מה השמאל צריך ללמוד מנצחון הלייבור הבריטי?

מאיה אילני, יועצת פרלמנטרית במפלגת הלייבור על ניצחון הלייבור הבריטי בבחירות, לאחר 14 שנים באופוזיציה ומה השמאל בישראל יכול ללמוד ממנו.

הלייבור הבריטי בהובלת קיר סטארמר הבין שאם הם רוצים לשנות את המדינה, עליהם לשנות תחילה את המפלגה, ופעלו ללא מורא, גם כמיעוט קטן ומושא לגיחוך בתוך המפלגה ומחוצה לה. התמרכזות היא לא ויתור על תפישת העולם שלך וההצלחה נובעת מהיכולת לבדל מיריבים הפוליטיים, להציע חזון שהפוך ב–180 מעלות מזה של השמרנים וליצור אמון אצל המצביעים. בשביל לנצח בבחירות צריך לזכות ביותר מנדטים מאלה של הצד השני והמפלגה צריכה לעשות כל מה שנדרש כדי להשיג אותם. אין די במצע משכנע ואסטרטגיית בחירות טובה. צריך להאמין ביכולת לנצח להוביל שינוי.

הטור המקורי והמלא, פורסם באתר עיתון הארץ.

בשבוע שעבר חוויתי חוויה בלתי אופיינית לשמאלנית ישראלית: טעמתי את טעם הניצחון. זה קרה בבריטניה, אחרי שבשבועות האחרונים חרשתי את המדינה מקצה לקצה כחלק מהקמפיין של מפלגת הלייבור. המאמץ השתלם. ביום חמישי זכיתי לראות 95 מועמדים שקידמתי מנצחים במחוזות הבחירה שלהם ונכנסים לפרלמנט. אחרי 14 שנה על ספסלי האופוזיציה, המפלגה זכתה בניצחון חסר תקדים וחזרה לשלטון. קיר סטארמר, עו"ד אפרורי ולא כריזמטי במיוחד, הוביל את הלייבור לניצחון שנראה דמיוני רק לפני חמש שנים, אז נחלה המפלגה את המפלה הקשה ביותר שלה מאז שנות ה–30.

זכיתי לראות מקרוב את השינוי שעברה הלייבור, כשעבדתי בשנים האחרונות לצד פעילי מפלגה מסורים. הם הבינו שאם הם רוצים לשנות את המדינה, עליהם לשנות תחילה את המפלגה, והם פעלו לשם כך ללא מורא, גם כשהיו מיעוט קטן ומושא לגיחוך בתוך המפלגה ומחוצה לה. בתקופת עבודתי בפרלמנט הבריטי, בקמפיינים ובאיגודי עובדים שקרובים מאוד לסטארמר ולאנשיו, ראיתי את תהליך הלידה מחדש של השמאל־מרכז הבריטי. השמאל הישראלי יכול ללמוד שלושה לקחים מרכזיים מהסיפור של סטארמר.

לקח ראשון: התמרכזות היא לא ויתור על תפישת העולם שלך. מאז הבחירות בבריטניה הסבירו פרשנים ישראלים רבים שהצלחת הלייבור נובעת מההתמרכזות של סטארמר לעומת האג'נדה הרדיקלית שהוביל קודמו, ג'רמי קורבין. בשביל לשחזר את ההצלחה של הלייבור בישראל, הסבירו, גם מפלגות השמאל המקומיות צריכות להתמרכז. אבל הסיפור הזה מעוות: כמי שהיתה עמוק בתוך המפלגה בשבע השנים האחרונות, והתדפקה על דלתותיהם של מאות מצביעים ברחבי בריטניה, אני יכולה להגיד בביטחון שההצלחה של סטארמר נובעת מיכולתו לבדל את עצמו מיריביו הפוליטיים, להציע חזון שהפוך ב–180 מעלות מזה של השמרנים וליצור אמון אצל המצביעים.

אל תתנו לטון המנומס ולגישה הממלכתית של סטארמר לבלבל אתכם. לא מדובר במנהיג שמציע פוליטיקה חלולה וחנופה לימין. הוא מיצב את מפלגתו כניגוד מוחלט לשמרנים, לא רק מבחינה סגנונית אלא גם מבחינת תפישת העולם. דוגמה בולטת לגישתו היא תוכנית ה"ניו־דיל" לעובדים, שהיתה חלק מרכזי במצע של הלייבור ושעתידה להפוך לאחת מחבילות החקיקה הראשונות שהמפלגה תעביר. התוכנית הרדיקלית הזאת מציעה חזון חלופי לזה שהציעו השמרנים לבריטניה ב–14 השנים האחרונות. היא כוללת העלאה של שכר המינימום ודמי מחלה, זכויות מלאות מהיום הראשון בעבודה, איסור על מעסיקים לפטר עובדים רק כדי להעסיק אותם מחדש בשכר נמוך יותר ובתנאים גרועים יותר, וחיזוק של איגודי העובדים בשלל תחומים. סטארמר הצליח לא משום שפיזר אמירות סתמיות על אחדות וממלכתיות, אלא מכיוון שהציע אידיאולוגיה שונה מזו של השמרנים בכל השאלות החשובות בפוליטיקה הבריטית.

דרכו לשלטון לא היתה קלה. הוא ואנשיו ידעו שהממשלה השמרנית והתקשורת הבריטית יתקפו אותם מכל כיוון, ינסו לצייר אותם כקומוניסטים חסרי אחריות שלא יידעו לשמור על כלכלת המדינה. את החשש ממתקפות של הימין ושל התקשורת המרכז־שמאל הישראלי מכיר היטב, ולעתים קרובות מדי הוא בוחר לנהוג כחיקוי חיוור של הימין, מתוך מחשבה שזה מה שיציל אותו מההתקפות. לחלופין הוא מנסה להתעלם מהמתקפות ופונה לקבוצה הולכת וקטנה של אנשים.

במקום שתי התגובות האלה סטארמר בנה מערכת הגנה מפני המתקפות של הימין והתקשורת. הוא הרכיב נבחרת שיהיה קשה להשמיץ. כך, בתפקיד החשוב ביותר בממשלת הצללים שלו, שרת האוצר, הציב את רייצ'ל ריבס, כלכלנית לשעבר שלפני כניסתה לפוליטיקה עבדה בבנק המרכזי של אנגליה. בימין עשו מאמצים רבים להציג את הנבחרת של סטארמר כקבוצת מעריצים חובבנית, אבל זה לא תפס. במקום לנסות לחקות את הימין, סטארמר שיכנע את הציבור שהדרך שלו עדיפה ושהמפלגה שלו מסוגלת ליישם אותה.

לקח שני: בשביל לנצח בבחירות צריך לזכות ביותר מנדטים מאלה של הצד השני. סטארמר ואנשיו הקפידו על משמעת עצמית חסרת פשרות בדרך אל היעד היחיד של הבחירות — שאולי נראה מובן מאליו — לזכות בכמה שיותר מושבים. סטארמר הבין שהמשימה שעומדת בפני הלייבור היא לזכות בכמה שיותר מושבים (לא בהכרח ביותר קולות), ושהמפלגה צריכה לעשות כל מה שנדרש כדי להשיג אותם.

המפלגה התמקדה במקומות שבהם ללייבור יש סיכוי לזכות במושבים נוספים, ולא סתם להרוויח קולות במחוזות שבהם המושב שלהם מובטח. בתרגום לשיטת הבחירות בישראל, על הפוליטיקאים להתרכז בהגדלת מספר המושבים של הגוש כולו, לא רק של מפלגתם. כך פעל נתניהו בבחירות האחרונות. החיבור שהוביל יאיר גולן בין העבודה למרצ הוא התחלה טובה, אבל האחריות לוודא ששום קול לא יתבזבז בחתירה המשותפת להגדיל את מספר המנדטים של הגוש, מוטלת על כל מחנה המרכז־שמאל.

לקח שלישי: אין די במצע משכנע ואסטרטגיית בחירות טובה. צריך להאמין ביכולת לנצח להוביל שינוי. אחרי 14 שנים באופוזיציה מועמדי הלייבור היו צריכים לא רק לשכנע את הציבור שהמדיניות שלהם עדיפה, אלא גם שהם מסוגלים להוציא אותה אל הפועל כשיהיו בשלטון. ועוד קודם סטארמר היה צריך לשכנע את המפלגה עצמה שבכוחה לעשות זאת.

אחרי המפלה של 2019 והתחרות על הנהגת המפלגה בעקבותיה, סטארמר היה המועמד היחיד לראשות המפלגה שהאמין ביכולתה של הלייבור לנצח בבחירות. סטארמר לא רק עורר במפלגה אמונה בכך שהניצחון אפשרי, הוא התכונן אליו ברצינות תהומית. חברי הפרלמנט וצוות המטה של הלייבור — שרובם הגדול מעולם לא התנסו בעבודה ממשלתית — עברו סדרת הכשרות עם עובדי מדינה ושרים לשעבר, שלימדו אותם איך לפעול מתוך משרדי הממשלה. בנוסף, קבינט הצללים שהרכיב סטארמר קידם את הפוליטיקאים המוכשרים ביותר במפלגה, ואלה התנהגו כמו שרים רציניים ומעמיקים גם מספסלי האופוזיציה. המפלגה שלו לא היתה אסופה של אינדיווידואלים מוכשרים עם אג'נדות שונות, אלא קבוצה אחת שפועלת באופן מתואם לקידום סדר היום. המשימה של הקבוצה היתה ברורה: החלפת שלטון השמרנים.

התנאים שבהם פועל השמאל הישראלי קשים פי כמה מאלה של השמאל בבריטניה והארס שסופג כל מי שמעז לצאת נגד נתניהו רעיל בהרבה ממה שיש בפוליטיקה הבריטית. המצב בישראל קשה ועגום, והמחשבה שאפשר ליצור שינוי כלשהו נתפשת כחלום בהקיץ. אך דווקא בגלל התנאים הקשים, והעובדה שבישראל עצם קיומה של המדינה הוא שמונח על הכף, חשוב להאמין בנחיצות השינוי וביכולת לייצר מציאות אחרת.

כשפניתי למצביעים בבריטניה במערכת הבחירות ב–2017, התחושה היתה שהלייבור תישאר באופוזיציה עוד עשור או שניים. במחוז שבו עבדתי ניצחנו את השמרנים במספר דו־ספרתי של קולות, אבל בבחירות הארציות הלייבור הפסידה. הסחף היה נגדנו, ורבים מתומכי הלייבור טרקו לנו את הדלת בפרצוף. השנה התגובה ברחובות היתה שונה. במחוזות שבהם הלייבור מעולם לא זכתה אנשים ברחוב עצרו אותנו כדי להגיד כל הכבוד. אפילו אנשים שמצביעים למפלגות אחרות אמרו שהם מקווים שהלייבור תנצח.

לפני ארבע שנים, מעומק הכישלון בבחירות, היה קשה לדמיין את הרגע שבו הסחף ישתנה שוב לכיוון הלייבור. אי אפשר היה לחזות מתי ובעקבות מה יחוש הציבור הבריטי מיאוס מוחלט מהשמרנים ויציע ללייבור הזדמנות נוספת. גם סטארמר לא ידע מתי בדיוק יגיע הרגע הזה, אבל הוא עשה כל שביכולתו להגיע אליו מוכן. המשבר הפוליטי של המפלגה השמרנית לא היה עוזר ללייבור, אם המפלגה לא היתה מוכנה למנף אותו לטובתה. סטארמר קצר את הפירות והוביל את מפלגתו לניצחון היסטורי. אם נוכל ליישם את הלקחים מסיפור ההצלחה של הלייבור, אולי נראה שינוי גם במחוזותינו.

• קודם
• הבא