אם יהיה צורך לירות - נירה!

תמיכתה של מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, במשפט הרופאים במוסקבה, היתה הקש ששבר את בן גוריון. הוא יצא למסע שנועד להוציא אותה מחוץ לחוק ולשלוח את ראשיה לכלא. "היה כבר צורך לא פעם לירות באנשים הקרובים לנו יותר", אמר לחברי הוועדה המדינית של מפא"י.

"ירדתי לטבריא - לנופש ולהתרחץ בחמי טבריא", רשם דוד בן גוריון ביומנו ב-6 בינואר 53'. הוא נהג להתאכסן במלון גלי כנרת הקרוב, וקיים בו את פעילותו כראש ממשלה ושר ביטחון וכמנהיג מפא"י. אבל ביום התשיעי לנופש שקע לסערת רגשות שמילאה את ימיו הבאים בטבריה. המשפט הבא היה אולי זה ששיקף את מצב רוחו באופן הטוב ביותר: "נתחייב בנפשנו אם נוסיף להרשות לגיס החמישי המתועב הזה להשתולל בתוכנו", כתב.

בבוקר 14 בינואר קרא בן גוריון ב"קול העם", עיתונה היומי הוותיק של מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, דיווח על העמדתם לדין במוסקבה של תשעה רופאים, שישה מהם יהודים, באשמת קשר להמתת מנהיגים ומפקדי צבא בכירים בברית המועצות. "קול העם" ביטא, כדרכו, תמיכה בלתי מתפשרת בצעד הסובייטי. "קראתי בהתפלצות דברי 'קול העם' הבוקר על תעלולי הזוועה של מוסקבה", תיעד בן גוריון את תחושתו. "...זו תהיה דמוקרטיה אווילית ומתאבדת, אם מתוך מושג מוטעה של חירות ביטוי וארגון תרשה לחבר המשומדים והבוגדים הלאומיים האלה להשתולל בעיתונות, באסיפות ובכנסת".

מערכת תחושותיו התעצבה לכדי החלטה. במכתב בן חמישה עמודים המופנה אל 15 חברי ממשלתו, קרא לקבל החלטה המטילה על משרד המשפטים "להכין בדחיפות חוק נגד 'ארגון עוין' המסייע בעל פה ובכתב ובאמצעים אחרים לכוחות חיצוניים המטפחים שנאת ישראל... שנאת ישראל במובן הכפול - נגד מדינת ישראל ונגד עם ישראל, כלומר גם נגד היהודים".

החוק המוצע, כתב, "צריך לתת סמכות לממשלה להכריז על ארגון המסייע לכוחות חיצוניים בפעולות אנטי ישראליות (לרבות פעולות נגד המדינה ונגד היהודים כיהודים באשר הם), מלמד זכות על פעולות אלה, ממציא להם חומר וכו' - שהוא 'ארגון עוין'. וכשארגון הוכרז כעוין אפשר לסגור ולהחרים עיתוניו, דפוסיו, מועדוניו, ולמסור לדין (את) מנהליו, ראשיו וחבריו, וחובת הראיה (ההפרכה) במקרה זה על הנאשם".

בן גוריון לא הוציא מכלל אפשרות שבעטיו של הצעד המוצע תרד מק"י למחתרת. "המחתרת הזאת קיימת בין כך ובין כך", כתב. "אולם לא ייתכן שלבוגדים גלויים אלה תינתן אפשרות לערוך אסיפות, לדבר בכנסת, לבוא למעברות, ולתת סעד ועזרה פומבית לאויבי חוץ של העם היהודי ושל מדינת ישראל, לנסוע לכנסים בינלאומיים העוסקים בהסתה אנטישמית ולהרעיל בארץ (את) האווירה בקרב הנוער והעולים".

בפסקה המסיימת של מכתבו קרא להחיש את קבלתו של החוק ולאכוף אותו לאחר מכן "בכל חומר הדין. כבוד המדינה וכבוד היהדות דורש זאת מאיתנו". המכתב נועד להימסר לממשלה בישיבתה הקרובה, ב-18 בינואר, שבה לא התעתד בן גוריון להשתתף בשל חופשתו. במקביל לכך הנחה את מזכיר הסתדרות העובדים, מרדכי נמיר, לפתוח בצעדים להוצאת מק"י ממוסדות ההסתדרות.

מעשי זוועה

למשפט הרופאים קדם משפט ראווה בפראג נגד בכירי המשטר, רובם יהודים, באשמת קשירת קשר נגד מדינתם. חיבור שני משפטי הראווה, שבמוקדם עמדו יהודים, הצביע על מערכה נוספת במלחמתה של ברית המועצות בציונות. בן גוריון קבע, במכתב שנזכר לעיל, כי הסובייטים "עושים מעשי זוועה לא מתוך דחיפה אמוציונלית אלא מתוך חשבון אכזרי קר הדרוש למטרותיהם ולצורכיהם הפוליטיים". הם זקוקים לכך כדי לשמר את "שלטונם המוחלט והשאיפות האימפריאליסטיות". עברו של סטלין כרוצחם של מיליוני פועלים ואיכרים בארצו, וכשותפו של אדולף היטלר בפתחה של מלחמת העולם השנייה, הביא את בן גוריון למסקנה כי סטלין לא יירתע מהשמדת יהודי רוסיה, "כשיראה משום מה צורך בדבר בעת מצוא". לסטלין, כך כתב, פנים כפולות: מצד אחד ינאץ כל מונח אנטישמי וגזעני, מהצד האחר "יעשה מה שעשה היטלר בלי כל רתיעה ומניעה מוסרית".

מלחמת קוריאה היתה אז בשנתה השלישית ובעולם היתה תחושה שמלחמת עולם נוספת קרבה ובאה, הפעם בין המערב לבין הגוש המזרחי. במוסדות מפלגת השלטון מפא"י קוימו דיונים תחת הכותרת "מקומנו במלחמת עולם שלישית". "אין כל ספק", כתב בן גוריון באותו מכתב, "שסטלין מתכונן בכל השיטתיות הטוטליטרית למלחמה זו... אין כל ספק בדבר", הוסיף, "שסטלין מתכוון להשמדת יהודי ברית המועצות וגרורותיה, שנאמנותם אינה ודאית בעיניו".

כשר ביטחון הורה בן גוריון להפסיק את הפצת "קול העם" בצה"ל. ב-15 בינואר 53' התקבלה במערכת "קול העם" הודעה מצה"ל על ביטול הזמנת העיתון ליחידותיו (עד אז הפיץ צה"ל ביחידותיו את כל העיתונים, שרובם היו מפלגתיים). בן גוריון הפעיל גם את המפלגה. ביוזמתו כונסה ב-16 בינואר, בדחיפות ובחשאיות, הוועדה המדינית של מפא"י. בן גוריון הפסיק לשם כך את חופשתו ובא מטבריה לתל אביב. מדבריו בפרוטוקול ניכר כי היה חדור רוח קרב. כוונת ברית המועצות היא להציג את היהדות כמפלצת, כסכנה לרוסיה, ולא ייתכן שתתקיים בתוכנו מפלגה נאצית, אמר.

בן גוריון הציע כי כבר בפתיחת מושב הכנסת, ב-19 בינואר, "נעביר בדרך הפרוצדורלית המהירה ביותר, חוק, הנותן סמכות לממשלה לאסור על ארגון של שונאי ישראל". הוא מנה את האיסורים אליהם חתר: להוציא את מק"י אל מחוץ לחוק, לבטל סיעה זו בכנסת, להעמיד את מנהיגיה וח"כיה לדין ולשלחם לכלא מ-10 ועד 20 שנה, למנוע מהם לקיים אסיפות ציבוריות, לא לאפשר לפעיליהם להופיע בבתי ספר, להחרים את מועדוניהם, עיתוניהם ורכושם, וכדומה. בתחום המשפטי תבע בן גוריון שייאמר כי החובה להוכיח שאינם מסייעים לשונאי ישראל תהיה מוטלת על הנאשמים.

בעקיפין היתה בחוק המוצע גם אזהרה ל"סיעת השמאל" הפרו-סובייטית, בהנהגת משה סנה, שהיתה בתהליך הקמה בתוך מפ"ם, שממילא היתה בעלת אוריינטציה פרו-סובייטית (ובהמשך התמזגה במק"י). "אנו עומדים בפני מצב כפי שהיה תחת שלטון הנאצים", התריע בן גוריון באוזניהם של 28 חברי הוועדה המדינית שנכחו בפגישה. הוא קרא להזעיק עולם ומלואו, עצרת מיוחדת של האו"ם, הפרלמנט הבריטי, הקונגרס האמריקאי, והביע סיפוק מצעדיו של נמיר "להוצאת המנוולים הללו מן ההסתדרות".

מן הוועדה המדינית יצא בן גוריון כשרק חצי תאוותו בידו. הוא הצליח לגבש הסכמה כללית בעד נקיטת צעדי עונשין קשים נגד מק"י, אך בתביעתו להוצאתה אל מחוץ לחוק נשאר במיעוט מזהיר. הראשון ששפך מים קרים על הצעתו זו היה השר בלי תיק פנחס לבון, הפולמוסן המרכזי של מפא"י מול יריבותיה. לבון העריך כי ההכרזה על מק"י כבלתי-חוקית תחייב הקמת מחנות ריכוז למאות ואלפי אזרחים, והתוצאה תהיה דווקא העמקת השפעתו של הקומוניזם.

עם זאת הציע לבון לשלול את חסינותם של חמשת חברי הכנסת של מק"י (אסתר וילנסקה, מאיר וילנר, אמיל חביבי, תופיק טובי ושמואל מיקוניס) כפרטים וכסיעה. הוא תמך בסילוקה המוחלט של מק"י מכל מוסדות ההסתדרות, ועם זאת צידד בזכותם של חבריה לבחור ולהיבחר לוועידת ההסתדרות. מדוע, שאל בהגיונו החד, לגרום מצב בו, בלית ברירה, יצביעו חברי מק"י בעד חטיבת השמאל במפ"ם, ובכך ייצרו מעין "קריפטו-קומוניזם". לסיכומו של דבר המליץ על השארת מרחב מחיה מצומצם מאוד למק"י.

בן גוריון לא נסוג מעמדתו העקרונית. לו יכלו מילים לדבר, המילים הרשומות בפרוטוקול היו מעידות על סערת רוחו של מנהיג המדינה החש כי גורלם של יהודים באשר הם תלוי בו. דבריו היו גם כתב אישום נגד החולקים עליו.

"...לא יתכן שבתוך מדינת ישראל יתקיים ארגון הדוגל בעלילת דם על העם היהודי. זו המדינה שכל אחד מאיתנו אחראי עליה, על חוקיה, על מנהגיה, על הפרלמנט שלה, על הדמוקרטיה שלה, אותה אתם מסלפים. הם דוגלים בעלילת דם יהודית עולמית. היכולים חוקי ישראל להרשות דבר כזה? היכולים חוקי ישראל להרשות הופעת עיתוניהם? ישיבתם בכנסת? אומרים לי כי פירוש הדבר הקמת מחנות הסגר. אם יהיה צורך לעשות מחנות הסגר - נעשה. אם יהיה צורך לירות - נירה. היה כבר צורך לא פעם לירות באנשים הקרובים לנו יותר".

על המשפטים האחרונים חזר בלשון נוקבת. "אם יהיה צורך במחנות הסגר, אני אציע להקים אותם, ואם יהיה צורך לירות - לא אפחד לעשות זאת. כבר עמדנו במצב כזה וירינו, אף על פי שהעניין היה הרבה פחות חמור. אמרנו לאצ"ל שעליו להתפרק ואם לא יעשה זאת תוך 24 שעות - נירה". הוא התכוון כמובן לפרשת אלטלנה (יוני 48'). כעת, הסביר, לא יהיה צורך בירי, אולם אין גם צורך שמדינת ישראל תרשה לקיים באופן חוקי מפלגה המזדהה עם עלילת דם עליה. "האם", שאל, "המדינה הרוסית היתה סובלת שיעלילו עלילת דם על בניה?"

הוא רמז לכך שהסכנה אינה רק ממק"י: "ישנם אחרים המתארגנים למעשי חבלה ולמלחמת אזרחים. להם יש משקים וברשותם נשק. נמסר לי כי בחיל אוויר הורידו עכשיו מכונות ירייה מאווירון". זה היה שיגור טיל לעבר מפ"ם. ראש שירותי הביטחון איסר הראל שטח לפני בן גוריון מידע על פעילות חתרנית של מפ"ם במשרד החוץ ובשירותי הביטחון וגילויים של מצבורי נשק בקיבוצי מפ"ם לקראת אפשרות של פלישה סובייטית לישראל.

בהרגישו כי הוא נשאר במיעוט בעניין היחס למק"י, הסיר מעליו בן גוריון את האחריות לתוצאות: "אוי ואבוי לה למדינה שתסבול דבר כזה בתוכה. אם יוחלט כך - יוחלט. אני, על כל פנים, אחשוב שזה משגה. ידי לא ישפכו את הדם הזה. לא אבוא להתווכח במוסדות אחרים על נושא זה. כפי שיוחלט כאן, כך יהיה".

הסתה אנטי יהודית

להצבעה הועמדו שתי הצעות. זו של בן גוריון, חסרת פשרות: "מתן סמכות לממשלה להכריז על המפלגה הקומוניסטית כארגון עוין שאפשר לפזרו". מנגד, חיבורן של הצעות לבון ושרת העבודה גולדה מאיר (אז מאירסון), "להתיר שימוש בכל האמצעים שבידי הממשלה - במסגרת החוק הקיים וחוקים שעוד יבואו - כדי לשלול ממק"י אפשרות של פעולה ציבורית, מבלי להפוך אותה לארגון העומד מחוץ לחוק". לפי הצעה זו אמורה הממשלה לקבל החלטה ברוח זו ב-18 בינואר. ביום שאחרי, תמסור הממשלה הודעה לכנסת, שבה תוגדר מק"י במפורש כ"גוף השונא את מדינת ישראל". מחברי ההצעה ביקשו שהוועדה המדינית תכתיב לממשלה "שהיא תשתמש בכל כוחה כדי למנוע פעולות של הפצת שנאת ישראל או סולידריות עם אלה המפיצים שנאת ישראל במדינה".

13 חברים בוועדה המדינית צידדו בהצעת לבון-מאירסון, בעוד שרק שבעה הצביעו בעד עמדת בן גוריון. בעקבות זאת נבחרה, על פי הצעת לבון, ועדה שתבחן את פרטיה של התוכנית לטיפול במק"י. ועדה זו לא פעלה והוחלפה באחרת, שנבחרה על ידי הממשלה.

לא ידוע מה חשב בן גוריון אחרי תבוסתו. הוא לא רשם מאומה ביומנו. הוא מיהר לחזור לטבריה. הממשלה התכנסה לישיבתה המתוכננת ב-18 בינואר בלעדי ראש הממשלה, שהמשיך בחופשתו. ממלא מקומו, שר האוצר לוי אשכול, לא הציג את מכתבו של בן גוריון, אולי משום שלא ידע עליו, שכן הוא לא השתתף בישיבת הוועדה המדינית. יש גם אפשרות אחרת: מאחר שהוועדה המדינית החליטה לדחות את תביעתו של בן גוריון להוצאת מק"י אל מחוץ לחוק, לא היה טעם בהצגת מכתב שתביעה זו במרכזו. עם זאת, לא ברור מי החליט לא להפיץ את המכתב בין חברי הממשלה, ולבן גוריון נודע על כך רק לאחר מעשה. "הדבר נבע מטעות", רשם לעצמו.

שבעת השרים מסיעות הקואליציה הקטנות (הציונים הכלליים, הפועל המזרחי, הפרוגרסיבים) לא ידעו על תביעת בן גוריון. איש מהם גם לא שאל בישיבת הממשלה מהי עמדת בן גוריון. הם הניחו כי אם ממלא מקומו, אשכול, מנהל את הישיבה, ולבון, המקובל על ראש הממשלה, מציג את הנושא, הרי יש להניח שהכל מתבצע על דעתו של ראש הממשלה הנופש.

מלבד בן גוריון נעדרו מישיבת הממשלה שר החוץ משה שרת, והשר בלי תיק דב יוסף. לבון פרש לפני הנוכחים יריעה נרחבת של פרשת מק"י. "בתוך מדינת ישראל קיימים כוחות העוסקים בהסתה אנטי יהודית, בהצדקת ההסתה, בהפצתה ובלימוד זכות עליה", אמר. יש להטיל עליהם עיצומים, והוא מנה אחד לאחד את אלה שהוזכרו בוועדה המדינית של מפא"י, ועליהם הוסיף תביעות לטהר את מנגנון המדינה - בכללו קול ישראל והמערכת המוניציפלית - מחברי מק"י.

גולדה מאיר, שתמכה בלבון, תבעה לתייג את מק"י בהחלטת ממשלה באלה המילים: ארגון עוין למדינת ישראל ולעם ישראל. "מדוע באמת יכולים טובי, מיקוניס ווילנר לנסוע בכל העולם כשבידם דרכון שירות? הרי זה דבר מזעזע שמותר להם להיכנס לכל מקום של הממשל הצבאי (ביישוב הערבי). זו כאילו מדינה שהחליטה לאבד את עצמה לדעת". לדידה, הצעות לבון הן המינימום האפשרי. "לבי מתפלץ שאין אנו יכולים לעשות יותר", אמרה בחדות לשונה.

לעשות, לא להכריז

מנהיג הפועל המזרחי, שר הסעד והדתות משה שפירא, המתון בהשקפותיו בדרך כלל, ביקש להנמיך את עוצמת הטון. "יכולנו להבין אילו ארצות הברית היתה מדברת בצורה כזו (כלפי המפלגה הקומוניסטית בתחומיה), אבל במדינת ישראל יש צורך בקצת זהירות ובקצת התאפקות... כנראה שברוסיה עומדים בפני טיהור רחב מאוד ועלינו להיזהר שלא לראות בכך רק נקודה יהודית. אם נדגיש יותר מדי את הנקודה היהודית, זו עלולה להיהפך לנקודה יהודית".

שפירא הצטרף לתומכים בפעולות ענישה נגד מק"י, אבל הציע לא לדווח על כך מעל במת הכנסת. "צריך לפעול ולא להכריז", יעץ. הוא צידד בתיקון חוק החסינות של חברי הכנסת, אבל כלפי יחידים, בכל מקרה לגופו, ובכלל אלה גם חברי מפ"ם. שפירא אף הציע לנטרל את עיתונותה של מק"י על ידי אי הכללתה במסגרת הקצבת הנייר הממשלתית. עדיף, לדעתו, לסגור את העיתון מעת לעת בשל מאמר כזה או אחר, כמתחייב מהחוק, ולהכביד על חייהם של הקומוניסטים בצורה שתחליש את פעילותם ואת מידת השפעתם על הנוער.

מנהיג המפלגה הפרוגרסיבית, שר המשפטים פנחס רוזן, פיקפק ביכולת הממשלה לשכנע את בית המשפט בטיעון שהוצאת מק"י מחוץ לחוק נובעת מהיותה קשורה לארגון זר המטפח שנאת ישראל. "אם בכלל לפעול נגד המפלגה הקומוניסטית צריך לעשות זאת באופן גלוי וישיר", אמר שר המשפטים. אבל לדעתו, למרות המצב המיוחד "יש לי ספקות רבים" אם לעשות זאת. הוא הציע שבדיון בכנסת לא ינקבו מפורשות בשם מק"י.

לבון השיב למסתייגים. אתה מתעלם, אמר לשפירא, מכך שהמדינות שמאחורי המסע האנטי-יהודי מודיעות קבל עולם ומלואו, "שהיהודים כעם, כיהודים וארגונים יהודיים מוסמכים (הג'וינט), אירגנו רצח, שהם מרעילי בארות, שתפקידם להרוס את עמי העולם... אנו עומדים בפני תופעה היסטורית חדשה, חידוש הניסיון ובכוח רב ולהפוך למדיניות מחייבת את ראיית היהודים כנושאי חבלה וסכנה לעמי העולם". הוא התעקש על פרסום הודעת ממשלה התובעת להגדיר שנאת ישראל כמעשה עוין למדינת ישראל, המחייב את ממשלתה לפעול נגדו בתחום המשפטי והארגוני.

הממשלה הרכיבה ועדה שתנסח את הצעות הפעולה, בראשות שר החוץ שרת (שלא נכח בישיבה), וחבריה שר המשפטים רוזן, שרת העבודה מאיר, שר הפנים ישראל רוקח ונוסף אליהם השר לבון.

בוגדי עמנו

בדיון בכנסת למחרת היום, 19 בינואר, היה רק דובר אחד שדרש את "הוצאת בוגדי עמנו מהכנסת" - הרב מרדכי נורוק, נציג תנועת המזרחי. חברי הכנסת התווכחו בלהט רב עם נציגי מק"י, שהגנו בחום על ברית המועצות. שר החוץ שרת, בדברי הסיכום, הודיע כי ממשלת ישראל תוקיע באו"ם ומעל כל במה בינלאומית את ההסתה המתנהלת בארצות המשטר הקומוניסטי נגד העם היהודי. הוא התריע על הסכנה הנשקפת לשלומם של מיליוני היהודים בארצות אלה, והזהיר את מק"י בלי לנקוב בשמה: "כל ניסיון שייעשה על ידי אישים ועל ידי גורמים ציבוריים בישראל להצדיק הסתה המתנהלת נגד יהודים ומסכנת שלומם באיזושהי ארץ ולהגן עליה, ייחשב בעיני הממשלה כמעשה איבה כלפי המדינה, והיא תסיק מזה את כל המסקנות". ברוב קולות החליטה הכנסת להעביר את הנושא לדיון פרטני בוועדת החוץ והביטחון.

בן גוריון השקיף מן הצד. הוא אמנם בא לדיון בכנסת, אך הסתפק בקריאות ביניים לא מסעירות במיוחד. את ביקורתו הוא שמר לחבריו בממשלה. לאחר שקרא בעיון את הפרוטוקול מישיבת הממשלה יום קודם לכן, שממנה נעדר, הוא שלח מכתב לחבריה ובו הביע את אכזבתו מהקול הרפה מול ברית המועצות שאינה אלא "בית עבדים... משטר הבנוי על רצח, תרמית ודיכוי חירות האדם... המשך אכזרי ויעיל של האימפריאליזם הצארי". הוא "התחלחל" לקרוא כי התגובה היחידה נגד מה שנכתב ב"קול העם" היתה התראה של שר הפנים רוקח על סגירה אפשרית של העיתון, התראה ולא מעשה. "כלום נרשה לשונאי ישראל במוסקבה לקיים פה בגלוי ובתוקף החוק הישראלי סוכנים ומסייעים לשנאת ישראל?"

ב-27 בינואר התכנסה ועדת השרים, בראשותו של שר החוץ שרת. שר הפנים רוקח הודיע כי הורה על סגירת "קול העם" החל ממחר למשך עשרה ימים. הוא אף שוקל לסגור את העיתון המקביל שלו בשפה הערבית, ומכאן ולהבא יחמירו בעונש זה ויתמידו בו. שר המשפטים רוזן מסר כי משרדו עוסק בהכנת תיקונים בהתאם לחוק עבירות נגד המדינה. בישיבת הוועדה הוחלט לבצע שינויים בחוק זה, ובכללם לקבוע כי ארגון עוין הוא זה המקיים קשרים עם ארגון זר "המטפח שנאת ישראל".

לבון הציע שכל עיתוני מק"י, בכל השפות, ייסגרו, וכאשר ייפתחו מחדש ייסגרו שוב כעבור ימים ספורים. הוא הציע להותיר על כנה את חסינות הח"כים של מק"י "כלפי נאומים והצבעות", אבל לאפשר עריכת חיפושים בבתיהם. עוד הציע למנוע מהם זכות יציאה אוטומטית מישראל בדרכוני שירות, ואת זכות התנועה והכניסה החופשית לכל מקום ברחבי ישראל. במילים אחרות, להביאם למעמד של אזרח רגיל. שר המשפטים הסכים לכל ההגבלות של החסינות, למעט החיפוש בדירותיהם.

לבון אף הציע לטהר את מנגנון הממשלה מחברי מק"י. ואכן, ועדת השרים החליטה להורות למזכיר הממשלה ולנציבות שירות המדינה לבוא בדברים עם הגורמים המתאימים ולנהוג על פי החלטה זו. ועוד החלטה התקבלה: "לדאוג" שוועדת הכנסת תאפשר על פי תקנון הכנסת "הוצאה מיידית מהכנסת של חברי כנסת שעה שהם מקימים שערורייה". שר המשפטים התבקש לבדוק אפשרות להוציא את עיתוני מק"י מרשימת העיתונים הנהנים מהקצבת נייר ממשלתית באמצעות משרד המסחר והתעשייה. כן הוחלט "לדאוג" שקול ישראל לא ישדר עוד אירועים של מק"י, לא את נאומי חבריה בכנסת, ואף לא תמצית מהמאמרים ב"קול העם".

החלטות ועדת השרים הועברו לידיעת בן גוריון. בתגובה כתובה לחברי הממשלה, מ-29 בינואר, טען כי הממשלה עושה פלסתר את החלטותיה שלה. כך, למשל, החלטת שר הפנים לסגור את "קול העם" לעשרה ימים. הכוונה, הסביר, היתה לשלול "מהגוף הפושע" אפשרות לדבר אל הציבור במשך עשרה ימים. אלא שמק"י התחכמה והוציאה עיתון יומי בשם אחר, "קול הנוער". "האם זה ההיגיון והכוונה של העונש? האין אנו עושים לצחוק ולשנינה את החוק ואת הממשלה ואת האחריות במדינה במעשה המעורר צחוק זה? אבל אם מנסים לעשות משהו נגד המזדהים עם עלילת הדם - או שעושים דבר ממשי, ולו אפילו מצער (סגירה ממש), או - אין עושים כלום, ולפחות אין הופכים את הממשלה לאורגן נלעג, מגוחך ומחוסר אונים... ממשלה יכולה להיות טובה או רעה, אבל אסור לה להיות מגוחכת.

"יש לי הרגשה מרה", כתב בסיום, "שאינכם מעריכים חומרת הסכנה וחומרת הפשע".

שליטה בסודות חשובים

בישיבת הממשלה שדנה ב-1 בפברואר ב"פעולה נגד ארגונים עוינים", דיווח שרת על החלטותיה של ועדת השרים המיוחדת. הוא הודה כי בעניין סגירת העיתון "למעשה לא הושגה המטרה", שכן במקומו הזדרזה מק"י להוציא עיתון תחת שם אחר. לבד מכך, מק"י עתרה נגד שר הפנים לבג"ץ. ועוד דיווח, כי שר המשפטים יתאם עם ראש הממשלה הצעת תיקון לחוק שתקבע כי "שנאת ישראל וכל ניסיון לחפות עליה ולהגן עליה הוא מעשה עוין נגד המדינה", ותובא לאישור הכנסת.

שרת ידע לבשר כי כל השינויים בחסינות הח"כים, כולל חיפוש בבתיהם, יובאו לאישור הממשלה. חברי מק"י יסולקו מהמנגנון הממשלתי, העירוני והאקדמי, וכבר יצאה הוראה "לגשת לטיפול בעניין". שרת טען כי באוניברסיטאות יש לקומוניסטים דריסת רגל במקומות חשובים ביותר, ו"במעבדות הם שליטים על סודות חשובים ביותר". בעיריית חיפה הוחלט למנות קומוניסט ידוע כמהנדס עיר. "אני מקווה", אמר שרת, "שאישור זה לא יינתן".

עוד הוחלט לבוא בדברים עם האפוטרופוס על הרכוש הנטוש, כדי לברר אפשרות להוציא את הקומוניסטים מבניינים שניתנו להם לקיום מועדונים, המשמשים למעשה מרכזי הסתה והרעלה נגד המדינה והממשלה. שרת קרא בקול את מכתבו הביקורתי של בן גוריון, שהוזכר מקודם, ורוקח סיפר כי הוזמן לסעוד ארוחת ערב במלונו של בן גוריון, ובין המנות קיבל גם "מנה נוספת".

רוקח דיווח כי עירב בעניין את היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, ואם יישנו מאמרי הסתה בעיתוני מק"י, הם ייסגרו לתקופה ארוכה יותר. לסגור לחלוטין אי אפשר; שר הפנים הסביר לממשלה כי מק"י, ולא רק מק"י, מחזיקה בכמה רישיונות לעיתונים יומיים, לירחונים ולכתבי עת, ויש להם האפשרות לשחק במקרים שסוגרים את עיתוניהם. למק"י יש חמישה רישיונות ורישיון נוסף יש למשה סנה.

בסיום הדיון החליטה הממשלה לנסח הצעת תיקון לחוק העיתונות, לפיו רשאי שר הפנים לאסור על הופעת כל עיתון, המחליף עיתון שהופעתו נאסרה, גם אם הוא בעל רישיון. תיקון נוסף יאפשר לשר הפנים לסגור בית דפוס אשר הדפיס עיתון כתחליף לעיתון שהופעתו נאסרה. בד בבד נבדקה אפשרות למנוע מתן נייר למק"י להדפסת עיתון במסגרת ההקצבה לעיתונות ואולם, הודיע רוזן לשרים, "אי אפשר להפלות". הוחלט לפיכך כי בגלל מחסור במטבע חוץ יש מקום להגביל את השימוש בנייר להדפסת עיתונים, והוטל על שר הפנים רוקח ועל שר המסחר והתעשייה פרץ ברנשטיין להציע הצעה משותפת בדבר הסדר עניין הנייר. הטיפול הועבר לידי מזכיר הממשלה.

אויבים גלויים

אך כל העניין התמסמס. כהבטחתו לבן גוריון, עשה מרדכי נמיר כמיטב יכולתו להעביר החלטה להוצאת מק"י מההסתדרות. ניסה ונכשל. ב-9 בפברואר פוצצה קבוצת קנאים מיוצאי לח"י פצצה בבניין הצירות הסובייטית בתל אביב בתגובה על המשפטים בפראג ובמוסקבה, ובעקבותיה ניתקה מוסקבה את יחסיה עם ישראל. בן גוריון מצדו המשיך את מלחמתו במק"י. ב-17 בפברואר התלונן ראש הממשלה בכתב לפני נשיאות הכנסת על השתוללות מתמדת של וילנר, וילנסקה ומיקוניס, "אויבים גלויים ומובהקים של מדינת ישראל" בזמן הדיונים במליאה ותבע לשים לכך קץ. אלא שב-5 במארס מת סטלין. בן גוריון לא אבה לוותר למק"י, אבל המערכת שנועדה ליישם את העיצומים נגד אנשיה נכנסה לקיפאון. "רוזן - שר המשפטים - מעכב את השינויים בחסינות ביחס לאנשי מק"י", כתב בן גוריון ביומנו ב-24 במארס.

זמן קצר אחר כך חלה תפנית במדיניות הסובייטית. ב-3 באפריל שוחררו במפתיע נאשמי משפט הרופאים. ב-20 ביולי חודשו היחסים בין ברית המועצות לישראל.

ביומנו מ-53' סיכם בן גוריון את אותו חודש ינואר סוער בשש מילים: "הרחיצה בים ביצעתי - הנופש לאו דווקא".

====

המאמר המלא והמקורי, פורסם באתר עיתון הארץ בתאריך 11.11.2011

• קודם
• הבא