בחירות לכנסת ה20 - ניתוח ומסקנות מנקודת מבט מפלגת העבודה
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים
- נוצר ב שישי, 20 מרס 2015 13:04
- מחבר\ת הפרולטר {אסף הלחמי}
הבחירות לכנסת ה20 היו מהסוערות שידענו ולמרות הישגים רבים של מפלגת העבודה בגיבוש מחדש של מחנה המרכז-שמאל ובקלפי, הרי שלא זכתה להרכיב את הממשלה. מטעם זה ובכל מקרה, נדרש לבחון על מה נסובו הבחירות, מה עשתה המפלגה, היכן טעתה ומהן המסקנות להמשך הדרך?
תְּנוּ לְקֵיסַר אֵת אֲשֶׁר לְקֵיסַר
ככלל, ניתן לקבוע כי טוב לאנשים במדינה וגם מימין וגם משמאל (ובוודאי במרכז) מעדיפים להצביע מהבטן ומתוך תחושת השיוך לקבוצה ולאו דווקא מתוך בחינה שכלתנית של מצב אישי או לאומי. כפי שמסביר יובל אלבשן "כמו שאתה לא משנה קבוצת כדורגל כך אתה לא משנה מפלגה ... לצאת ולהחליף מפלגה זה לאבד משהו מהזהות שלך ולכן לאנשים קשה לעזוב את הליכוד כמו שקשה לעזוב את מרצ ..." (ידיעות, 20.3.15).
ח"כ איתן כבל (מפלגת העבודה והמחנה הציוני) מסביר כי "גם אם היינו עושים קמפיין חלומי, היינו מביאים לכל היותר עוד מנדט אחד או שניים. אני לא מזלזל בזה, אבל בסך הכול מיצינו את הפוטנציאל" (וואלה, 26.3.15).
מתוך קביעות אלו, המסקנה המתבקשת וההמלצה להמשך דרכה של מפלגת העבודה היא להמשיך ולחזק את הזהות הפנימית, לחבר עוד ועוד מצביעים מתוך קהל המצביעים הקרוב אליה, לא לפנות לקהל הימני הקשה ולנסות ולקשור בריתות אד-הוק וארוכות טווח עם קהלי מרכז-ימין ומתוך כך לאפשר יצירת קואליציה ותפיסת הגה השלטון.
מבחינת "תְּנוּ לְקֵיסַר אֵת אֲשֶׁר לְקֵיסַר וְלֵאלֹהִים אֵת אֲשֶׁר לֵאלֹהִים" (הַבְּשׂוֹרָה עַל־פִּי מַתָּי פֶּרֶק כב פס' 21) והתמקדו במה אשר לכם.
[מסמך זה מהווה טיוטה בעבודה - אודה לערות והארות]
על מה נסובו הבחירות? הבית הבוער
למרות הטענה הנפוצה, הבחירות לכנסת ה20 לא נסובו על ציר המדיני-בטחוני וגם לא על הציר החברתי-כלכלי - הבחירות לכנסת ה20 נסובו על השייכות הקהילתית, תחושת הפחד והבית הבוער.
למה לא על הציר המדיני-בטחוני? כי במשך מעל חודש נתניהו שיחק במלוא כוחו על הקלף הבטחוני האיראני ובשוליים גם על האין שותף הפלסטיני ובכל זאת רשימת הליכוד לא הפסיקה לאבד מנדטים בסקרים השונים. גל ברגר, הפרשן לענייני ערבים של רשת ב' מנמק ומסביר "מצחיק שאחרי דגן/דיסקין/מכתב הביטחוניסטים, עדיין יש מי שחושב שלו עמד גנרל בראש המחנה הציוני התוצאה היתה אחרת. גם נתניהו לא גנרל להזכירכם". כלומר, מצד אחד נתניהו ששיחק על הקלף רק איבד מכוחו מצד שני גוש המרכז-שמאל שהציג מנגד גלריית מומחים לא הצליח לנכס את הנושא לטובתו.
למה לא על הציר החברתי-כלכלי? כי בכל פעם שעלה נושא כמו יוקר-המחיה, משבר-הדיור, מאגרי-הגז וכו' רשימת הליכוד איבדה עוד מנדט ועוד מנדט. כך, שלבטח לא תרמה לנצחון הימין ניתן אף לקבוע כי בכל פעם שנושאים אלו עלו על סדר הסדר דווקא מחנה המרכז-שמאל שיפר את מעמדו.
למעשה וכל זמן שמערכת הבחירות נסובה על נושאים אלו ובמוקד הוצג נתניהו כגורם המשותף (קמפיין "רק לא ביבי") הליכוד המשיך לאבד מנדטים והרצוג סגר בעקביות את הפער במדדי ההתאמה לראשות הממשלה מולו. בכנות מפתיעה, מסביר אחד מאנשיי קמפיין הליכוד: "הליכוד לא יצא במצע כלכלי־חברתי ולא בפתרון מדיני, אלא רק באמירה של 'מה אנחנו לא נעשה'. זה לא היה ספין של תוכן, אלא של הפחדה" (דה-מרקר, 26.3.15). הווה אומר, גם בליכוד הבינו כי עיסוק בתחומים אלו יהווה עבורם שדה בו יתקשו להתמודד.
מתי כן התרומם הליכוד מחדש והחל לאסוף מנדטים? במהלך יום חמישי שלפני סוף השבוע האחרון של תקופת הבחירות, שינה נתניהו בצעד מבריק את הגישה והחל להופיע מעל כל במה אפשרית - אם בחוגי בית וכנסים ואם בערוצי התקשורת השונים ואשר אותם החרים במהלך כמעט כל תקופת כהונתו.
שינוי דרמטי ביותר.
ועל מה דיבר שם? לא על בטחון, לא על דיור, לא על יוקר המחייה ואפילו לא על עצמו - כי אם על "הבית הבוער".
תחושת החירום - הבית בוער
הבחירות לכנסת ה20 הוכרעו על תחושת המצוקה של קהל מצביעי הליכוד המסורתיים והחשש כי "הבית בוער". ומתוך תחושת השייכות הקהילתית כאמור, יצאו מהבית, נטשו את הבית-היהודי, ישראל ביתנו ויחד של מרזל והכריעו את הבחירות.
תחושת החירום והבית הבוער, הונעה על-ידי מסרים שבטיים הנוגעים בפחדים הקמעיים של קהל בוחרי הליכוד המסורתי - השמאל והערבים. למשל המודעה שפרסמה העיתונאית סיון רהב-מאיר ובה הכיתוב "אם הליכוד יורד, השמאל יעלה" או הפוסטים של ח"כ רגב ויו"ר הליכוד נתניהו והמתייחסים לערבים וללא אזכור למנהיג, ראש התנועה וראש הממשלה - בנימין נתניהו.
התוצאה, תחושת פחד וחרדה - אם מערבים ואם מהשמאל השנוא. הפחד מהערבים מתבסס על כך ש"הימין יצר לאורך השנים קשר בין לאומיות, עוני והצבעה לימין. הדבר היחיד שמבחין את העני היהודי לזה שאינו יהודי - זה היותו יהודי" ואילו לשמאל וכפי שמסביר פרופ' סמי סמוחה "המזרחים בעיירות הפיתוח זוכרים את מה שהיה בשנות ה-50 ולכן הם שומרים לשמאל טינה" (ידיעות, 20.3.15).
גם משה ארנס מסביר כי "הבחירות נהפכו למאבק על עצם קיומה של ישראל וסיבה להצביע בעד נתניהו ... מסע בחירות שכוונתו היתה להקטין את התמיכה בנתניהו השיג את ההיפך" (משה ארנס, 24.3). אבל וכאמור, לא נתניהו עצמו היה הסיבה לחזרת המצביעים הביתה אלא 'תחושת החירום' של 'הבית הליכודי העולה באש' ("מאבק על עצם קיומה של ישראל").
ומתוך קמפיין הליכוד עצמו מבהירים, "הפחדה היא טכניקה שמשתמשים בה בקמפיינים ... בימין היו בחרדה רצינית והפעילו את נשק יום הדין, זה שאומר 'השמאל ייתן את המדינה לערבים'. זה פחד שקיים בכל אחד מאתנו, והוא הוציא לקלפי הרבה מצביעים שלא היו יוצאים להצביע ביום רגיל ... בימים האחרונים של קמפיין, כשנאמרים משפטים די קשים, יש לזה השפעה גדולה. לטעמי, יש משפטים שהיה עדיף להימנע מהם. לעולם הפחד מנצח את התקווה, בבחירות וגם בחיים. אחד מגדולי התעמולנים, שאני לא רוצה להזכיר את שמו, אמר פעם שכשהעם מואס בך עליך לזרוע בו פחד ולתת לו תחושה שהתחליף יהיה גרוע יותר"
וח"כ כבל מבהיר, "הסתכלתי בעיניים כלות איך נתניהו שובר את הפיקות של הברכיים של בנט. על הבמה בעצרת הימין הם ארגנו לו את כנס שבירת הפיקות. בנט ישב שם כמו נער פוסטר בלהקת החימום של ביבי. מה יכולתי לעשות? רק להסתכל בעיניים דומעות כי הבנתי מה הוא עושה להם. רק שלא הבנתי את עוצמת השבירה של הפיקות. אין כוח יותר חזק משילוב של הפחדה ושנאה" (וואלה, שם).
וכאשר הבית בוער, מתכנסים סביבו, מתגייסים, שוכחים את מריבות העבר, המשקעים והשנאות נעלמים ומתייצבים כאיש אחד. הישגו הגדול של נתניהו היה ביצירת אותה "תחושת חירום" כל-כך אנושית שהצליחה לדבר ישירות אל הבטן של מצביעי הליכוד ולהחזירם הביתה מהבית-היהודי, ישראל ביתנו ויחד.
עדויות להתכנסות זו הביאו עיתונאים רבים במהלך הימים האחרונים (ראו שיחה ברשת ב' בין יואב קרקובסקי לציון נאנוס) ובכך אולי כשלונה הגדול של התקשורת - שלא ידעה לזהות מגמה זו בזמן אמת.
גם תוצאות הצבעת החיילים מעידות כי למרות אותו קמפיין "גוועלד" של נתניהו ואשר החל ביום חמישי האחרון שלפני יום הבחירות ושכנראה לא נחשף במלואו לציבור החיילים שהתחיל להצביע מוקדם יותר, הבית-היהודי של בנט מקבל תמיכה כמעט כפולה מאשר זו בציבור הכללי (12.39% לעומת 6.37%) והמבטאת כנראה את העדר "תחושת החירום והבית בוער" שלובתה במהלך סוף השבוע ובפרט ביום הבחירות עצמו.
כאמור 'תחושת החירום' אף קיבלה חיזוק בהנעה לפעולה ביום הבחירות עצמו וכפי שהשוואה בין מגמות ההצבעה בשעות 20:00-22:00 ובין מערכת הבחירות הנוכחית לקודמות לה מעידה - מאובחנת עליה דרמטית וחסרת תקדים בשעורי ההצבעה. הנתונים מבוססים על אתר הבחירות של כנסת ישראל ותואמים לדיווחים ברשת על הפניה הבהולה של הליכוד למצביעיו בשעות ההצבעה המאוחרות.
כפי שמעיד גולש ברשת: "אני (משום מה) ברשימת התפוצה של הליכוד. כל יום הבחירות שלחו לי הודעות במידה גוברת של היסטריה לגבי ממשלת הערבים שאוטוטו תקום כאן והכסף האמריקאי שתומך בה; עד שבשעה 20:30 הם שלחו הודעה בזו הלשון: 'הפרשן אהוד יערי עכשיו בחדשות ערוץ 2: "ארגון החמאס קורא לערבים בארץ לצאת ולהצביע!" זוהי קריאה אחרונה להיום: צאו מהבתים עכשיו והצביעו ליכוד!'" (פייסבוק - המגיב ניל ג'ורדן).
הימין לא מתחזק
למעשה ולמרות הישגו חסר התקדים של נתניהו בהעברת מצביעים בחזרה הביתה, לתנועת הליכוד שהרי ובפועל, גוש הימין נותר בגודלו ורק הרכבו הפנימי השתנה. כפי שמסביר ומדגים העיתונאי נתי טוקר, גוש הימין נותר עם 43 מנדטים (ללא חרדים), המרכז עם 21 והשמאל עם 41.
מסביר זיו פרוניד, בניתוח מתמטי של תוצאות הבחירות (ראו פוסט פייסבוק פה) כי "4 המנדטים שאיבד הבית היהודי, עברו כמעט כולם לליכוד. הליכוד הוא גם הסיבה המרכזית לאבדן המנדטים של ש"ס (ולא אלי ישי) ... אלי ישי לא עבר את אחוז החסימה, ככל הנראה בגלל שלא הצליח לשכנע את בוחרי ש"ס. רק מנדט אחד הצליח להעביר ישי מש"ס אליו, והרבה פחות מהבית היהודי. כל יתר כוחו הגיע אליו ממצביעי עוצמה לישראל הנאמנים, שלא התמודדה הפעם (ושבבחירות הקודמות היתה קרובה מאוד מאוד לאחוז החסימה) ... מצביעי הרב אמסלם שלא עבר את אחוז החסימה ב- 2013 (מנדט וחצי במונחי 2013 ) – הצביעו לליכוד ... מצביעי ליברמן חזרו אליו מהליכוד ביתנו (וגם מצביעי הישראלים מהבחירות הקודמות)".
אז רע או טוב פה?
ההתכנסות המרשימה של תושבי הפריפריה החברתית והגיאוגראפית סביב הליכוד ואותיות מ.ח.ל ובדיוק היכן שלכאורה מדדי יוקר-המחיה, הקיפוח והפערים החברתיים גדולים ביותר גם מעידה כי כנראה לא כל-כך רע פה.
שהרי ולכאורה, אם אכן הייתה מקננת בתושבים תחושה של אכזבה מהשלטון בהיבטים החברתיים, מצד אחד ומצד שני רצון להמשיך ולהחזיק בתפיסה מדינית-בטחונית ימנית שהרי סביר כי היו מעבירים את קולם למפלגות כמו "כולנו" של משה-כחלון הליכודי או "ש"ס" של דרעי המזרחי-חברתי ואולי אפילו לבית-היהודי של בנט שניסתה לנגן על המיתר החברתי ועל הישגי האחרון במשרדו.
אבל ובפועל השיגה רשימת הליכוד הכרעה חד-משמעית לטובתה בערים כמו דימונה (עליה מ32% בבחירות 2013 ל41% בבחירות 2015), חצור הגלילית (עליה מ33% בבחירות 2013 ל44% בבחירות 2015), אור-יהודה (עליה מ33% בבחירות 2013 ל40.5% בבחירות 2015) ודומות.
נתונים אלו, הם כנראה החשובים ביותר עבור מפלגת העבודה ובבואה לתכנן את העתיד - לא מבחינת הפוטנציאל וסדר יום, אלא דווקא מהעדרו.
מה עשתה מפלגת העבודה
הראתה מנהיגות באחדה את מחנה המרכז-שמאל בהצלחה, מיצבה עצמה מחדש כחלופה שלטונית והצליחה להקים וליישם מערך המרצה והנעה לקלפי של קהל בוחריה.
האיחוד עם התנועה - טוב או לא?
בהחלט כן (וקצת לא).
על פניו, הושמעה ביקורת רבה על המהלך ועל התמורה שקיבלה רשימת התנועה ועבור מהלך האיחוד ובצדק לא קטן. אבל, במבחן התוצאה רשימת העבודה שעד אז דשדשה בסקרים עם 10-12 מנדטים זינקה לאזור ה20 מנדטים ומשם רק המשיכה להתחזק.
האיחוד בפני עצמו, לא תרם רבות למפלגה - לא ברמה הרעיונית ולא ברמת המנדטים שהרי החיבור בין 15 המנדטים של מפלגת העבודה וה6 של התנועה בכנסת ה19 ובסה"כ 21 אינם רחוקים מהתוצאה בפועל בכנסת ה20 ועם 24 מנדטים. לראיה, "ציפי לבני לא העבירה את כל מצביעי התנועה לעבודה – כשליש מהם עברו ליש עתיד ולכולנו" (פרויניד, פייסבוק - שם). אולם, השינוי היה בדימוי ובתפיסה של כלל הציבור את יצחק הרצוג והרשימה בראשה עמד - כעת יש אלטרנטיבה, כעת יש חלופה, כעת שבה מפלגת העבודה ותפסה את מקומה כמובילת גוש שמאל-מרכז והרצוג כמועמד מציאותי לראשות הממשלה.
תעיד אמירת אחד מאנשי קמפיין הליכוד, "המסר המקורי של המחנה הציוני של 'אנחנו או הוא' היה טוב, ושידר 'אנחנו ביחד, והוא לבד - המנותק' ... [אלא ש] באופן כללי השילוב של לבני והרצוג היה מסר טוב שלא נוהל טוב. היו צריכים ללכת על שניהם יחד, כל הזמן" (דה-מרקר 26.3.15, שם).
מופז, החמצה?
בהחלט ייתכן.
רבות נכתב על הדרמה בה הוחלט שלא לחבור גם קדימה של מופז - מצד אחד, כנראה שהיה מרחיק מצביעים מהתנועה ואולי נבע מווטו של ציפי לבני. מצד שני וכפי שהראה פרוינד, בפועל לבני לא הביאה הרבה מצביעים.
עם זאת, ייתכן בהחלט שהייתה פה החמצה גם מהיבט "האישיות הבטחונית האמונה גם על הימין" וגם מבחינת פוטנציאל מנדטים וכאמור "מצביעי קדימה עברו ברובם לכחלון, ומיעוטם למחנ"צ, אבל גם קצת לרשימה הערבית המשותפת ..." (פרוניד, פייסבוק - שם). גם נחמיאס וטיבון בניתוח קמפיין המחנה-הציוני שלהם, מסבירים כי: "הבאתו של מופז הייתה גורמת לליכודניקים וימין רך להרגיש שהם יכולים להיות פה. את זה אתה לא רואה בסקרים ביום הראשון, זה משהו שבמהלך הקמפיין היה יכול להיווצר – שמופז הוא בחוד החנית מול נתניהו. זו הייתה טעות אסטרטגית שלא להביא אותו" (וואללה, שם).
המחנה הציוני
הבחירה בשם ובמסר הייתה טובה והוכיחה עצמה.
מזה תקופה ארוכה, הימין הלאומני-משיחי השתלט על השיח ובפרט הצליח למתג עצמו "כציוני החדש" וכתוצאה מכך הפך השמאל בדימוי לאנטי-ציוני. לכן, נדרש היה מעשה הצהרתי שינכס למחנה המרכז-שמאל בחזרה את היכולת לדבר בשם הציונות והישראליות ושם הרשימה בהחלט פעל לטובת כך ושיפר מהותית את הדימוי והתפיסה בתוך המחנה עצמו.
תלונות שנשמעו על ההדרה של המגזר הערבי וכתוצאה מהבחירה בשם, כמובן היו ריקות מתוכן וממספר סיבות - אותו ציבור כבר נמנע שנים מלהצביע לרשימות "הציוניות" כמפלגת העבודה ומרצ וגם כאשר נמנעו משימוש במונח "ציונות" בשמן וזאת למרות שתמיד הקפידו לשלב ברשימות מועמדים מהזרמים השונים בתוך המגזר (מוסלמים, נוצרים, דרוזים, צ'רקסים, בדואים וכו'). באופן אירוני, גם רשימת המגזר המאוחדת ולמרות שכללה מפלגה שבהגדרתה חלקה יהודית (חד"ש) בחרה בשם מגזרי ומדיר ואף סירבה לחתום על הסכם עודפים עם מרצ ובכך תרמה ישירות לאיבוד 1-2 מנדטים למחנה המרכז-שמאל. למעשה גם ולמרות השם "המחנה הציוני" הצליחה רשימת העבודה לקבל כ23 אלף קולות שהנה עליה לעומת בחירות 2013.
בפועל המחנה הציוני הצליח להגדיל את כוחו ולבסס את עצמו כחלופה שלטונית ובזה השגו הגדול.
רשימה, מצע ושטח
רשימת מפלגת העבודה ולאחר מכן איחודה עם התנועה ליצירת המחנה-הציוני הציגה רשימה איכותית, מאוזנת ועם ייצוג מכובד על בסיס מגזר, מחוז ומגדר. יוזכר כי המחנה-הציוני הכניס לכנסת 8 נשים, נציג ערבי, נציגים להתיישבות העובדת והקיבוצים, אנשי אקדמיה, העליה הרוסית, פריפריה, בטחוניסטים, פעילים חברתיים ועוד.
גם לעניין המצע ולמרות תלונות רבות מעיתונאים והימין, הרי שגובש והוצג מצע רחב, מקצועי וענייני שענה כמעט על כל הנושאים העומדים על הפרק באופן ראוי. בסופו של יום, יש לזכור כי מפלגה בלי בסיס רעיוני והשומרת עליו אינה בעלת זכות קיום. מפלגת העבודה הוכיחה, גם בבחירות לכנסת ה20 שהדרך ותפיסת העולם עומדים מעל הצורך בקמפיין שיווקי.
בנוסף, ההתארגנות המוקדמת, התשתיות והתמיכה בסניפי המפלגה היו טובים הרבה יותר מאשר ממערכות הבחירות האחרונות ואם כי יש עוד דרך ארוכה לעשות, הרי שבסופו של יום ההתארגנות הוכיחה עצמה (עוד על ההערכות, בפלוג של טל שניידר). בפרט וכאשר בוחנים את העלייה באחוזי ההצבעה באשכולות הקלפי שבהם לא יצאו מצביעי השמאל להצביע ב2013, עליית אחוזי ההצבעה הכלליים והשפעתם על חלוקת המנדטים בין ובתוך הגושים.
מהיבט זה, לא נראה כי אפשר להלין.
תחושת החירום בתוך המחנה ומיצוי בסיס המצביעים
בניגוד למערכות הבחירות האחרונות, הפעם הצליחה מפלגת העבודה לייצר "תחושת חירום" והתגייסות במחנה פנימה.
אחוז ההצבעה הכללי של 72.36% מציג שיפור לעומת הבחירות לכנסת ה19 ועם 67.77% אך בפרט שיפור משמעותי באחוזי ההצבעה בערים ובאשכולי הקלפיות האדומים וזאת תודות למטה יום-בחירות והתארגנות השטח המוקדמת שהוכיחה עצמה. זאת, בדומה לאחוז ההצבעה במגזר הערבי שעלה מ56% בבחירות לכנסת ה19 ל65% בכנסת ה20 ושגם הוא נסמך על תחושת החירום הפנימית במגזר ונוכח מתקפת הימין והאיחוד הפנימי.
המאמץ להעלאת אחוז החסימה פעל בשני מובנים וכפי שמסביר דורון שולצינר, "גוש הימין – הכולל את המפלגות החרדיות, הבית היהודי, וישראל ביתנו – איבד ארבעה מנדטים ... הדבר קשור חלקית לקולות של מפלגת יחד שלא עברה את אחוז החסימה, ובעיקר להשתתפות המוגברת של גוש השמאל בבחירות הללו ... שיעור הצבעה גבוה ירחיק את מפלגות הימין הקיצוני מהכנסת ... ההתחזקות של גוש השמאל לא באה על חשבון גוש המרכז. עיקר העלייה בכוח גוש השמאל הגיעה מהשתתפות מוגברת של 419,690 מצביעים בהשוואה לבחירות 2012 " (הארץ, 4.4.2015).
עם זאת, ברור כי המחנה הציוני נחל הצלחה מוגבלת בקרב 'מצביעי המרכז', 'המתנדנדים' 'והמתלבטים' ולראיה פיזורם של מצביעי קדימה ויש-עתיד וכפי שמראה פרוינד: "המנדטים של כולנו – הגיע מכל גוש הימין והמרכז... 3 על חשבון הליכוד (ביתנו) , 2.5 מיש עתיד, 1.5 מקדימה, כמעט מנדט מש"ס, וכמעט מנדט ממצביעי התנועה ... רבים ממצביעי עלה ירוק מהבחירות הקודמות, בחרו בכחלון" (פרוניד, פייסבוק - שם).
ומול הימין?
לא בטוח שאפשר לסמן פה כשלון מובהק.
אמנם, במבחן התוצאה לא הגיעו מצביעים מהימין ובפרט "תחושת החירום" בקרב מצביעיו שחזרו הביתה היא שהכריעה את הבחירות. כי שהסביר משה ארנס, "מסע הבחירות של המחנה הציוני, שריכז את כל האש בנתניהו, הרחיק מהמערכה על הקלפי את המחלוקות האידיאולוגיות והפך אותה לדו־קרב" (משה ארנס, שם) ובכך רוקן את השיח המדיני-בטחוני והחברתי-כלכלי וסייע בהתמקדות השבטית וסייע ביצירת 'תחושת החירום' והשיבה לבית הבוער. מסביר רמי יהודיחה: "קמפיין האנטי־ביבי היה חזק מדי, ולמעשה החלטנו למנף את התחושה הזו — ולבסוף תחושת האנדרדוג הזו עברה לעם ..." (דה-מרקר 26.3.15, שם).
לכאורה, ניתן לסמן פה את הכשלון הגדול והמשמעותי ביותר של הקמפיין. אבל, מראש הנחת העבודה שניתן להביא מצביעים מהימין הקשה אינה מבוססת, חסרת כל שחר והוכחה כלא מעשית בכל אחת ממערכות הבחירות מאז 1977. איתן כבל גורס כי "ראש הממשלה היה נתניהו וזה מה שקובע. אני מבין את זה, אני לא ילד. אבל כשאתה עושה את המשחק הפנימי – אנחנו בנינו על בנט, דיברנו על הפער שצריך להיות בינינו ובין הליכוד, כי היכולת לזעזע את הגושים היא לא גדולה" (וואלה, שם). וכפי שמסביר יוהדיחה לנייד מצביעים בתוך הגוש אינו אתגר בלתי עביר: "ראינו בסקרים שרוב הציבור רואה את נתניהו כמתאים ביותר להיות ראש הממשלה, ושיש דיסוננס בין הנתון הזה לבין שיעור ההצבעה לליכוד ... החלטנו להסביר שאין לוקסוס לא להצביע ליכוד ולפנות לכיוון שאם אתה רוצה ביבי - אתה צריך להצביע ביבי, ושהציבור לא יכול להצביע למפלגות ימין אחרות וצריך לשים מח"ל בקלפי אם הוא רוצה אותו כראש ממשלה" (דה-מרקר 26.3.15 - שם).
כלומר, אסטרטגיית הקמפיין של המחנה-הציוני הייתה לפצל פנימית את מחנה הימין ולא לגנוב ממנו קולות. במובן זה, חייבים להכיר בכשלון המסר שדחף את מצביעי הימין 'חזרה הביתה' ומנע מהם את מעבר שרצו בו למפלגות הלווין הימניות כבית-היהודי, יחד וישראל ביתנו ואפילו כולנו המרכזית. אך ובכל מקרה, הדבר מתייחס לפניה לימין הרך ולא לגרעין הקשה של מצביעי ליכוד והבית-היהודי.
בפועל "הגדלת הכוח של המחנ"צ, באה על חשבון יש עתיד. לא היה מעבר קולות מגוש הימין לגוש השמאל ... בבחירות האלה, אין כמעט מעברי קולות בין הגושים. המפלגות שדרכן נעשו מעברי קולות בין הגושים היו קדימה, התנועה ויש עתיד בלבד" (פרוינד, פייסבוק - שם).
חייבים גם להתייחס למגמת השחיקה הכללית באחוזי ההצבעה בכלל הציבור ובפרט בציבור הערבי בכלל ולמפלגת-העבודה והמפלגות הציוניות בפרט שמונעת מגוש המרכז-שמאל מספר מנדטים לא מבוטל (מקור, ד"ר עופר קניג - המכון הישראלי לדמוקרטיה).
גם יובל אלבשן וגם סמי סמוחה, מנתחים ומבהירים כי מתקיימת פה התניה הסוציולוגית עמוקה שלא ניתן לטפל בה באופן שטחי במהלך קמפיין בחירות ואולי גם לא בפעילות ארוכת טווח. נתוני ההצבעה בפריפריה ושהוצגו למעלה, מחזקים קביעה זו.
קמפיין, המרצה ויום בחירות
מפלגת העבודה הצליחה בהבאת מצביעים מהמרכז (ואולי בשולי הימין הרך) ושם היא גם צריכה להמשיך ולפעול ובפרט כדי לחזק ולהעצים את בסיס הכוח שלה ובדומה לליכוד בגוש הימין. כמו שהוזכר למעלה, בהתייחסות להתארגנות השטח, כלי הזיהוי וכו' ובפרט בהשוואה לבחירות הקודמות - חל שיפור ניכר והביצועים היו סבירים ויותר.
למעשה, סקרים שבוצעו במהלך יום הבחירות עצמו באשכולות קלפי המזוהים עם גוש השמאל-מרכז מעידים כי הקמפיין, פעילות הזיהוי וההמרצה ומטות יום הבחירות הצליחו להחזיר את מצביעי השמאל-מרכז לקלפי - עבור אלו שלא יצאו מהבית ב2013 ולהזיז שמאלה את אלו שהיו בימין הרך ובמרכז. כמו כן, באשכולות הללו אפילו מצביעי הימין נטו לצאת פחות להצבעה ובכך ההישג אף גדול באופן יחסי.
כלומר, הקמפיין היה ממוקד, יעיל ורלבנטי ונתמך בתשתית פעילות ופעילים שניצלה אותו בשטח ובפועל להנעת המצביעים לקלפיות.
לכן, החשיבות בבחינה עתידית היא איך מפצלים מחדש את הגוש הימני ולא איך מגייסים ממנו קולות וכך שהליכוד לא יזכה למסת המנדטים שמקבעת אותו כמפלגת שלטון. כל זאת, תוך כדי שימור המיקוד והיעילות בגוש פנימה.
מה הלאה?
אותו הדבר והרבה יותר ממנו - מפלגת העבודה צריכה להתחיל כבר כעת ובמהלך ארבע השנים הקרובות לשוב ולחזק את הסניפים, את הפעילות ואת שלד המתנדבים לקראת מערכת הבחירות הבאה.
האיחוד ובניית הדימוי המחודש ושינוי התפיסה העצמית הוכיחו את עצמם. ביחד עם היכולת התפעולית של הסניפים והשטח להתגייס ולהניע את המצביעים לקלפיות, בפרט נוכח העלייה בשיעורי ההצבעה בערים "האדומות" ובאשכולות הקלפי בהם היסטורית למפלגה מאגר מצביעים גדול. וכאמור מרכיב זה חיוני לשימור ההישג בהעלאת אחוז ההצבעה במגזר הערבי ובקרב מצביעי מרכז ושמאל ואשר תבסס את גוש שמאל-מרכז כחלופה שלטונית וכפי שהודגם במבואות במאמר זה ובהמלצה לאסטרטגיית הבחירות שפורסמה באתר זה.
אבל, גם נדרש להטמיע ולהכיר במה שהתרחש במציאות - מפלגת העבודה והרצוג לא מרכיבים את הממשלה בכנסת ה20. כאמור, "תחושת החירום" בקרב מצביעי הימין היא זו שהביא להתחזקות הדרמטית של רשימת הליכוד בימים האחרונים והניתוח הסוציולוגי והמספרי מראה כי הסיכוי להעביר את קהל מצביעי הימין הקשה לשמאל אפסי עד לא קיים.
מצד שני, המחנה הציוני בהחלט הצליח למשוך מצביעי מרכז וימין רך ושם חוזקו. על כן, משימתה העיקרית של מפלגת העבודה היא המשך ביסוס כמובילת הגוש ויצירת בריתות אד-הוק וארוכות טווח עם קהלי שמאל ומרכז נוספים שיצטרפו אליה לכדי הרכבת קואליציה שתאפשר החלפת שלטון.
לכן, השאלה שצריכה להשאל ועבורה צריך להיות מוצג הפתרון היא:
איך, מצד אחד מייצרים "תחושת חירום" בקרב מצביעי המרכז-שמאל ומביאים אותם לקלפי להצביע לבית שלהם, למפלגת העבודה. ומצד שני, איך באותה נשימה מונעים אותה "תחושת חירום" ממצביעי הימין ואותה התכנסות סביב הבית של אותיות מ.ח.ל?
