בזכות החבר מפלונסק: מסעותי עם שלמה צמח ודוד בן גוריון

הגורם המכריע למרחק בין שלמה צמח לדוד בן גוריון היה קנאתו של הראשון בנסיקת הקריירה של השני, שנהפך למנהיג היישוב והתנועה הציונית ועל כך מספר אריה (בודה) בודנהיימר בספר שהתפרסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד (174 עמ').

פלונסק היא עיירה קטנה במרכז פולין, במרחק של 60 ק"מ מוורשה. בראשית המאה הקודמת חיו בה כ-12 אלף תושבים, ששני שלישים מהם היו יהודים (כ-7,500). לפני השואה היו בפולין עשרות רבות של עיירות כמותה. והנה, מהעיירה הנידחת הזאת יצאו שלושה גיבורים מרכזיים של העלייה השנייה.

הראשון, שעלה ב-1904, היה שלמה צמח, ממייסדי "הפועל הצעיר", אגרונום שניהל את בית הספר החקלאי "כדורי". ספרו האוטוביוגרפי, "שנה ראשונה", הוא מחשובי הספרים שעוסקים בעלייה השנייה; השני היה שלמה לביא (לבקוביץ), שעלה ב-1905 והיה אבי הרעיון של "הקיבוץ הגדול". הוא נתפש על ידי בני דורו כדמות מופת שהועצמה מהעובדה ששני בניו (הלל וירובעל) נפלו במלחמת העצמאות; השלישי, שעלה ב-1906, היה דוד גרין, ששינה את שם משפחתו הגלותי לבן גוריון.

יחסו של בן גוריון ללביא היה רווי הערצה. ביום הלווייתו הוא כתב ביומנו: "איש המופת, נאמן החזון וההגשמה, חלוץ העבודה וההגנה כל ימיו בארץ, לוחם נועז וצודק, מדבר ועושה... אבי הלל וירובעל שמסרו את נפשם על קוממיות עמם" (25 ביולי, 1963). היחסים בין צמח לבין בן גוריון היו הרבה יותר מורכבים, ועיקר ספרו של אריה בודנהיימר עוסק בהם.

בצעירותם בפלונסק היו שני האישים קרובים: שניהם נולדו באותה שנה (1886), נכבשו על ידי הרעיון הציוני והקימו את "אגודת עזרא" כדי לקדם את הרעיון הזה. הם העבירו את תלמידי "תלמוד תורה" ובני חסידים למחנה העברי, התעקשו והצליחו "ללמד עברית ותנ"ך רבים מבני פלונסק. אנרגיות רבות הם השקיעו בכיבושה של השפה העברית ובהנחלתה לציבורים נוספים", כפי שמתאר בודנהיימר.

לאחר עלייתם לארץ ישראל השתנה אופי היחסים - הקרבה נהפכה למרחק, עוינות ואף לקנאה, בעיקר מצדו של שלמה צמח. השינוי נבע מכמה גורמים ואחד מהם היה היחס השונה של השניים כלפי העבודה. מבחינת אנשי העלייה השנייה "הטורייה-מעדר הפכה... לכלי קודש". צמח התייחס לכך באופן רציני: הוא היה מן המתגברים, "פועל של ממש, ביהודה ובגליל", שדחה בכמה שנים את מימוש רצונו ללימודים למען "דת העבודה". הוא הבין היטב שלרבים מחבריו החיבור הפיסי והנפשי לטורייה קשה מאוד, אך לא הבין ואף התקומם נגד אלה שרצו לספר לחבר'ה והצטלמו ב"פוזה המעדרית". למרות שרבים לא הצליחו בעבודה הפיסית, היומיומית האפורה והמתישה וחדלו ממנה מהר מאוד - הדברים האלה מתייחסים, במידה רבה, לדוד בן גוריון.

המחבר מביא משפט מספרו של צמח, "סיפורים מחיי הארץ" (ראובן מס, 1939), שהתייחס לנושא: "נראה לי שאנשי העלייה השנייה שלא הצליחו בעבודה, דווקא הם, אוהבים להתפאר בה דוגמת יוסף ויץ ובן גוריון חברי, שהיה פועל אומלל מאוד". נושא זה יצר פער נוסף: היחס לא"ד גורדון. צמח העריך אותו - "היה לו יחס עמוק ומיוחד לגורדון האיש וגורדון ההוגה. הוא ראה בו איש אותנטי, איש אמת, איש עבודה". גורדון, על פי צמח, היה "זר לחלוטין למחשבה: 'עבדת, לא הצטלמת, לא עבדת!'". יחסו של בן גוריון היה שונה: בודנהיימר מצטט את בן גוריון: "היה עוד אחד שלא הייתי חסיד שלו, אמנם בצדק... גורדון".

אך הגורם המכריע למרחק ביניהם היה קנאתו של צמח בנסיקת הקריירה של בן גוריון, שנהפך למנהיג היישוב והתנועה הציונית. בפלונסק גדלו השניים בבתים שונים לחלוטין. משפחת צמח היתה "מהמשפחות הנחשבות בפלונסק. אמידה, מכובדת, בעלת עסקים, ובניה תלמידי חכמים". אבא צמח, אביו של שלמה, "הכיר בערך עצמו, בערך ביתו ומעמדו". ואילו ביתו של אביגדור גרין "היה בית פשוט ופרנסתו דחוקה. אביגדור היה נוהג ללכת ב(מכנסיים) קצרים ובנוסף לזה לארח בביתו משחקי קלפים". אבא צמח אסר על בנו שלמה לבקר בביתו של חברו דוד. הוא אמר לו כי "מה לבן צמח מבית טוב בבית גרין, בית מפוקפק".

בארץ ישראל הגלגל התהפך אט אט. בשנות ה-30, בשעה שבן גוריון היה יושב ראש הנהלת הסוכנות, צמח הגיע לנקודת השפל בחייו: הוא נותר ללא עבודה וללא פרנסה ונאלץ לפנות לחברו ולהתחנן על נפשו. הפגישה נערכה בלשכת בן גוריון בבנייני הסוכנות. הם לא נפגשו זמן רב ויחסיהם "לא כפי שהיו בימים הרחוקים בפלונסק". הפגישה היתה צוננת: "ללא לחיצות ידיים, שלא לדבר על טפיחות על השכם, וללא משפטי חימום". צמח ניגש מיד לעניין ואמר משפט קצר אחד: "הגעתי עד לכיכר לחם". כשקרא את שפת גופו של היושב מולו הוא הפסיק לדבר, "קם ממושבו, אם אכן הוזמן לשבת, אסף את עצמו ויצא מן החדר. את השברים עוד יאסוף זמן רב", כותב בודנהיימר. רק אחרי זמן רב סיפר שלמה צמח לבתו עדה צמח-וורטה על שהתחולל בלשכתו של יו"ר הנהלת הסוכנות: "עשיתי דבר שלא אשכחהו לעולם... בידו היה הכל. די היה לו להרים שפופרת ולומר ל(אליעזר) קפלן (גזבר הסוכנות), והכל היה מסתדר... ראיתי בעיניו לא סימן של צער בצרת חברו, אלא ניצוץ של שמחה. נדמה לי, כאילו ביקש לומר: אתה בנו של אבא צמח, ראה היאך נתגלגלו הדברים, הנה אני כאן ואתה בא לבקש עזרתי". בשנים שלאחר מכן היה שלמה צמח לזמן קצר שליח של התנועה הציונית בדרום אפריקה, עבד בתחנת הניסיונות ברחובות וחי במצוקה כלכלית קשה. קשריו עם בן גוריון היו רופפים.

שלושה ימים אחרי התפטרות בן גוריון, ב-19 ביוני 1963, שלח שלמה צמח ל"דוד היקר" מכתב ששולחים רק לחבר קרוב ויקר: "עשית מה שעשית, ואשתמש בדברי משורר, שאתה גם אני אהבנוהו מאוד מאוד, בשירו ?הולכת את מעמי': ?ויהי רצונך לבדו נר לנתיבך, ומצאי את השלוה באשר תהי'. מכל מקום עזה תקוותי שדיבור זה ?אישי'. שהביאך לידי מעשה אין לו דבר לבריאותך ושלם אתה בגופך כאשר הייתי". תשובת בן גוריון, שלא מצוינת בספר, היתה חמה ונרגשת. הוא כתב כי היו לו רק שלושה חברים "הקרובים לי ביותר": ברל כצנלסון, שמואל יבניאלי ויצחק בן צבי, ועם מותו של האחרון "הרגשתי בדידות ויתמות. ורק בקרבתך אני חש ידידות נעורים נאמנה וחמה".

אך כשביקר בן גוריון, מבודד ונדחה, את צמח בביתו ב-24 ביוני כתב צמח על הביקור דברים שאפשר להגדירם כארסיים: "אתמול אחרי הצהריים בא דוד להיפרד ממני... כדרכו הפליג גם בעולמות עליונים. ?אני מתעניין עכשיו בביולוגיה הרבה', אמר לי. כשהוא פותח בפרשת המדעים אני שותק. הואיל ודרך דיבורו כהדיוט... והוא כל כך עלוב בדיבורו. כוח המחשבה שלו המצומצם מתחיל להיות מוחשי כל כך, שפשוט מרחם אתה עליו... לרגעים נדמה לי שיש איזה טירוף דעת בשטף דיבור זה. וזה אמרתי, ישבתי וריחמתי עליו" (מתוך ספרו של שלמה צמח "דפי פנקס", הוצאת מוסד ביאליק).

אריה בודנהיימר מתאר את יחסיהם של דוד בן גוריון ושלמה צמח כיחסים של "שני אנשים דעתניים, נחושים, קשים לזולתם ולעצמם, קנאים כל אחד לאמת שלו. החברות שידעה להיות יפה בימים הרחוקים... סערות החיים כרסמו וסדקו בה. קנאות התפרצו בסדקים כדי להרחיקם ולהבדילם זה מזה". מסקנתו נכונה, אך יש להדגיש כי יחסו של צמח לבן גוריון היה דו ערכי, בניגוד ליחסו של בן גוריון כלפיו, שהיה פחות רווי תסביכים. יחסו של צמח נבע בעיקר מהעובדה שבן גוריון, ולא צמח, העפיל לשיא הפסגות של ההיסטוריה. מצד אחד ניסה צמח להוכיח, בעיקר לעצמו, כי הוא עולה על בנו של הנוטריון העלוב אביגדור גרין בכמה תחומים משמעותיים; מצד שני הוא שמר על קשריו אתו מכל משמר מאחר שהוא, דוד בן גוריון, "האחד בדורו". ספרו של אריה בודנהיימר הוא מעניין וחכם, ושופך אלומת אור על סיפור מורכב, מרתק ונפתל זה.

יחיעם ויץ הוא היסטוריון.

====

המאמר המלא המקורי, פורסם באתר עיתון הארץ בתאריך 18.8.10

• קודם
• הבא