זלמן ארן
Thank you for rating this article.
זלמן (זיאמה) ארן (לשעבר אהרונוביץ') - ציוני, סוציאל-דמוקרט, איש מפא"י וחבר-כנסת ושר החינוך והתרבות מטעמה.
"לציונות הגעתי מתוך יהדות; לסוציאליזם הגעתי מתוך הגינות" (זלמן ארן)
"אני פוסע בעקבות בן־גוריון בעיניים עצומות אבל מדי פעם אני פוקח את עיני" (זלמן ארן)
ארן היה פוליטיקאי ומחנך ישראלי יליד אוקראינה (1.3.1899), חבר הכנסת מטעם מפא"י ושר החינוך בשנים 1955-1960 ו-1963-1969 ונפטר ב-6.9.1970.
עלה ב-1926 לארץ ישראל והצטרף לאחדות-העבודה וכיהן כמזכיר סניף תל-אביב ומעת הקמת מפא"י ב-1930 נמנה עם חברי מרכז המפלגה וב-1931–1934 היה מזכיר מועצת פועלי תל-אביב. לאחר מכן כיהן כגזבר ההסתדרות, ניהל את מחלקת ההסברה והקים וניהל את בית הספר של פעילי ההסתדרות (לימים 'מכללת ארן'). בשנת 1946 נבחר כחבר בוועד הפועל הציוני וב-1948 כחבר הנהגה.
מ-1948 כיהן כמזכ"ל מפא"י, נבחר לכנסת ה־1 וכיהן כחבר-כנסת עד 1969, יושב ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ה־1. בממשלת שרת, כיהן כשר בלי תיק, וטיפל בשירותי המודיעין ואחראי על מינהל ההסברה. בממשלה השישית ב-1955 מונה לשר התחבורה ולאחר מכן לשר החינוך והתרבות.
בתקופתו כשר החינוך, הוקמה הטלוויזיה החינוכית ובסרטון הוא מכריז על פתיחת "הטלוויזיה היהודית".
יזם רפורמות בחינוך כהקמת "... חטיבת הביניים ככלי לאינטגרציה של תלמידים מרקעים חברתיים ועדתיים שונים באוכלוסייה היהודית. מטרת הרפורמה הייתה הצורך בשינוי מבנה החינוך: שילוב חברתי, שוויון הזדמנויות וצמצום פערים על רקע מעמדי-עדתי בהשגים הלימודיים" (וויקיפדיה). כמו כן "... ברוח השקפותיו הסוציאליסטיות ורוח התקופה שבה התחנך הוא עצמו לחשיבות ה"חינוך לעבודה", ארן התכוון לתת עדיפות לחינוך מקצועי ... עיצב תוכנית חומש לשנים 1965-1970 להכפלת החינוך המקצועי והטכני בישראל" (וויקיפדיה, שם).
כמו כן "... פרסם מאמרים בעיתוני המחתרת של המפלגה הציונית-סוציאליסטית בברית המועצות, פרסם רשימות בעיתוני הפועלים בארץ. כמו כן חיבר קונטרסים של ענייני מפלגה, על ענייני ההסתדרות ובנושאי חינוך ..." (וויקיפדיה, שם).
זלמן ארן - פוליטיקאי כאינטלקטואל
ב2018, פרסם יצחק גרינברג ביוגרפריה על חייו שקיבלה סקירה בעיתון הארץ (הארץ 6.7.2018). מובאים קטעים מתוכה:
"... (מה)אבות המייסדים של מדינת ישראל. הוא היה דמות מרכזית במפא"י, מפלגת השלטון, וחלק מקבוצה קטנה ואינטימית שהנהיגה את ישראל בשני העשורים הראשונים לקיומה. הוא היה דמות ציבורית מיוחדת: היתה לו אהבה אחת ויחידה — תחום החינוך — ושר החינוך והתרבות היה תפקיד חייו.
מילא את התפקיד יותר מעשור שנים (בשתי קדנציות) ושנות דור היה מזוהה לחלוטין עם החינוך הישראלי — כמו שטדי קולק היה מזוהה עם ירושלים ופנחס ספיר היה מזוהה עם הכלכלה הישראלית. יוסי שריד, שאביו יעקב שריד היה מנכ"ל המשרד בתקופתו של ארן וקשריו עמו היו עמוקים מאוד, אמר: "זיאמה היה שר חינוך בכל רמ"ח אבריו, כל חייו היו קודש לזה, והוא לא רצה להיות שום דבר, גם לא ראש הממשלה" (שייקה בן פורת, "שיחות עם יוסי שריד", ספרית פועלים, 1997, עמוד 51). הדברים שעמוס עוז אמר על היחס של אביו, יהודה אריה קלוזנר, למחקר הספרות תקפים בנוגע ליחסו של ארן למפעל החינוך: "מבחינתו, תחום זה לא היה מקל־חובלים ולא מוט קפיצה כי אם אהבת נפש". עתה התפרסמה ביוגרפיה שלו מאת ההיסטוריון יצחק גרינברג.
ב–1917, בימי המהפכה הבולשביקית, קיבל ארן החלטה גורלית, שהשפיעה על כל מהלך חייו: במקום לבחור בעולם המהפכה, שקסם לרבים מבני דורו, הוא הצטרף לסניף המקומי של צעירי ציון, ששילבו ציונות וסוציאליזם. בלשונו הסביר כך את החלטתו: "לציונות הגעתי מתוך יהדות; לסוציאליזם הגעתי מתוך הגינות".
כשחי בברית המועצות הפנים ארן את הפן האכזרי, המפלצתי, של העולם הקומוניסטי וכל חייו הביע את הסתייגותו ואת חרדתו ממנו. ארן גילה יחס חם וסנטימנטלי לנופי רוסיה ולתרבותה, אבל מתח ביקורת חריפה על המשטר הסובייטי. את הבולשביקים תיאר כ"שטנים מפהקים עם קלשונים ביד".
בוויכוח המר שפרץ בישראל על משמעותם של "משפטי פראג" (סדרה של משפטי ראווה שנערכו ב–1952 בבירת צ'כוסלובקיה בהשראתו של יוסף סטלין), ארן התנגד באופן חד משמעי להערצה שרחשו אנשי השמאל ל"שמש העמים", סטלין, ול"גן העדן הסוציאליסטי" שלכאורה פרח בברית המועצות. מהי ידידות בעולם הקומוניסטי, שאל ארן. תשובתו היתה שאפשר למצוא בעולם זה רק ידידות אחת: בין המגלב לגב.
...
המסלול שעשה היה שונה מזה שעברו חבריו להנהגת המפלגה והמדינה. חברתו הקרובה גולדה מאירסון (מאיר), למשל, הפכה לעסקנית אחרי שהיתה שנה וחצי חברת קיבוץ מרחביה. בהסתדרות מילא ארן תפקידים מרכזיים, כמו מזכיר מועצת פועלי תל אביב וגזבר ההסתדרות, והיה חבר הפורומים המרכזיים שבה. אף על פי שהיה איש פוליטי־מפלגתי "שבקיא בשבילי המפלגה, בנפתוליה וברזיה", המחבר טוען כי ארן לא היה "עסקן מפלגתי טיפוסי ושגרתי". הפוליטיקה לא השתלטה עליו ועל מחשבתו "אלא היה אישיות פוליטית אינטלקטואלית, אשר כתב שירה ודבק בו קורטוב של בוהמייניות". גרינברג מתאר אותו כאדם בעל מחשבה רחבה, שתחומי התעניינותו התפרשו אל מעבר לפוליטיקה. עולמו לא היה מרוכז באירועים מסעירים שהתחוללו בסניפי מפא"י או ב"ועד הפועל".
נפשו המורכבת באה לידי ביטוי בנקודה נוספת — יחסו לבן־גוריון. ארן העריץ אותו, כמו שאר ראשי מפא"י. הוא ראה בו את אחד מגדולי המנהיגים בהיסטוריה היהודית כולה וביחסו אליו אף היה פן דתי. לפני פגישה עמו התקלח ארן והחליף לבנים, בדומה לכוהן שהולך לבית המקדש. פן זה בא לידי ביטוי מרגש במכתב תחנונים ששלח ארן לבן־גוריון בספטמבר 1953, כשנודע כי בכוונתו להתפטר מראשות הממשלה כדי להתיישב בשדה בוקר: "אני מתחנן בפניך, אל תעשה זאת. העם האומלל הזה והמדינה הטרגית הזאת, אין בכוחם לשאת בזאת... אם גם יש אלוהי ישראל תפילתי שתקשיב לתפילתי".
מצד שני, ארן הסתייג מהערצתו־שלו לבן־גוריון. אמרתו השנונה, "אני פוסע בעקבות בן־גוריון בעיניים עצומות אבל מדי פעם אני פוקח את עיני", מבטאת את ראייתו הביקורתית. מעבר לכך, ארן לא היה חסיד שוטה שהגן על כל עמדותיו של בן־גוריון באופן אוטומטי. בין השניים היו עימותים לא קלים על נושאי יסוד. במארס 1955 הציע בן־גוריון, שהיה שר הביטחון בממשלתו של משה שרת, לכבוש את רצועת עזה ולגרש ממנה את הכוחות המצריים. ארן התנגד להצעתו "בנימוק שמדובר במהלך יזום של ישראל, אשר לא ייתן מענה למצב הביטחוני, אבל יחמיר מאוד את מעמדה הבינלאומי". למרות עמדתו החד־משמעית ארן נמנע בהצבעה, מפני שחש חוסר ביטחון לעמוד מול בן־גוריון בסוגיה ביטחונית מובהקת. זוהי דוגמה נוספת ליחסו המורכב ל"אב המייסד".
...
בנובמבר 1955 נבחר ארן לשר החינוך והתרבות. הוא תיפקד כראש מערכת טוטלי — בניגוד לקודמו, בן־ציון דינור, שהסתפק בגיבוש קווי מדיניות כלליים, ארן ירד לפרטי הפרטים של יישום חזונו. תיארו אותו כ"מעין רודן בממלכתו. הוא מעורב בכל דבר, כגדול וכקטן, ולרוב אינו סובל דעות מתנגדות". עובדי המשרד חששו מהשר התובעני, שהפעיל לחצים והעלה דרישות. "אבא שלי היה שוחט ובודק. אני בודק ושוחט", נהג לומר לכפופים לו. הם הכירו היטב גם את האמרה שכה איפיינה אותו: "זיאמה הוא משוגע יומיים בשבוע, אך לא ברור באילו ימים".
שני מאפיינים נוספים שלו היו החרדה מפגיעה בתדמיתו — הוא הגיב באופן אובססיבי גם על פרסומים פחותי ערך עליו שהופיעו בעיתונים נידחים והפגין קנאות קיצונית לעצמאותו. ארן "שלל בתוקף התערבות של שרים אחרים, גם של ראש הממשלה, בעניינים שהיה מופקד עליהם". ב–1959 נתקף ארן זעם עצום כששמע שבן־גוריון ערך שיחה אקראית עם סטודנטים שהפגינו נגד הכוונה להעלות את שכר הלימוד. תגובתו היתה קיצונית: הוא שלח לראש הממשלה מכתב שבו הודיע כי לא יעסוק כלל בסוגיית שכר הלימוד במוסדות האקדמיים. "בשבילי זה הפך לעניין טמא שלא אגע בו יותר", כתב וציין כי הוא אף "מהרהר בהתפטרות מהממשלה". בן־גוריון, שהכיר היטב את רגישותו, שאפשר להגדירה "מופרעת", עשה הכל כדי לרצותו. ראש הממשלה ציין שהוא מקבל את תגובתו, אף על פי שלא הבין את הסיבה לעוצמתה. אחרי שהסביר לארן מדוע שוחח עם הסטודנטים הסכים שר החינוך לשים קץ לסכסוך. האירוע עצמו היה חסר כל חשיבות, אבל באמצעות תיאורו מצליח המחבר להציג את אישיותו ההפכפכה והמרתקת של ארן.
בשנים הרבות שבהן החזיק בתפקידו הצליח ארן הדינמי והנמרץ לחולל שינויים רדיקליים במערכת החינוך הכבדה והשמרנית. אחד מהם היה הרפורמה במערכת בתי הספר. הוא הקים ועדה מקצועית בראשות חברו, ההיסטוריון פרופ' יהושע פראוור, שהמליצה להקים חטיבת ביניים בין בית הספר היסודי לבית הספר התיכון — כדי להעמיק את האינטגרציה של תלמידים מרקעים חברתיים, כלכליים ועדתיים שונים ולהביא לצמצום פערים בחברה הישראלית, לזרז תהליכי שילוב חברתי ולהעניק לתלמידים שוויון הזדמנויות. הרפורמה היתה גולת הכותרת של עבודתו במשרד החינוך והמחבר מציין כי "עיקר מעייניו, משאביו הנפשיים וזמנו הוא הקדיש להובלת המהלך לאישור הרפורמה במבנה החינוך".
ב–1969, לקראת הבחירות לכנסת השביעית, ארן הודיע על פרישתו מהכנסת, מהממשלה וגם ממשרד החינוך. אחרי מותו כתב עמוס אילון כי ארן "היה אחד מהמעטים בין ותיקי מפא"י שמעולם לא דבקו בכיסא. ברצון פינה משרתו האחרונה... חיי הגות ריתקוהו כחיי מעשה". בספטמבר 1970, חודשים אחדים אחרי פרישתו, ארן הלך לעולמו. עם מותו אבד לישראל אחד המנהיגים המעטים שהיתה להם השפעה מהותית על עיצוב חברתה ומסגרתה המדינית" (הארץ, 6.7.2018).
