דוד בן גוריון והמאבק על המרחב הציבורי

תום שגב, סוקר את ספרו של רפי מן: "המנהיג והתקשורת: דוד בן גוריון והמאבק על המרחב הציבורי, 1948–1963" במוסף הספרות של עיתון הארץ.

---------------------

כמה שעות לאחר הכרזת העצמאות, בשעת לילה מאוחרת, קם דוד בן גוריון ממיטתו והוסע לתחנת שידור ב”מחנה יונה” שבצפון תל אביב. לפי רפי מן, בן גוריון התראיין בטלפון בשידור חי לתחנת רדיו בארצות הברית. חוקרי חייו של בן גוריון ימצאו לא מעט חומר לתיעוד האפיזודה הזו, אך כמו שזה קורה - הסתירות רבות מהעובדות המוצקות. “העירו אותי פעמיים הלילה”, רשם בן גוריון ביומנו. פעם אחת העירוהו כדי להודיע לו שהנשיא טרומן הכיר במדינת ישראל ופעם שנייה לצורך השידור. אך בהמשך היומן כתוב: “ברווח שבין שתי שעות אלה לא ישנתי עוד”. אם כך לא העירוהו פעמיים.

האיש אשר לקח אותו לתחנת השידור היה יעקב ‏(יאן‏) ינאי, לימים קצין קשר ראשי בצה”ל. ינאי השאיר בארכיון בן גוריון תיאור מפורט של הלילה ההוא, ולפיו הוא בא לבית בן גוריון כדי להודיע לו שטרומן הכיר במדינה, וכן כדי לקחת אותו אל תחנת השידור. תיאורו של ינאי סותר כמה מפרטי הנאמר ביומנו של בן גוריון. כדי לסבך עוד יותר את ההיסטוריון המסור שמורות בארכיון שתי עדויות לעניין זה שמסר ינאי, האחת ב–1967 והאחת ב–1979, והשתיים סותרות זו את זו בכמה פרטים. לא ברור אם בן גוריון נאם ברדיו או “התראיין”, כפי שכותב מן, אם זה היה בטלפון או בטכניקת קשר אחרת ואם דיבר “בתחנת רדיו” אחת כדברי מן, או ב–48 תחנות, כדברי ינאי. בן גוריון רשם ביומנו שהחל לדבר ב–5:45 לפנות בוקר, מן כותב שזה היה ב–4:30. הוא מסתמך על עדות מאוחרת יותר של בן גוריון.

הביוגרפיה של ראש הממשלה הראשון תעמוד גם מבלי לאמת את פרטי הפרשה הזאת - אך הסתירות הרבות המתגלות בה משקפות את הקושי העומד לא רק בפני הביוגרף של בן גוריון אלא בפני כל ביוגרף, היסטוריון ואפילו עיתונאי. בהנחה שבן גוריון אכן קם בלילה ההוא כדי לשדר דברים לארצות הברית - אפשר ללמוד מכך בוודאות רק מה שרפי מן קובע, בצדק: בן גוריון ייחס משקל רב לדעת הקהל בעולם.

בן גוריון התבגר אל תוך המאה ה–20, התקשורתית שבכל המאות, וכל ימיו ראה בעיתונות מרכיב מרכזי בעבודתו הפוליטית. בעודו נער בעיירה פלונסק שבפולין קרא עיתונים יהודיים ונראה שיחד עם כמה מחבריו אף ניסה להוציא עיתון משוכפל, בעברית. בתוך פחות מארבע שנים מיום בואו לארץ ישראל ב–1906 הוא מאס בעבודת האדמה והחל להתפרנס ככותב מאמרים. ב–60 השנים הבאות היה פוליטיקאי במשרה מלאה, כמעט ללא הפסקה, וכמעט עד סוף ימיו ב–1973 פרסם מאמרים בעיתונים. מדי פעם בפעם הגדיר את מקצועו כעיתונאי. רוב ימיו זו היתה אחת הדרכים העיקריות לקידום מאבקה של התנועה הציונית, לניהול המאבקים הפוליטיים בתוך התנועה, לקידום הקריירה של בן גוריון ולהשלמת הכנסה. הוא היה מודע לכוחה של העיתונות להועיל ולהזיק ובהתאם לכך התייחס אליה, ממש כפי שהתייחס אל רוב בני האדם, לעולם ללא פקפוק וללא הומור. כראש הממשלה - ראה בעיתונות בעיקר מטרד.

מקובל להגיד שעם הקמת המדינה השליט בן גוריון על העיתונות פיקוח כמעט רודני, והעיתונות מצדה - התגייסה לשירותו. רפי מן מבקש להפריך את התזה הזאת. מפלגתו של בן גוריון, מפא”י, החזיקה במחצית הבעלות על העיתון “ידיעות אחרונות”; אנשיה שלטו ב”דבר” ובשורה של עיתונים אחרים. היה להם שלטון מלא ב”קול ישראל” ובגלי צה”ל. הם הטילו על העיתונות מגבלות ועונשים, הכל בשירותו של בן גוריון, ובמקרים רבים בהנחייתו. לא אחת שלח לעיתונים מכתבי נזיפה. “מקומו של כתב זה הוא בבית חולי רוח”, כתב פעם לעורך “דבר”.

אך עם כל זאת לא הצליח בן גוריון להשליט את מרותו על העיתונות וגם לא הצליח “לגייס” אותה, לדברי מן. הרושם הוא ששאף לדכא את העיתונות, אך לא יכול. רוב עורכי העיתונים החשובים נמנו עם מתנגדי בן גוריון, אך גם העריצו אותו. רבים מהעיתונים ייצגו את מפלגות האופוזיציה. יחד עם העיתונים הפרטיים, “הארץ”, “ידיעות אחרונות” ו”מעריב” הם הירבו למתוח ביקורת לא רק על הממשלה, אלא גם על בן גוריון עצמו. לא אחת לעגו לו. בתוך כך, מפרט מן את הביקורת שמתחו העיתונים בין היתר על קליטת העולים - ולפעמים ביקרו אף את עצם הבאתם; על מדיניות הצנע; על הקשרים עם גרמניה; על השחיתות במוסדות המדינה; על הממשל הצבאי; על עמדתו של בן גוריון בפרשת לבון ובפרשות אחרות. שוב ושוב התעורר גם המאבק על חופש העיתונות עצמו.

ככל שמשטרו של בן גוריון מתרחק והפוליטיקה של ימיו נטמעת בהיסטוריה - קל יותר להשתחרר מהשפעת ההערצה שהרעיפו עליו חסידיו והאיבה שרחשו לו יריביו. בתוך כך נראים לצד השחור והלבן הרבה גוני אפור. רפי מן עוסק זה שנים רבות בחקר התקשורת הישראלית. יכולתו לראות את התמונה במורכבותה מקנה לספרו את מעלתו העיקרית. הערות המקור המרובות בספרו מעידות שחרש גם את ארכיוני המסמכים הרשמיים, לרבות פרוטוקולים של ישיבות הממשלה, וקרא אינספור מאמרים, נאומים, ספרים ומכתבים שחיבר בן גוריון. ראש הממשלה הראשון, שנחשב תמיד כאיש המעשה ולא פעם הביע זלזול בדיבור - הניח אחריו מיליוני מילים. הוא דיבר וכתב כל כך הרבה עד שמתעוררת השאלה מתי הספיק להקים מדינה.

ואולם, מן מגזים בהערכת שתלטנותו של בן גוריון. בניגוד לפרנסיס ארקהרט, ראש ממשלת בריטניה בסדרת הבי־בי־סי “בית הקלפים”, בן גוריון לא השליך אף עיתונאי או עיתונאית ממרומי הביג בן. עקרונות הדמוקרטיה, לרבות חופש הביטוי, היו מעוגנים באידיאולוגיה הציונית מראשיתה ומקובלים גם על בן גוריון. העימות בינו לעיתונות לא התנהל בין כוחות שווים. הקמת המדינה ומלחמת העצמאות הביאו את הנהגתו לשיאה ההיסטורי, אך מכאן ואילך החלה שקיעתו הפוליטית והאישית. המדינה היתה רחוקה מאוד מחלומו וגרמה לו אכזבה עמוקה. ימיו בראשות הממשלה עברו עליו בעיקרם מפרשה לפרשה ומשערוריה לשערוריה; הוא נשבה בגחמותיו והמיט על עצמו השפלות. השפעתו פחתה משנה לשנה. ככל שנחלש - נעשה קנטרני ונרגן, ממורמר וטרחן. בתוך כך נחלש הקשר שלו עם המציאות הפוליטית. זה סיפור עצוב על מלך ליר ישראלי.

בניגוד לעגמומיות השקיעה של בן גוריון החלה העיתונות הישראלית לפרוח עם הקמת המדינה, משנה לשנה שגשגה ותססה והשפעתה גברה. אך מן מגזים גם בהערכת מחויבותם של העיתונים לעצמאותם. כל העיתונים ראו עצמם שותפים לאידיאולוגיה הציונית ורתמו עצמם למאבק על הקמת המדינה. מלחמת העצמאות וקשייה הראשונים של המדינה כיוונו אותם אל עבר הממסד הפוליטי. יחד היו קהילה קטנה של פטריוטים שהכל בה הכירו את כולם. לא אחת ביקשו עורכי העיתונים הנחיות מפוליטיקאים, מה לכתוב ומה לא לכתוב. תקנות הצנזורה היו מקובלות עליהם ופעמים לא היה צורך בה כי העורכים פעלו כצנזורים של עצמם. לפעמים הזמינם בן גוריון ושיתף אותם במידע סודי, על סמך התחייבות מוקדמת מצדם לשמור את הדברים בסוד; הם כינו את עצמם “ועדת העורכים”.

באחת מישיבות הממשלה אמר בן גוריון על הסידור הזה: “אקרא לגנב ואעשה אותו לשומר”. ההשתייכות לאצולת הסוד החניפה לעורכים. כשנאמר להם שטובת המדינה מחייבת לשקר לקוראיהם - הם שיקרו. כך כשטענה המדינה שפעולת קיביה ‏(1953‏) בוצעה בידי אזרחים זועמים; וכך כשטענה שחטיפת אייכמן בארגנטינה ‏(1960‏) בוצעה בידי נוקמים פרטיים. לא אחת העלימו עורכי העיתונים חדשות ראויות לפרסום מחשש שיפגעו במוראל הלאומי. רפי מן מגולל סיפור מביך למדי על עזריאל קרליבך, מייסדו ועורכו הראשון של “מעריב”: הוא הציע לממשלה להקים בשבילה שבועון פופולרי שישמח את העם. בתמורה דרש בין היתר את סגירת “ידיעות אחרונות”.

מן נוטה להתייחס אל צייתנות העיתונים בהבנה סלחנית. לא לעתים קרובות כינסו את “ועדת העורכים”, הוא מציין, וכל מה שביקשו מהם לא לפרסם היה מידע שפרסומו עלול היה להזיק לביטחון המדינה או לאינטרסים החיוניים שלה. על פרויקט דימונה לא סיפרו להם בכלל. אבל הלא זה היה אחד המבחנים העיקריים: איש לא נזקק לאומץ לב אזרחי כדי להוקיע, למשל, את תמותת התינוקות הגבוהה. בהקשר זה בולטת נטייתו של מן להמעיט מחלקו של “העולם הזה” במאבק על חופש העיתונות. האמת היא שעורך השבועון הזה, אורי אבנרי, עשה לטובת העיתונות מה שמנחם בגין עשה לטובת הפוליטיקה הפרלמנטרית. אין פלא שבן גוריון שנא את שניהם. כפרקליט העיתונות גם נמנע מן מלבדוק לגופה את טענתו העיקרית של בן גוריון: העיתונים מסלפים את האמת. אולי צדק בן גוריון, לפחות במקרים מסוימים; מן אינו מזכה אותו בבדיקת טענתו. לפחות פעמיים מסר בן גוריון לממשלה שהעיתון “מעריב” משחד פקידי מדינה תמורת הדלפת מידע. גם זו טענה שראוי היה לבדוק.

“המנהיג והתקשורת” נולד כעבודת דוקטורט וכתוב בשקידה. הוא ספר מעניין ועתיר מידע. עם זאת, לא טיפל מן כראוי באחד הרכיבים העיקריים של סיפורו, והוא הגורם האנושי. גרשום שוקן, עזריאל קרליבך, הרצל רוזנבלום, אורי אבנרי, נתן אלתרמן וכמה מהאבות המייסדים האחרים של העיתונות הישראלית היו דמויות מרתקות ומציתות דמיון. לא “שחקנים” באיזה “מרחב ציבורי” כלשונו של מן, אלא בני אדם עתירי אגו ויצרים: שאפתנות וחמדנות הניעו אותם, רצון להצליח ולהכשיל אחרים, רצון להיטיב ורצון להרע, לא אחת קנאה ושנאה ועל פי רוב תבונה רבה וכישרון גדול. כל אלה נמנו גם עם תכונות אופיו של בן גוריון. מערכת היחסים שנרקמה בינם לבינו ובינם לבין עצמם היתה צריכה להופיע בספר הזה לא כדי שיהיה “צהוב” יותר, אלא כדי שיהיה נכון יותר.

======

הסקירה המלאה, התפרסה במוסף הספרות של עיתון הארץ 5.12.12

• קודם
• הבא