אזרח מספר אחת - התפיסה האזרחית של דוד בן גוריון

ניר קידר, בספרו שבהוצאת יד יצחק בן צבי, מכון בן גוריון לחקר ישראל (363 עמ') מציג את המלכתיות כתפיסה האזרחית של דוד בן גוריון.

קידר מציג בספרו שתי הנחות. ההנחה הראשונה היא היסטוריוגרפית: נכתבו עשרות רבות של מחקרים שעוסקים בבן גוריון המדינאי, המצביא והפוליטיקאי, אך נכתב מעט מאוד על השקפת עולמו ועל תפישותיו החברתיות, הכלכליות והאזרחיות. ויותר מכך - המחקר "התייחס אליו על פי רוב כאל פוליטיקאי המכפיף את רעיונותיו לעשייה הפוליטית, והתעלם במידה רבה ממערכת התפישות והאמונות של מנהיגה המכונן של מדינת ישראל".

ההנחה השנייה קשורה לראשונה - בן גוריון אינו חקוק בזיכרון הקולקטיווי כמנהיג עם סדר יום אזרחי: "אדרבא, הוא אף זכור כ'ביטחוניסט'. תדמיתו הביטחוניסטית נתמכת קודם כל על ידי העובדה שהוא ניהל את ענייני הביטחון מאז שנת 1946 עד פרישתו מתפקידו כראש הממשלה". בן גוריון הוא זה שהוביל את הניצחון במלחמת העצמאות, ניצח על הקמת צה"ל ושירותי הביטחון ועיצב את תפישת הביטחון של ישראל. הוא עצמו העמיק את הדימוי הזה: כשר הביטחון הוא נהג ללבוש מדי חאקי וראה את הצבא כגדול הישגי הציונות. לעתים הוא תיאר את צה"ל בלשון משיחית. מטרת הספר, שנובעת מההנחות האלה, היא להדגיש כי לבן גוריון היתה גם תפישה אזרחית-פוליטית ברורה, שלא היתה אמצעי למטרה; וכי ההתעלמות מהעובדה ההיסטורית כי הוא עמד שנים רבות בראש מדינה וחברה אזרחית עלולה לעוות את דמותו ולרדד אותה לדמות פלקאטית ולא מורכבת.

נקודה מרכזית בספר היא יחסו של בן גוריון לעולם המשפט. קידר לא מקבל את הביקורת שנמתחה נגד בן גוריון כי "היה מנהיג ריכוזי וכוחני שלא הבין לעומק את חשיבות המשפט ושלטון החוק והשתמש במשפט שימוש פורמליסטי ו'ביצועיסטי' כמכשיר להשגת מטרותיו הפוליטיות". קידר מדגיש כי היתה לבן גוריון ראייה משפטית מגובשת "המכירה במרכזיות שלטון החוק לריבונות האדם ולקיומה של חברה מתפקדת וצודקת". דוגמה מובהקת לכך היא עמדתו המורכבת לגבי שאלת חוקה, שהיתה בלב סדר היום הציבורי בשנים הראשונות של המדינה. הוא התנגד לחקיקת חוקה כתובה והתנגדותו היתה גורם משמעותי בהחלטת הכנסת הראשונה שהחוקה תיחקק פרקים-פרקים, ואלה יצטרפו לכדי מסמך אחד, שידוע כ"פשרת יזהר הררי".

טענה מקובלת לגבי בן גוריון היתה שהוא לא רצה "לכבול את עצמו במסורות משפטיים ובפיקוח משפטי", אבל בחינה מעמיקה של עמדותיו מגלה כי הן אינן אנטי-לגליסטיות אלא דווקא "לגליסטיות מובהקות שנובעות מהבנה פוליטית-תיאורטית עמוקה בנוגע לחשיבותו של המשפט בחיים החברתיים". בן גוריון חשש מהמודל האמריקאי של פיקוח משפטי על השלטון - הוא ראה אותו כמודל מסוכן מאחר שהחוקה האמריקאית היא דגם קיצוני של איזונים ובלמים שלעתים אינו הגיוני, ומוביל פעמים רבות לשיתוק המוסדות הפוליטיים. בן גוריון הכיר את אזהרתו של פליקס פרנקפורטר, השופט העליון האמריקאי-היהודי שהיה מקורב לרוזוולט, כי אסור לישראל לחזור על הטעות של ארצות הברית שאימצה חוקה נוקשה ביותר. עדיף לה לאמץ את הדגם הבריטי, שהוא יותר גמיש ומתאים למדינה כמו ישראל, שנמצאת בשינויים מתמידים. ואכן בן גוריון, שהעריץ את "הגניוס הבריטי", בחר לאמץ את הדגם הבריטי שלא היה בו חוקה כובלת. הוא ראה בו דגם דמוקרטי-לגליסטי ראוי, "המאפשר לרשויות הפוליטיות הנבחרות להוציא את מדיניותן מן הכוח אל הפועל ולהפעיל את מרותן על החברה". אין ספק שהתנגדותו של בן גוריון לחוקה נוקשה נבעה מתחושת הדחיפות שלו ומאמונתו כמהפכן ציוני שאין לעכב "במימרות דמוקרטיות" את הגשמת הציונות ואת ביצוע המשימות הגדולות שעמדו לפני הנהגת המדינה.

דוגמה נוספת ליחסו של בן גוריון לעולם המשפט היא יחסו למערכת השיפוטית ולשופטים עצמם. הוא לא חשב שמערכת המשפט יכולה או צריכה להחליף את המערכת הפוליטית בעיצוב החברה, ומתח ביקורת נוקבת עליה בעניין מינוי שופט ספרדי לבית המשפט העליון: בן גוריון טען כי סירובם של שופטי בית המשפט העליון ושרי המשפטים למנות שופט ספרדי לערכאה העליונה הוא פסול "משום שהם התעלמו מן הערך הממלכתי השיתופי שיש במינוי שופט כזה". בן גוריון קיבל את העיקרון כי יש למנות שופטים ראויים, בלי קשר למוצאם, אך חשב כי "צריך לפעמים לסגת בפני עיקרון ממלכתי חשוב ממנו - עקרון השותפות, שהתבטא בצורך להעניק לעולים מארצות המזרח הרגשה שהם שותפים בכל מערכות השלטון, ובכלל זה במערכת בתי המשפט" (רק ב-1962, שנה אחת לפני פרישתו מהשלטון, מונה שופט עליון ממוצא ספרדי, השופט אליהו מאני).מעבר לכך, בן גוריון תמך בעקרון עצמאות מערכת המשפט. הוא ראה בשופטים רשות שלטונית נפרדת שאינה חלק ממנגנון המדינה וחשב כי יש להעניק להם תנאי שכר טובים כדי לשמור על עצמאותם. כן שמר גם על העצמאות המוחלטת של היועץ המשפטי לממשלה בכל הנוגע לפתיחת הליכי פלילים. במארס 1953 ביקש נשיא המדינה, יצחק בן-צבי, מהיועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, לעכב את ההליכים הפליליים בעניינו של דוד ברמן, ראש עיריית חדרה. כשזה הגיע לידיעתו של בן גוריון הוא שלח לנשיא מכתב אישי ובו דברים נחרצים: "נדהמתי מדבר זה, שגגה חמורה שיצאה מפי שליט. נשיא המדינה אסור לו שיעשה דבר כזה. יש לנשיא זכות חנינה, אבל אין לאיש הזכות להתערב במהלך החוק והמשפט".

בחלקו האחרון הספר דן ניר קידר בפרשה טעונה ביותר - "פרשת לבון". המחבר מתמודד עם הטענה המקובלת כי באותם שנים לא היה בן גוריון בשיאו, ונתפש בעיני רבים כמנהיג מבוגר המסרב להכיר בהשתנות הזמנים או גרוע מכך - כמנהיג הדבק בשררה. קשה היה להבין את התעקשותו להוכיח את צדקת טענותיו בוויכוח סביב השאלות "מי נתן את ההוראה" ומי הגוף שרשאי לברר זאת, גם ארבע או חמש שנים אחרי ש"התפוצצה" הפרשה. התנהגותו של בן גוריון נראתה התנהגות אמוציונלית ולא הגיונית.

טענתו המרכזית של המחבר בקשר לכך היא כי התנהלותו נבעה בעיקר מראייתו הממלכתית; בעיניו הפרשה איימה על "ערכיה של מדינת ישראל כמדינת חוק ממלכתית". מאבקיו סביב הפרשה (מאבקו הנחרץ נגד מסקנות "ועדת השבעה" הוא דוגמה בולטת לכך) היו קשורים לניסיונותיו הכלליים "להנחיל את דפוסי ההתנהגות הדמוקרטיים, הפרלמנטריים, ולעצב תודעה ממלכתית".

גם את מאבקו של בן גוריון נגד לוי אשכול, יורשו בראשות הממשלה, רואה המחבר כמאבק ענייני ולא אישי: בן גוריון היה משוכנע כי הצעדים המפויסים של אשכול כלפי תנועת החירות, כמו החלטת ממשלתו להעלות את ארונו של זאב ז'בוטינסקי לארץ, ויוזמתו לכונן מערך פוליטי עם תנועת אחדות-העבודה "יגרמו בסופו של דבר לירידתה של תנועת העבודה מן השלטון ולהחלפתה בתנועת החרות". דווקא בן גוריון, ולא אשכול, הבין כראוי את המפה הפוליטית המשתנה "וראה את הסכנות הרובצות לפתחן של תנועת העבודה הציונית ושל החברה האזרחית הישראלית". אמנם הוא היה "סר וזועף" ודרכו היתה פחות נעימה מדרכו הפייסנית של אשכול, אך הוא הונע "מתוך הבנה פוליטית עמוקה של חשיבות קיומו של מרכז ריבוני יציב ודמוקרטי".

אני לא מקבל לחלוטין את עמדת המחבר לגבי הפרשה ויחס בן גוריון לאשכול. לדעתי ניר קידר לא התייחס מספיק לפן האי-רציונלי, הביזארי והנקמני בהתנהלות בן גוריון באותן שנים. זאת ועוד, דרך בחינה מדוקדקת של התנגדותו בימי הקמת רפ"י (1965) ניתן להגיע למסקנה ברורה: מי שהעניק לגיטימציה לבגין ואנשיו כשותפים לשלטון היו דווקא אנשי רפ"י - בהקמת קואליציה רפ"י-גח"ל בעיריית ירושלים, בראשות טדי קולק. מעבר לכך, ספרו של ניר קדר הוא ספר חלוצי שרואה את דמותו של דוד בן גוריון בראייה מורכבת, ויש בו תובנות חכמות ביותר. ניסיונו לראות את "פרשת לבון" בפרספקטיווה היסטורית רחבה הוא מרתק וחדשני וניתן ללמוד ממנו רבות

======

המאמר המקורי והמלא פורסם באתר עיתון הארץ בתאריך 16.9.2009

ממלכתיות: התפיסה האזרחית של דוד בן גוריון ניר קידר. יד יצחק בן צבי, מכון בן גוריון לחקר ישראל, 363 עמ', 114 שקלים ניר קידר מציג בספרו שתי הנחות. ההנחה הראשונה היא היסטוריוגרפית: נכתבו עשרות רבות של מחקרים שעוסקים בבן גוריון המדינאי, המצביא והפוליטיקאי, אך נכתב מעט מאוד על השקפת עולמו ועל תפישותיו החברתיות, הכלכליות והאזרחיות. ויותר מכך - המחקר "התייחס אליו על פי רוב כאל פוליטיקאי המכפיף את רעיונותיו לעשייה הפוליטית, והתעלם במידה רבה ממערכת התפישות והאמונות של מנהיגה המכונן של מדינת ישראל". ההנחה השנייה קשורה לראשונה - בן גוריון אינו חקוק בזיכרון הקולקטיווי כמנהיג עם סדר יום אזרחי: "אדרבא, הוא אף זכור כ'ביטחוניסט'. תדמיתו הביטחוניסטית נתמכת קודם כל על ידי העובדה שהוא ניהל את ענייני הביטחון מאז שנת 1946 עד פרישתו מתפקידו כראש הממשלה". בן גוריון הוא זה שהוביל את הניצחון במלחמת העצמאות, ניצח על הקמת צה"ל ושירותי הביטחון ועיצב את תפישת הביטחון של ישראל. הוא עצמו העמיק את הדימוי הזה: כשר הביטחון הוא נהג ללבוש מדי חאקי וראה את הצבא כגדול הישגי הציונות. לעתים הוא תיאר את צה"ל בלשון משיחית. מטרת הספר, שנובעת מההנחות האלה, היא להדגיש כי לבן גוריון היתה גם תפישה אזרחית-פוליטית ברורה, שלא היתה אמצעי למטרה; וכי ההתעלמות מהעובדה ההיסטורית כי הוא עמד שנים רבות בראש מדינה וחברה אזרחית עלולה לעוות את דמותו ולרדד אותה לדמות פלקאטית ולא מורכבת. נקודה מרכזית בספר היא יחסו של בן גוריון לעולם המשפט. קידר לא מקבל את הביקורת שנמתחה נגד בן גוריון כי "היה מנהיג ריכוזי וכוחני שלא הבין לעומק את חשיבות המשפט ושלטון החוק והשתמש במשפט שימוש פורמליסטי ו'ביצועיסטי' כמכשיר להשגת מטרותיו הפוליטיות". קידר מדגיש כי היתה לבן גוריון ראייה משפטית מגובשת "המכירה במרכזיות שלטון החוק לריבונות האדם ולקיומה של חברה מתפקדת וצודקת". דוגמה מובהקת לכך היא עמדתו המורכבת לגבי שאלת חוקה, שהיתה בלב סדר היום הציבורי בשנים הראשונות של המדינה. הוא התנגד לחקיקת חוקה כתובה והתנגדותו היתה גורם משמעותי בהחלטת הכנסת הראשונה שהחוקה תיחקק פרקים-פרקים, ואלה יצטרפו לכדי מסמך אחד, שידוע כ"פשרת יזהר הררי". טענה מקובלת לגבי בן גוריון היתה שהוא לא רצה "לכבול את עצמו במסורות משפטיים ובפיקוח משפטי", אבל בחינה מעמיקה של עמדותיו מגלה כי הן אינן אנטי-לגליסטיות אלא דווקא "לגליסטיות מובהקות שנובעות מהבנה פוליטית-תיאורטית עמוקה בנוגע לחשיבותו של המשפט בחיים החברתיים". בן גוריון חשש מהמודל האמריקאי של פיקוח משפטי על השלטון - הוא ראה אותו כמודל מסוכן מאחר שהחוקה האמריקאית היא דגם קיצוני של איזונים ובלמים שלעתים אינו הגיוני, ומוביל פעמים רבות לשיתוק המוסדות הפוליטיים. בן גוריון הכיר את אזהרתו של פליקס פרנקפורטר, השופט העליון האמריקאי-היהודי שהיה מקורב לרוזוולט, כי אסור לישראל לחזור על הטעות של ארצות הברית שאימצה חוקה נוקשה ביותר. עדיף לה לאמץ את הדגם הבריטי, שהוא יותר גמיש ומתאים למדינה כמו ישראל, שנמצאת בשינויים מתמידים. ואכן בן גוריון, שהעריץ את "הגניוס הבריטי", בחר לאמץ את הדגם הבריטי שלא היה בו חוקה כובלת. הוא ראה בו דגם דמוקרטי-לגליסטי ראוי, "המאפשר לרשויות הפוליטיות הנבחרות להוציא את מדיניותן מן הכוח אל הפועל ולהפעיל את מרותן על החברה". אין ספק שהתנגדותו של בן גוריון לחוקה נוקשה נבעה מתחושת הדחיפות שלו ומאמונתו כמהפכן ציוני שאין לעכב "במימרות דמוקרטיות" את הגשמת הציונות ואת ביצוע המשימות הגדולות שעמדו לפני הנהגת המדינה. דוגמה נוספת ליחסו של בן גוריון לעולם המשפט היא יחסו למערכת השיפוטית ולשופטים עצמם. הוא לא חשב שמערכת המשפט יכולה או צריכה להחליף את המערכת הפוליטית בעיצוב החברה, ומתח ביקורת נוקבת עליה בעניין מינוי שופט ספרדי לבית המשפט העליון: בן גוריון טען כי סירובם של שופטי בית המשפט העליון ושרי המשפטים למנות שופט ספרדי לערכאה העליונה הוא פסול "משום שהם התעלמו מן הערך הממלכתי השיתופי שיש במינוי שופט כזה". בן גוריון קיבל את העיקרון כי יש למנות שופטים ראויים, בלי קשר למוצאם, אך חשב כי "צריך לפעמים לסגת בפני עיקרון ממלכתי חשוב ממנו - עקרון השותפות, שהתבטא בצורך להעניק לעולים מארצות המזרח הרגשה שהם שותפים בכל מערכות השלטון, ובכלל זה במערכת בתי המשפט" (רק ב-1962, שנה אחת לפני פרישתו מהשלטון, מונה שופט עליון ממוצא ספרדי, השופט אליהו מאני). מעבר לכך, בן גוריון תמך בעקרון עצמאות מערכת המשפט. הוא ראה בשופטים רשות שלטונית נפרדת שאינה חלק ממנגנון המדינה וחשב כי יש להעניק להם תנאי שכר טובים כדי לשמור על עצמאותם. כן שמר גם על העצמאות המוחלטת של היועץ המשפטי לממשלה בכל הנוגע לפתיחת הליכי פלילים. במארס 1953 ביקש נשיא המדינה, יצחק בן-צבי, מהיועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, לעכב את ההליכים הפליליים בעניינו של דוד ברמן, ראש עיריית חדרה. כשזה הגיע לידיעתו של בן גוריון הוא שלח לנשיא מכתב אישי ובו דברים נחרצים: "נדהמתי מדבר זה, שגגה חמורה שיצאה מפי שליט. נשיא המדינה אסור לו שיעשה דבר כזה. יש לנשיא זכות חנינה, אבל אין לאיש הזכות להתערב במהלך החוק והמשפט". בחלקו האחרון הספר דן ניר קידר בפרשה טעונה ביותר - "פרשת לבון". המחבר מתמודד עם הטענה המקובלת כי באותם שנים לא היה בן גוריון בשיאו, ונתפש בעיני רבים כמנהיג מבוגר המסרב להכיר בהשתנות הזמנים או גרוע מכך - כמנהיג הדבק בשררה. קשה היה להבין את התעקשותו להוכיח את צדקת טענותיו בוויכוח סביב השאלות "מי נתן את ההוראה" ומי הגוף שרשאי לברר זאת, גם ארבע או חמש שנים אחרי ש"התפוצצה" הפרשה. התנהגותו של בן גוריון נראתה התנהגות אמוציונלית ולא הגיונית. טענתו המרכזית של המחבר בקשר לכך היא כי התנהלותו נבעה בעיקר מראייתו הממלכתית; בעיניו הפרשה איימה על "ערכיה של מדינת ישראל כמדינת חוק ממלכתית". מאבקיו סביב הפרשה (מאבקו הנחרץ נגד מסקנות "ועדת השבעה" הוא דוגמה בולטת לכך) היו קשורים לניסיונותיו הכלליים "להנחיל את דפוסי ההתנהגות הדמוקרטיים, הפרלמנטריים, ולעצב תודעה ממלכתית". גם את מאבקו של בן גוריון נגד לוי אשכול, יורשו בראשות הממשלה, רואה המחבר כמאבק ענייני ולא אישי: בן גוריון היה משוכנע כי הצעדים המפויסים של אשכול כלפי תנועת החירות, כמו החלטת ממשלתו להעלות את ארונו של זאב ז'בוטינסקי לארץ, ויוזמתו לכונן מערך פוליטי עם תנועת אחדות-העבודה "יגרמו בסופו של דבר לירידתה של תנועת העבודה מן השלטון ולהחלפתה בתנועת החרות". דווקא בן גוריון, ולא אשכול, הבין כראוי את המפה הפוליטית המשתנה "וראה את הסכנות הרובצות לפתחן של תנועת העבודה הציונית ושל החברה האזרחית הישראלית". אמנם הוא היה "סר וזועף" ודרכו היתה פחות נעימה מדרכו הפייסנית של אשכול, אך הוא הונע "מתוך הבנה פוליטית עמוקה של חשיבות קיומו של מרכז ריבוני יציב ודמוקרטי". אני לא מקבל לחלוטין את עמדת המחבר לגבי הפרשה ויחס בן גוריון לאשכול. לדעתי ניר קידר לא התייחס מספיק לפן האי-רציונלי, הביזארי והנקמני בהתנהלות בן גוריון באותן שנים. זאת ועוד, דרך בחינה מדוקדקת של התנגדותו בימי הקמת רפ"י (1965) ניתן להגיע למסקנה ברורה: מי שהעניק לגיטימציה לבגין ואנשיו כשותפים לשלטון היו דווקא אנשי רפ"י - בהקמת קואליציה רפ"י-גח"ל בעיריית ירושלים, בראשות טדי קולק. מעבר לכך, ספרו של ניר קדר הוא ספר חלוצי שרואה את דמותו של דוד בן גוריון בראייה מורכבת, ויש בו תובנות חכמות ביותר. ניסיונו לראות את "פרשת לבון" בפרספקטיווה היסטורית רחבה הוא מרתק וחדשני וניתן ללמוד ממנו רבות.

• קודם
• הבא