם, שתהליך כזה אפשר לעצור רק באמצעות מפלגה דמוקרטית אמיתית שתוביל את הגוש האזרחי מול הגוש השמרני-אמוני. ורק מפלגת העבודה הייתה (ונשארה) בעיני, החלופה היחידה להובלת גוש זה ומהטעם ששאר מפלגות הגוש אינן דמוקרטיות אלא התארגנויות יחיד דיקטטוריות שאין להן יכולת להעמיד דוגמא ודרישה לגיטימית אל מול החלופה השמרנית-אמונית. כי במרחב דמוקרטי נדרש לקבל לגיטימציה שבסיסה הוא בלגיטימיות וזו תתקיים רק על בסיס הליך דמוקרטי פנימי של שיח, השתתפות ובחירות שהן שיאה של חוכמת ההמון. ורק ההמון יכול להעניק למנהיג.ה לגיטימיות ודרכה לגיטימציה (הרחבתי, "על הפער בין מהות ותהליך בדמוקרטיה ובמשפט בראי ההפיכה המשטרית והמחאה", במאמר לאתר האקדמאים מתחום מדע המדינה).

לכן נאבקתי, במשך שנים כדון-קישוט, אל מול כוחות גדולים ממני, כנגד ריסוק הדמוקרטיה במפלגת העבודה. כעת, אבדה גם תקווה אחרונה זאת (ואולי, כולי תקווה, אני טועה ומתוך ההריסות יצמח שמאל אמיתי, סוציאל דמוקרטי שלא פוחד להניף את הדגלים הרעיוניים שלו).

הרי עוד מראשית המאה ה-20, תנועת העבודה מעולם לא קפאה בקיבעון רעיוני ופוליטי וידעה להתאחד, להתחבר ומתוך כך להתחזק ולהשתפר. לכן, הייתה תקווה, כי תנועת העבודה היא דרך ורעיון שאין להם תחליף, גם אם נדרש להתאימה להווה, ועדין יש לה משקל רעיוני וביקוש בקרב המצביעים. והנה לראיה ניצחון השמאל ראשית בגרמניה, תחייתו של הלייבור הבריטי שהביא למהפך אחרי שנות דור באופוזיציה ותחת הדגל האדום וממש לאחרונה גם בצרפת כגוש שמאל מאוחד (עם רכיבים שבעיני הם פסולים). ועל כך כתב עמית בן-צור: "מסקנה? המפלגות עם האידיאולוגיה המחודדת סוחפות את המצביעים" (טוויטר).

במציאות, מותג "העבודה" נזרק אל פח ההיסטוריה כאילו היה סחורה לא רצויה ודרכו מכשול בפני הגוש האזרחי.

ואני? אני אף פעם לא הייתי פעיל מרכזי בעל השפעה גדולה, קבלן קולות שמחזרים על פיתחו, עַסְקָן שמציעים לו הצעות. כי הקפדתי לא להשתייך לאף מחנה ולתמוך בכול מי שמראה רצון כן לטובת המפלגה ובעיקר הדרך. היו לי חברים שבכולם אני גאה. והיו לי שונאים (שאיתם אין לי ריב ומדון אישי) וכמו בחיים עצמם חייתי עם זה בשלום. תמיד ראיתי את עצמי כעַסְקָן פוליטי, בורג קטן במכונה גדולה - מכונת מחנה השמאל על שני דגליו המרכזיים: סוציאל דמוקרטיה ודגל השלום ועל כל המשתמע מהם.

כאשר זיהיתי את הריק הרעיוני בתנועת העבודה (לאחר המהפך שהוביל טוני בלייר ביחד עם הלייבור הבריטי, גם הוא לאחר שנות דור ובדומה לניצחון הלייבור של 2024), הקמתי בשנת 2004 את אתר "הבמה הרעיונית של תנועת העבודה" (שחוגגת 20 שנה להיווסדה), שנועד להוות במה חופשית ושקופה לנעשה במפלגת העבודה ובתנועה ואני מנהל אותו עד היום בהתנדבות, ללא תמורה ובהשקעה כספית ואנושית ניכרת (על עצמי, ועל כיסי). ודרך אגב, הבמה הרעיונית הפכה ובשנים של השקעה, למוקד של ידע ורעיון ובמה לזרמים שונים וזכתה למאות אלפי גולשים ומיליוני עמודים ניצפים וברגעים מסוימים, לחלופה לאתר המפלגה (הלא קיים, הלא מעודכן, הלא שקוף, הלא נגיש ...) ועל כך גאוותי.

היום יש מחנה שמאל, יש גוש שנראה בדרכו הפוליטית להישג בקלפי בבחירות (לכנסת ה-26), אבל אין דרך ואין רעיון ושני הדגלים הרעיוניים של חמלה ושלום נזנחו בצד הדרך. מה היה צריך לעשות? זאת הצגתי בפירוט ובהתבסס על עובדות ונתונים בניתוח של "מפלגת העבודה בבחירות לכנסת ה-25, מה קרה?" ולפי כן "מה קרה בבחירות לכנסת 24", "מה קרה בבחירות לכנסת 23", "על ההימור שהצליח בבחירות לכנסת 22", "על החיבור הנדרש לאזרחים ערביי ישראל", ואחורה עד "הבחירות לכנסת 20".

אני חוסלתי פוליטית (וביחד איתי פעילי שמאל רבים אחרים), כדי להביא את ההישג שעבורו נאבקתי ואין בי כעס או חרטה על מה שהיה ויש בי רק אכזבה מאנשים.

חוסלתי פוליטית על-ידי אנשים שלא מכירים אותי ולא ראו בי איום אישי. חוסלתי פוליטית בידי אנשים שהאינטרס האישי ותחושת הרדיפה המדומה שלהם גברה, שעבורם חיסול כול מה שהיה הוא תנאי לכל מה שיהיה. חוסלתי פוליטית (ויכחישו שהייתי ברשימות חיסול, אבל לא צריך להיות ברשימה אלא אפשר להעדר מאחת אחרת ולהיות מסומן כחלק ממטרה גדולה יותר בגישת המטרה שמקדשת את האמצעים), בשיטה לא דמוקרטית, כוחנית, שמרסקת את הדמוקרטיה במפלגת העבודה, שמבטלת את הפרדת הרשויות ואת האיזונים ובלמים שהם יסוד בכל שיטה דמוקרטית.

חוסלתי פוליטית, כי היו מי שחשבו שכמי שמשקיע עשרות רבות של שעות בחודש במפלגה, כמי שכל מערכת בחירות מתייצב ללא תנאי, כמי שלא דורש תמורה במשך עשרות שנים - לא נחוץ ואין צורך שאהיה חבר בוועידת המפלגה ושותף לגיבוש הדרך ואקח חלק בהחלטות לגבי המשך דרכם של המוסדות הדמוקרטיים של המפלגה. שאסור שעַסְקָן כמוני יתבטא ויציג דעה שונה ויחלוק על השיטה ואולי אפילו על הדרך.

חוסלתי פוליטית על-ידי מי שמנסים להכניס את מצביעי הגוש "לתוך האוהל" אבל באותה נשימה דורשים מהם ליישר שורה, לוותר על החשיבה העצמאית וזהות רעיונית מובחנת, להיכנע לתכתיבי המנהיג העליון ולא לחלוק עליו וכדי להבטיח זאת מחסלים ומשתקים את הדמוקרטיה הפנימית, את השיח, את האיזונים והבלמים וכל מאפיין דמוקרטי אחר. זהו ביביזם. למי שירחיק ראות ולא מבין שללא חלופה דמוקרטית אמיתית בגוש האזרחי בהובלת מפלגת העבודה - הביביזם לא ירד מהבמה.

חוסלתי פוליטית על-ידי מי שלא מבינים שללא תחושת השותפות, ללא חיבור ישיר בין הסניפים והשטח לתהליכי קבלת ההחלטות - אין מפלגה דמוקרטית ואין הישג בקלפי. שלא מבינים שגוף פוליטי עני במשאבים חייב קודם כל וראשית כל שטח מגויס מתוך מחויבות רעיונית ונגישות לתהליכי עיצוב הדרך והרעיון ולא רק במרחב המקוון.

העַסְקָן שאני חוסל פוליטית, על ידי שאינם יודעים להבחין בין ליברליזם-כלכלי שאין בו חמלה סוציאלית וליברליזם אזרחי שבו האיזון העדין בין חופש לשוויון הוא מלאכת מחשבת.

את דרכי במפלגת העבודה התחלתי בתאי הסטודנטים, בפרט ס.ל.ע באוניברסיטת ת"א ששם אנשים כמו ארז שני, רונן צור, ליאור טנר, ארז שושני, שרון ארדה, טל הדס, יואב קרן, רועי מימרן, איתמר בורוכוב, ליאור רוטברט, גיא קלנר ואחרים הפכו לחברים לדרך ולחיים. בהמשך פגשתי עוד אנשים מסורים שגם הם הפכו לשותפים כחיליק בר, רענן כהן וערן חרמוני וגם מתן וילנאי, דוד לפלר, איתן כבל ורבים אחרים שבוודאי יפגעו שלא הזכרתי אותם ועד חברי הכנסת המכהנים כיום נעמה לזימי, אפרת רייטן וגלעד קריב. וכן, אפילו יושבי ראש כמרב מיכאלי, עמיר פרץ, שלי יחימוביץ' ויצחק הרצוג ראויים ומחויבים כל אחת ואחד בדרכו. ובסניף המקומי שזכיתי להוביל, אלישע פרי גיבור ישראל היה עבורי מנטור ודוגמא לאיך צריך לנהל סניף פוליטי ורעי לדרך אביעם גפני שהחליף אותי כמזכיר היה עבורי סלע איתן להישען עליו. מאז ימי כסטודנט וכמקים תאי סטודנטים במכללות, כיהנתי כמזכיר סניף צעיר (לצד ערן חרמוני, מזכיר סניף גבעת שמואל ועד לאחרונה מזכ"ל המפלגה ומקביל לעבודה במשרה מלאה כסטודנט ובהיי טק), חבר מרכז, ציר וועידה, פעיל במחצ שהפילה את נתניהו והמליכה את אהוד ברק, כמזכיר הובלתי עיר שלמה להצביע לברק לראשות הממשלה ועוד. תמיד נבחרתי וראיתי עצמי כשליח ציבור - במועצת הסטודנטים, כמזכיר סניף, חבר מועצה, ציר ועידה ומרכז ועד קניית זרי אבל לטקסי לוויה שלח חברים.ות יקרי מכיסי. והיום? היום אני כבר לא נבחר וכבר לא שליח ציבור.

כבר בשנת 2005 הצגתי תפיסת תכנון מפלגתית" ועל בסיס "קריאה לפעולה" ועד "תכניות עבודה לסניף" (2013, 2018, 2022 ועוד) ומשנת 2014 ניסיתי לקדם את רעיון תכנית עבודה מפלגתית של "רשת לשכות ארצית של נבחרי ציבור" ובמטרה להחזיר את המפלגה לתלם ואת החיבור והשיתוף עם השטח. בשנת 2008 התרעתי על מכירת החיסול שניהל אהוד ברק (את כל הפרסומים שלי תמצאו בעמוד האישי שלי באתר פה, תחת הכינוי "הפרולטר") ועוד פרסומים רבים נוספים ובשנים האחרונות ניתוח כמותי ושיטתי של תוצאות הבחירות לכנסת שהופצו לנבחרי הציבור ומטה המפלגה.

תמיד הייתי מסור לדרך ולרעיון ולקיומה של מפלגה פוליטית דמוקרטית אמיתית שתייצג נאמנה ערכים אלו - ובמפלגת העבודה מצאתי את הבית החם הזה. בשנתיים האחרונות אפשר גם לומר שהייתי שותף לניסיונות הצלה והחייאה של המפלגה ושל מוסדותיה הדמוקרטיים בתהליכי שולחן עגול ועוד.

עשיתי מספיק, נדמה לי.

הניסון למחוק את דרכה ודגליה של תנועת העבודה פסול בעיני כי כבר מעל 5 שנים מסבירים לנו שצריך להחליף את השלטון בכל מחיר, ואם צריך נקריב את המפלגה בדרך. אז זרמנו עם גשר, עם מרצ, הרמנו לכחול-לבן עם גנץ ועם לפיד ואפילו הלבנו את ליברמן. נכנסו לממשלת שינוי שפעלה בניגוד לכל הערכים שלנו - הקרבנו הכי הרבה כמפלגה רעיונית בכל הגוש.

מה יצא מזה? מכרנו את כל הערכים שלנו, התרסקנו במספר המנדטים והנציגות בכנסת וקיבלנו את נתניהו בראשות ממשלה אנטי-ציונית, את שקד שהתניעה בממשלה שלנו הפיכה משפטית, את בנט שקידם את ההתנחלויות בשטחים, את לפיד שסירב להוריד את אחוז החסימה לטובת הגוש, נטשנו את הערבים והדרוזים והצ'רקסים אזרחי ישראל, עם חקיקה דורסנית וחוסר רצון של "השותפים" בגוש האזרחי להכיר בהם כחלק בלתי נפרד ממנו ועוד. ובסוף? בסוף אנחנו אשמים בהכול ונדרשים לוותר עוד קצת ולהקריב עוד הרבה.

והיום? היו"ר הנבחר שלנו, כבר מנהל מכירת חיסול רעיונית כאשר מצהיר שחרדים זה בסדר ושסוציאל דמוקרטיה לא כי מבריחה קולות יוצאי ברית-המועצות לשעבר.

בקיצור שוב נקריב הכול להפיל את ביבי ונקבל ממשלה סיוט.

אז די. ויתרתי מספיק על תפיסת העולם שלי ומה קיבלתי? כלום.

וכעת היה חשוב למי שרואה עצמו ראוי ומתאים להוביל את הגוש (שמאל, יש כזה? אולי מרכז? אולי אזרחי? אולי משהו אחר?), שעַסְקָנים כמוני (כמשל, המסר עבר?) נכון לחסל פוליטית. והחיסול נעשה באופן מוקפד ומחושב ואין להכחישו.

הסוף הוא שלי כאדם פוליטי ושל דרך ושל רעיון ולמפלגת העבודה זה סוף הדרך, לתנועת העבודה אין יותר קיום. אין יותר בית לדגלים חברתיים של סוציאל דמוקרטיה ודגל השלום והביטחון ואין יותר דמוקרטיה ומוסדות והפרדת רשויות ואיזונים ובלמים ושקיפות ואין יותר מקום להכיל קולות שונים, שיח מפרה ותהליכים דמוקרטיים עמוקים. כמו במדינה, כך במפלגה כניעה מוחלטת לשיח ולשפה של הזרם השמרני-אמוני שבו דמוקרטיה, מגוון דעות ויציאה מהשורה הם בגידה.

ומתוך ההרס והחורבן תקוותי, יקום גוש אזרחי שיציל את המדינה ויביא איתו ערבות הדדית וסולידאריות חברתית ושלום בר קיימא.

ואני? אני חוסלתי פוליטית.

• קודם
• הבא