גולדה: ביוגרפיה פוליטית

גולדה מאיר מתה לפני 30 שנים, ב-8 בדצמבר 1978, כשהיתה בת 80. תאריך מותה רווי סמליות: דוד בן-גוריון, "האב המייסד", מת בדיוק חמש שנים קודם (בדצמבר 1973) ומנחם בגין, שכיהן אז כראש הממשלה, שמע על הבשורה המרה במטוס - בדרכו לאוסלו לקבל את פרס נובל לשלום.

בספר הקורא תיגר על דימויה החד-צדדי גולדה: ביוגרפיה פוליטית מציג מירון מדזיני (הוצאת ידיעות ספרים, 742 עמ') את התזה שלו -

בתודעה הציבורית מזוהה גולדה מאיר עם אירוע טראומטי - מלחמת יום הכיפורים, הקשה במלחמותינו (גם משה דיין, שכיהן כשר הביטחון בממשלתה, היה מזוהה עם המלחמה הזאת, אך גם עם מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים, שהוא היה גיבורן). מלחמת יום הכיפורים היא כתם בביוגרפיה המפוארת של גולדה, ומירון מדזיני מציין כי בקרב הציבור הישראלי "נוצרה מעין הסכמה מקיר אל קיר שבקרב ארבעת ראשי הממשלה הראשונים שהיו לישראל היא היתה הגרועה ביותר. מעטים העריכו את פועלה ורבים היו מבקריה". מטרת ספרו אינה להתעלם מהמלחמה ומתפקידה המכריע של מאיר בפריצתה, אלא להציב אותה בפרספקטיווה מאוזנת יותר ולהתבונן בה באופן מרוכך יותר. פועלה של גולדה מאיר לא מסתכם רק באותה מלחמה; למאיר היתה מסכת חיים ארוכה ורוויה בעשייה, ואת דימויה החד-צדדי אפשר לראות כעוול היסטורי.

ויותר מכך - גולדה מאיר היתה אשה יחידה בעולם של גברים, והעדות לכך היתה המחמאה המשמעותית לגביה - היא היתה "הגבר היחידי בממשלה". היחס כלפיה היה נטול יחס שוביניזם: כשהיא נבחרה לראשות הממשלה, במארס 1969, ראו בה מדינאית ותיקה עתירת ניסיון ולא כאשה, הרי היא הגיעה לכס השלטון אחרי עשרות שנים של תפקידים מרכזיים, כולל 17 שנים בממשלה.

דברים שנאמרו עתה על ציפי לבני לא נאמרו אז, למרות שהיום יש הרבה יותר נשים בעמדות מפתח יחסית לאותם ימים. משה דיין, שכיהן כשר הביטחון בממשלתה ושהיה אז סמל הגבורה העברית, קיבל את סמכותה ולא התייחס בלגלוג לשמה "הגלותי". מאיר היתה האשה היחידה בממשלה שנים רבות. באופן אירוני, האשה השנייה בממשלה אחריה היתה שולמית אלוני, שהיתה שרה בלי תיק בממשלת רבין הראשונה ושיחסיה עם מאיר היו תיעוב הדדי. 35 שנים עברו מאז פרישתה של מאיר (ב-1974) עד שזכינו לראות שוב אשה כמועמדת ריאלית לראשות הממשלה, כשהפער בין ציפי לבני לבין גולדה מאיר הוא כמעט תהומי - מכל הבחינות.

שבע השנים היפות

המחבר, מירון מדזיני, לא מסתיר את העובדה שהוא וכל בני משפחתו היו מקורבים ביותר למאיר. מדזיני כיהן תקופה קצרה כדובר לשכת ראש הממשלה (בשנים 1973-1974), אך עיקר הקרבה נבע מקשר שהיה לאמו, רגינה מדזיני-המבורגר, עם מאיר. היא הכירה אותה ב-1906 כשגולדה היתה בת שמונה, ילדה-פליטה שמשפחתה היגרה מקייב למילווקי, עיר פרובינציאלית במדינת ויסקונסין, בארצות-הברית, ורגינה הפכה ל"חברתה הטובה ביותר עד מותה של גולדה". הגאווה שחש המחבר על כך שהיה מקורב למלכות מבצבצת מדי פעם בפעם בספר. כשהוא כותב על מסיבת יום הולדתה ה-75, שנחגגה במאי 1973, כשהיתה בשיא תהילתה, הוא מציין כי מעטים הוזמנו אליה, כולל "רגינה ומשה מדזיני, בנם ונכדתם".

אך למרות זאת, ספרו אינו שיר הלל ולא ספר פלקאטי - מדזיני הצליח לשרטט את דמותה של גולדה באופן מאוזן, בסיפור מורכב המביא את כל קווי חייה - המזהירים והפחות מזהירים.

קו אחד שמדזיני מדגיש הוא הרגישות החברתית שלה, שכיוונה את מעשיה בכל השנים הארוכות של פעילותה הציבורית. דוגמה מובהקת לכך היא השנים שבהן כיהנה כשרת העבודה, שאותן ראתה כ"שבע השנים היפות" בחייה (1949-1956) - שנות העלייה ההמונית ועיצוב המערכת החברתית של המדינה הצעירה. מאיר הגיעה לתפקיד ממוסקווה הקפואה והעוינת, שבה כיהנה כצירת ישראל הראשונה, והיתה ראש החץ של הפעילות החברתית במדינה הצעירה. מדזיני כותב שהשנים האלה היו עידן פורה של מעשי בראשית - בנייה, קליטה, תעסוקה וחקיקה - של עשיית דברים חיוביים ושל יצירת יש מאין, בניגוד לעיסוק העקר הדיפלומטי. מאיר, כותב מדזיני, זכרה שנים אלה כתקופה של פעילות נמרצת, מלאת אירועים, של מעורבות ומחויבות טוטלית.

גולת הכותרת של פעולותיה בתפקיד היתה הקמת המוסד הביטוח הלאומי, שהוקם הודות ליוזמתה ולהתעקשותה. מיד עם כניסתה לתפקיד היא דרשה להקים ועדה בין-משרדית להכנת תשתית של תחיקה סוציאלית, ובעיקר חוק הביטוח הלאומי. הדבר תאם את השקפת העולם של מפא"י, שכן חוק כזה עשוי היה להעמיד את ישראל בשורה אחת עם המדינות המתקדמות ביותר בעולם, שאליהן רצתה מאיר להידמות.

היא הקימה את הוועדה למרות רצון משרד האוצר לטרפד אותה בתואנה ש"קופתו ריקה", ובניגוד לעמדת כמה מחבריה "שרצו לדחות את חזון אחרית הימים בתחום הזה לתקופה שקטה יותר". בפברואר 1952 הציגה מאיר את החוק לפני הכנסת השנייה, והמוסד עצמו הוקם ב-1954. "משום מה לא זוכרים לגולדה את חוק הביטוח הלאומי. אילו בישראל היו קוראים חוקים על שם האישיות שדחפה לקבלתם, אין ספק כי חוק הביטוח הלאומי היה מתקרא 'חוק גולדה'", מעיר מדזיני.

משחקים אכזריים

קו שני בספר מתאר את גולדה מאיר כדמות בשר ודם, ולא כצדיקה שכל חייה קיבלה בהכנעה את "דין התנועה". מדזיני משרטט אותה כאשה מלאת יצרים ואמביציות, שחתרה לשיא הפירמידה השלטונית ולא נרתעה מלדרוך על גופות פוליטיות בדרכה לפסגה. דוגמה לכך היא התנהלותה בימי מינויה כשרת החוץ במקום משה שרת המודח והמושפל, ביוני 1956. שרת לא היה רק חבר ועמית - הוא היה גם פטרונה: כשעבדה במחלקה המדינית של הסוכנות, שהוא עמד בראשה, והיה הדמות המרכזית שקידמה אותה לעבר צמרת השלטון. כשהתברר כי בן גוריון מתכוון להדיח את שרת היא הסכימה להחליפו, למרות ש"עמדה לתפוס את מקומו של חבר לצמרת בצורה לא חברית, אם להתבטא בזהירות".

ביומנו כתב שרת דברים קשים ומרים על מאיר ועל יכולתה למלא את התפקיד הרם. בין השאר כתב: "איך היא מקבלת על עצמה אחריות כזו? ולחוד קיימת הבעיה המוסרית של שיתוף פעולה מצדה בסילוקי והסכמתה לבוא במקומי לאחר הדחתי. כל הסיפורים על היותה 'אומללה' ונכונותה 'לקפוץ מהקומה החמישית' וכו' אינם מיישבים ואינם מתרצים את הקושיה המוסרית הזאת". הדרך שבה מונתה הותיר אצל מאיר תחושה רעה, שעד יום מותה לא השתחררה ממנה. "זכר הדחתו של שרת היה מעין סיוט שרדף אותה שנים ארוכות", כותב מדזיני, אך מעבר לכך היא ידעה היטב כי "הפוליטיקה היא משחק אכזרי".

מחפשת הערצה

מאפיין נוסף של מאיר העולה מהספר הוא אי היכולת שלה לקבל דעות שהיו שונות או מנוגדות לעמדותיה. וכשדברים אלה נגעו בעוזריה - אנשים שעבדו אתה באופן הדוק ואף באורח יומיומי - קו זה באישיותה של מאיר בעייתי מאוד. כראש הממשלה היא לא היתה מסוגלת ליצור אווירת פתיחות בלשכתה, ומבחינה זו היתה שונה לחלוטין מקודמה, לוי אשכול, שתמיד ניסה להסתכל על "הצד השלישי של המטבע". עוזריה לא העזו לחלוק על עמדותיה - שרובן היו נחרצות - והיא לא היתה מסוגלת לספוג ביקורת מהם. "אנשי לשכתה לא היו אומרי הן או אנשים חלושי אופי, אבל הם העדיפו שלא לריב עמה בפומבי ואף לא בחדר-עבודתה, שכן עתידם הפוליטי היה תלוי ברצונה הטוב", כותב מדזיני. דבר זה יצר אווירה מסוימת וברורה בקרב אנשי לשכת ראש הממשלה: "לא היה מקום רב לחשיבה עצמאית או לביקורת. הם ידעו יותר מאחרים כי גולדה היתה זקוקה תמיד להבעות הערכה, לאישור ולהערצה כדי לחזק את תחושת-הנחיתות שלה, שלעתים הדריכה את מנוחתה. הצוות הקרוב סיפק לה חיזוק נפשי זה". היום, אחרי שנות דור, ניתן לקשור היבט זה באישיותה של גולדה מאיר באופן הדוק ל"קונצפציה" שהיתה תנאי הכרחי לפרוץ מלחמת יום הכיפורים.

בספר יש לא מעט שגיאות. הן לא רציניות, אך יוצרות טעם חמצמץ. אלה הדוגמאות לכך: משה סנה היה ראש המפקדה הארצית של "ההגנה" ולא ראש המטה; תפקידו היה אזרחי ולא צבאי. השם הפרטי של האלוף רטנר היה יוחנן ולא מרדכי; הממשלה השלישית לא היתה ממשלת-מיעוט, היו בה 65 חברי כנסת; ב-1953 משה דיין היה ראש אג"ם ולא סגן הרמטכ"ל (הוא לא הסכים מעולם להיות סגן); ביולי 1962 ראש אמ"ן היה האלוף מאיר עמית ולא אהרן יריב; דוד בן גוריון לא היה חבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. הוא מעולם לא היה חבר ועדת כנסת כלשהי; חיים ברלב הצטרף לכנסת ב-1977 ולא ב-1973. הוא היה שר בלי להיות חבר כנסת כחמש שנים.

מעבר לכך, מירון מדזיני הצליח בספרו לשרטט תמונה ראויה ומרתקת של דמות שהשפיעה על גורלנו שנים רבות באופן ניכר - לטוב ולרע.

הפרופ' יחיעם וייץ הוא היסטוריון ומלמד בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה.

הסקירה המלאה פורסמה באתר עיתון הארץ בתאריך 11.2.2009.

• קודם
• הבא