גולדה מאיר: החיים הסודיים של ראש ממשלת המחדל
- פרטים
- קטגוריה: היסטוריה
- נוצר ב שבת, 07 ספטמבר 2013 14:33
- מחבר\ת סופשבוע, טל בשן
לא פעם, כך סיפרה למקורביה, בלילות נטולי שינה, הייתה גולדה מדמיינת לעצמה "מה היה אילו" - מה היה אילו לא הקשיבה לכל משכנעיה, ופרשה, כפי שרצתה, מכהונתה כראש הממשלה כבר לפני הבחירות שנועדו לאוקטובר 73'? "אני נשבעת לך", אמרה באוקטובר 1972 לעיתונאית האיטלקייה אוריאנה פלאצ'י, "במאי של השנה הבאה תמלאנה לי 75 שנים. אני זקנה. אני תשושה. אילו רק ידעת כמה פעמים אני אומרת לעצמי ‘לעזאזל עם הכל, לעזאזל עם כולם, עשיתי את חלקי, עכשיו שיעשו אחרים את שלהם'. הרבה לא מאמינים שאעזוב - ובכן, שיתחילו להאמין, אפילו אנקוב בתאריך: אוקטובר 73'. באוקטובר 73' תהיינה בחירות, ומיד לאחריהן - אגיד שלום".
ומה היה, חזרה ואמרה, אילו הקשיבה לאינטואיציה שלה ערב המלחמה - לתחושת הבטן העיקשת, שאמרה לה שמשהו רע מאוד מתרחש - אילו רק הייתה עומדת, כפי שדמיינה פעם, מול כל הגנרלים שהקיפו אותה ואומרת להם, כניסוחה, "כל זה יפה מאוד, אבל לכו תגייסו את המילואים".
אבל כל זה לא קרה. במקום בחירות ופרישה מכובדת, התמודדה גולדה באוקטובר 73' עם המלחמה הטראומטית בתולדות המדינה. 2,569 החללים המשיכו לרדוף אותה עד יום מותה, חמש שנים לאחר מכן. ידידה הקרוב והוותיק, יעקב חזן, איש מפ"ם, סיפר על חלום קבוע שהיה פוקד אותה, כך שיתפה אותו, בלילותיה המסויטים: "כל הטלפונים בבית מצלצלים, ברעש נוראי, המון טלפונים ... ואני לא מרימה ...".
אכן, הפעמונים צלצלו - אבל לא לגולדה ולא לגנרלים שהקיפו אותה, מדיין ועד אלון, מזעירא ועד דדו, וכתם מלחמת יום כיפור רובץ על זכרה כצל כבד, מאפיל על 50 שנות פעילות מפלגתית, מדינית, פוליטית וחברתית של האישה הראשונה שכיהנה כשרת חוץ וכראש ממשלת ישראל - אישה יחידה, מורכבת ושנויה במחלוקת, בעולם של גברים. האם זה הוגן? אולי לא, אבל זו דרכה של ההיסטוריה.
השמאל הישראלי ודור הלוחמים של אז רואה בה עד היום את מי שראויה לתואר המפוקפק "ראש הממשלה הגרועה בתולדות המדינה", "אם כל חטאת", כהגדרתו של יוסי שריד, האישה שלא החמיצה שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות לשלום, שבגלל נוקשותה וצרות אופקיה גרמה (יחד עם יועצה גלילי) למה שקרוי היום "המחדל המדיני" שלפני המלחמה. ואולם, ברבות השנים, אחרי השוואה לכמה ראשי ממשלה שבאו אחריה ועם חשיפתם של מסמכים חדשים מאותה תקופה, נשמעים פה ושם גם קולות אחרים. 40 שנה למלחמה ו-35 שנים אחרי מותה, יצאנו למסע בעקבות דמותה הסבוכה והמרתקת של "האישה עם המטפחת ונעלי הגולדה".
אנחנו והגויים
"אישה של שחור ולבן", מתאר אותה ד"ר מירון מדזיני, ירושלמי צעיר ונמרץ בן 81, מי שהיה דובר לשכתה ומחבר ביוגרפיה רחבה שלה. "מצד אחד, אישה פשוטה וצנועה, חמה ואמפטית. מצד שני, אישיות מורכבת, לעתים ארוגנטית ומתנשאת, שתלטנית וצדקנית, לעתים גדולה, לעתים קטנונית".
מדזיני, היחיד מאנשי לשכתה המצומצמת שניתן לשוחח עמו כיום, הוכנס לעבודה כדובר בעצת יועצה המדיני של גולדה, מרדכי גזית. "היא עצמה לא האמינה בדוברים, ביחסי ציבור, ולא בעיתונות", הוא מספר, "כמה שפחות אנשים שיסתובבו בלשכה ויידעו דברים - ככה יותר טוב. היא וגלילי, כמו רוב בני הדור ההוא, האמינו בסודיות, בחשאיות, בקבינטים מצומצמים. לדעתי, זה אחד הגורי מים לתדמית הציבורית הגרועה שלה".
מדזיני הכיר את "דודה גולדה, עם הקול העבה והסיגריה ביד" עוד בילדותו - אמו, רגינה, הייתה חברת הילדות של גולדה, אז מבוביץ', עוד מכיתה ב' במילווקי, לשם הגיעה בגיל שמונה, אחרי שמשפחתה היגרה לשם ב-1906 מקייב. השנים המוקדמות הן מפתח להבנת אישיותה: האם הביקורתית והמרירה, האב החלש וקשה היום, הילדות בקייב - עם שתי אחיותיה, שיינה וקלרה - נטולת חיבה או חום, בבית שלא הבטיח לא פרנסה, לא תמיכה ולא ביטחון קיומי; הזיכרון הראשון של בריחה מפוגרום, האיום הקבוע על היהודים הרדופים והחלשים מצד הגויים - כל אלה הופנמו היטב ועוצבו ל"מנטליות הגטו" שלה: העולם בצד אחד, אנחנו בצד השני.
"היא לא האמינה למילה אחת של הערבים", מסכם מדזיני, "על פי תפיסתה המוקדמת, שלא השתנתה, זה היה או הם - או אנחנו", ומוסיף שמהבחינה הזו היא ויצחק שמיר, המתחרה שלה לתואר "ראש הממשלה הגרוע", היו מאוד דומים, "אלא ששמיר היה הרבה יותר אידיאולוגי ממנה. היא הייתה הרבה יותר פרגמטית".
"יש צדק - ויש צדק יהודי", כפי שאמרה. היהודים הם הקורבנות, הגויים הרודפים - ועליהם אי אפשר לסמוך, נקודה. "הוד קדושתך, האם אתה יודע מה הדבר הראשון ששמור בזיכרון שלי? ציפייה לפוגרום בקייב", השיבה לאפיפיור פאולוס השישי ב-1973, כשהעז לשאול אותה כיצד זה עם שסבל כל כך הרבה אינו רגיש יותר לסבלם של הפלסטינים. לצ'ולנט היהודי הזה אפשר להוסיף גם מעין פסימיות טבעית, שלדברי מדזיני ואחרים הייתה טבועה בה ובמנהיגים אחרים בני דורה - אולי מפני שידעו כמה שברירי קיומה של המדינה שהם עצמם בנו.
הילדות הקשה פיתחה אצלה גם משמעת עצמית חזקה, יכולת התמדה וכושר עבודה עצום - בגיל 12, במילווקי, כבר עבדה עם אחותה אחרי הלימודים בחנות מרחק עשרות קילומטרים מביתן, שאותם עשו מדי יום ברגל. בגיל 15 ברחה מהבית לבית אחותה הגדולה בדנוור, כדי להשלים את לימודיה התיכוניים, בניגוד לדעת הוריה. יותר מזה לא הספיקה ללמוד - מה שיהפוך אותה לימים בעיני חבריה המשכילים במפא"י ל"משכלת למחצה", כהגדרתו של משה שרת ("בעלת אופקים צרים, אבל נאמנה מאוד", כפי שאמר עליה בן־גוריון), לא קוראת הרבה, בעלת חוכמת חיים בסיסית ואינטואיציה חזקה.
"אמרו עליה שיש לה אוצר מילים בסיסי של 300 מילה בלבד - אבל ב-300 המילה האלה היא ידעה להגיד הכל", אומר ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר. כששמעה שאחד מבכירי המפלגה אמר עליה ש"יש לה אוצר מילים של כ-500 מילה, אז למה היא מתעקשת לדבר רק ב-200 ", לא דיברה איתו זמן מה. "עם אוצר מילים כל כך קטן, חבל לי לבזבז עליך מילים מיותרות", אמרה.
הוריה לא התפעלו מכישוריה הרטוריים, מחריפות שכלה ומיכולת הלמידה שלה, גם לא מפעילותה הציונית, שהייתה בעיניהם עיסוק בקטנות ("נארישקייט", ביידיש). "הזלזול הזה גרם לכך שכל חייה היא הייתה צריכה להוכיח לעצמה ולעולם שהיא מישהו, שהיא מסוגלת", מספר מדזיני, ומתאר את הצורך של גולדה כל חייה בחיזוקים, בתשבחות ובהוקרה. למרבה האירוניה, דווקא היא סיימה את כהונתה דחויה ומלאת אשמה ותחושת כישלון.
פוליטיקה ורומנטיקה
בגיל 19 נישאה למוריס מאירסון, אינטלקטואל עדין נפש וגוף, וב-1921 עלו ארצה במסע עתיר תלאות. לא זו בלבד שמוריס נגרר אחריה באי רצון ושאיש לא חיכה להם כאן, אלא שגולדה התעקשה להשתלב בקיבוץ מרחביה, שם מצא את עצמו מוריס מבודד ומותש פיזית, בעוד גולדה פורחת בין הלול לאסיפות החברים.
שנתיים לאחר מכן, בלית ברירה, עברו לירושלים. דוד רמז, הידיד הקרוב ורב ההשפעה של גולדה, סידר למוריס עבודה בהנהלת חשבונות ב"סולל בונה", בעוד גולדה עבדה שם כקופאית במשרה חלקית וכיבסה את כביסת גן הילדים של בתה, להשלמת הכנסה. כעת הייתה אם לשני תינוקות קטנים: מנחם, יליד 1924, ושרה, ילידת 1926 (שנפטרה לפני 13 שנה). אלה, הודתה גולדה, היו "השנים האומללות ביותר בחיי".
ההיחלצות מחיי העוני המשמימים באה כמה שנים מאוחר יותר, שוב, בעזרתו של רמז, שהציע לגולדה לשמש כמזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. גולדה מינפה את תפקידה במהירות ובכישרון לפעילות אינטנסיבית במוסדות המפלגה ובכנסים בארץ ובחו"ל. "היא פשוט הייתה בנויה לזה", מספר מדזיני, "אצל אמי עוד נשארה גלויה ששלחה לה מאחד הקונגרסים הראשונים, שבה כתבה "רגינה, THIS IS THE LIFE FOR ME".
בעוד היא משתתפת בכנסים וכובשת את יהודי אמריקה בנאומים (ביידיש, כמובן), מוריס חיכה לה בארץ, בודד ולא מוצא את מקומו. הילדים הושארו לרוב למשמרת אצל אחותה, שיינה, נשואה ואם לשלושה בעצמה, שלא התלהבה ממסעותיה של גולדה ונטעה בה רגשות אשם משפחתיים שסחבה איתה עד זקנתה. ככל שהצליחה יותר במפלגה כך התפוררו נישואיה - ואפשר לומר שגולדה הקריבה את נישואיה על מזבח החלום הציוני, או שפשוט הלכה אחרי נטיות לבה. כך או כך, השניים נפרדו ב-1927 אך מעולם לא התגרשו (גירושים נחשבו בעיניה להודאה אסורה בכישלון) ואף שמרו על קשרי ידידות. מוריס נפטר בדירתה, ב-1951, בעת שלא הייתה שם.
נאמנותה למפלגה ולבן-גוריון, יחד עם כישוריה ונכונותה לבצע כל תפקיד, לא נעלמו מעיני ההנהגה. הצעירה הנמרצת והמוכשרת הפכה למטאור במפא"י של שנות ה-30 (ומפא"י הייתה אז המדינה). בתוך עשור הפכה גולדה למזכירת "הוועד הפועל" ולראש האגף המקצועי - האגף החשוב ביותר בהסתדרות, יושבת לצד בן-גוריון, ברל כצנלסון ומשה שרת. בשנים שלאחר מכן היא החליפה את שרת כראש המחלקה המדינית של הסוכנות, חתמה על מגילת העצמאות, קיבלה את שם הקוד "פזית" וגייסה באמריקה למעלה ממאה מיליון דולר למלחמת השחרור, ולאחר קום המדינה שימשה כצירה הישראלית הראשונה במוסקבה.
גם הקרבה הרומנטית לדוד רמז, האיש החזק במפלגה לצד בן-גוריון, לא הזיקה (במפא"י אמרו בקריצה ש"גולדה לא זקוקה להסברים, היא מבינה כל דבר ברמז"). "הוא לא היה קלארק גייבל, אבל כמו שז"ר, שגם איתו היה לה רומן, הוא היה איש משכיל, יודע שפות וספר, עם המון סבלנות - וזה מה שהיא חיפשה", מספר מדזיני, ומודה שגם הוא תהה כיצד התנהלו כל הרומנים האלה באין מפריע.
"כולם שם ניהלו רומנים - מבן־גוריון וויצמן ועד ברל ושז"ר. שאלתי פעם את אמא שלי על זה, והיא הסבירה לי שדווקא אז היה יותר קל - היו הרבה קונגרסים ציוניים ושליחויות לאמריקה, נוסעים באונייה שבועות, עוצרים לנוח בדרך".
נכדה של גולדה, שאול רחבי (56), בנה של שרה רחבי, יליד קיבוץ רביבים וכיום שותף בחברה הנדסית, סיפר שדווקא נהנה מהסיפורים האלה, "שמחתי לגלות שלסבתא שלי היו גם חיי רגש ואהבה".
הגבר היחיד בממשלה
גולדה הייתה יציר מפא"י, המפלגה הפכה לביתה הראשון. שבע השנים הטובות שלה, כעדותה, וכנראה גם היצירתיות ביותר, היו בתקופת כהונתה כשרת העבודה, בין 1949-1956. "גולדה הניחה את היסוד לכל החקיקה הסוציאלית במדינת ישראל", אומר פרופ' יחיעם ויץ, "שעות מנוחה, שעות עבודה, חוק עבודת נשים ונוער ובעיקר, הקמת הביטוח הלאומי, תוך מלחמה עיקשת עם שרי האוצר, קפלן ואשכול, שטענו שאין כסף לזה. אבל היא התעקשה".
ב-1955 הציבה אותה מפא"י כמועמדת לראשות עיריית תל אביב. הסיעות הדתיות בעירייה הכשילו את בחירתה, בנימוק שאסור שאישה תהיה במעמד של שררה על גברים. למרות אמירתו של בן גוריון, שגולדה היא "הגבר היחידי בממשלה" ("הוא חושב שזאת מחמאה", הגיבה באירוניה אופיינית), לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה שילמה מחיר על היותה אישה בעולם של גברים.
"כל חייה היו בסימן של קביעת תקדימים לגבי השתתפותן של נשים בפוליטיקה", כתבה אניטה שפירא במאמר מרתק. "כאישה, היא עמדה לביקורת כפולה ומכופלת: לא רק מה שעשתה, או לא עשתה, אלא גם איך נראתה, היה נושא לדיון. ‘נעלי גולדה', אותן נעליים שהשתמשה בהן בשנות ה-50 מחמת מחלת ורידים, היו לסמל חוסר התחכום והאלגנטיות שלה, וכשהצטרפה כשרת החוץ לראש הממשלה והרמטכ"ל למפגש בצרפת, ערב מלחמת סיני, נהנו צעירי בן גוריון, דיין ופרס, לשמוע את ההערות המעליבות של הצרפתים לגבי הופעתה חסרת החן של 'המזכירה' שלהם".
"המזכירה" עבת הרגליים נתמנתה לשרת החוץ ב-1956, במקומו של משה שרת בעל ההשקפות היוניות, שהתנגד למדיניות החוץ המיליטנטית של בן גוריון. אף שידעה קודם לכן שהיא מיועדת להחליף את שרת, גולדה התנהלה על פי כל כללי הטקס המפא"ינקי: תחילה מסרבים, לאחר מכן מהססים ולאחר שכנוע נמרץ מתרצים. כך היה גם ב-1969, כשנתבקשה להחליף את אשכול כראש ממשלה.
עשר שנים עמוסות משברים ומלחמה אחת (קדש) שירתה גולדה כשרת החוץ, תחת בן גוריון ואשכול. ב-1966 הוחלפה על ידי אבא אבן, בגלל שחיקה, עייפות ובעיות בריאות. זמן קצר לאחר מכן נתגלה אצלה סרטן בבלוטות הלימפה. גולדה נכנסה לסדרת טיפולים בסודי סודות, בלי להשמיע שום תלונה על כאב או קושי, והמחלה נבלמה - נס רפואי לאישה בת 67, שעישנה שתי קופסאות צ'סטרפילד ללא פילטר ביום ולא עשתה בדל של פעילות גופנית - עוד הוכחה לכוחותיה הבלתי נדלים של מי שאשכול כינה, לסירוגין, "המלכה" (בפניה) או "הקלפטע" (מאחורי גבה).
אוי, געוולד
ערב מלחמת ששת הימים עמדה אומה שלמה על סף התמוטטות עצבים, ודרשה את מינויו של משה דיין כשר הביטחון במקום אשכול "המגמגם". גולדה, שכבר לא הייתה בממשלה אך שמרה על מעמדה הרם במפלגה, הייתה היחידה שהתייצבה מול המהלך. "לא היה לי ספק לרגע שצה"ל ינצח, לכן חשבתי שזה עוול לקחת מאשכול את תיק הביטחון", אמרה אחרי המלחמה.
כמו חבריה להנהגה, גם היא הייתה באופוריה מהניצחון הסוחף, אבל בניגוד לבן-גוריון ואשכול, חשבה שאסור לישראל לסגת חזרה לגבולות "הסכנה הקיומית" של 67' כל עוד אין הצעה ממשית להסכם שלום מהצד הערבי. "מה בוער לנו? שום דבר לא לוחץ עלינו עכשיו להחליט על גבולות", אמרה אז, הודפת בכעס את עמדתם של הפרופסורים, אנשי הרוח וגם של לובה אליאב ויצחק בן אהרון, שעמדו כבר אז על המשמעות של הכיבוש המתמשך.
שנתיים לאחר המלחמה לבו של לוי אשכול, שהיה חולה עוד קודם לכן, בגד בו סופית. כשהגיעה הידיעה על פטירתו, ב-26 בפברואר 1969, אמרה גולדה "אוי, געוולד" - ואין לדעת אם התכוונה למותו, או לידיעה שהיא הבאה בתור.
אשכול נפטר בידיעה ברורה שגולדה מאיר יורשתו (אומרים שבימיו האחרונים רטן ביידיש עסיסית על ה"קלפטע" שיושבת בביתה ומצפה למותו). ספיר ואחרים, שידעו את מצבו של אשכול, פנו אליה בעניין זה כבר חודשים לפני כן. הם ראו בה, הוותיקה ביותר בהנהגה כעת, את התחליף הטבעי לאשכול עד לבחירות הבאות, זו שתמנע זעזועים במפלגה ומלחמות ירושה בין הצעירים, דיין ואלון.
כרגיל במפא"י, גולדה לא מיהרה להשיב, אך בלבה רצתה בתפקיד והאמינה שכך עדיף גם למפלגה. היא לא סמכה על דיין איש רפ"י, וגם לא על אלון, שנראה לה חלש מדי. הילדים מנחם ושרה אישרו, והרופאים נתבקשו לתת חוות דעת - האם אישה בת 70, שסבלה מדלקת פרקים, כאבי ראש, בעיות בלחץ הדם וסרטן בלוטות הלימפה ועישנה בשרשרת, יכולה לעמוד בתפקיד? הם אמרו שכן, אולי בהכירם את כוח הרצון והסבולת שלה.
כך, ב-7 במרץ 1969, בגיל 71, ישבה גולדה בחליפה אפורה, באולם הדחוס של תיאטרון "האוהל", בהצבעה על מועמדותה לראשות הממשלה. איש לא התנגד, אנשי רפ"י נמנעו. בסקרים שנערכו אז היא זכתה בפחות מ-3% תמיכה בציבור, אבל מבחינת המפלגה היא הייתה התקווה האחרונה לניצחון בבחירות הקרובות. מבחינתה, היה זה קו הניצחון במרוץ שהתחיל עוד בשנות ה-50. גולדה בכתה. הדמעות באו לה בקלות במצבים מרגשים.
"עצם המינוי שלה היה הטרגדיה שלה", טוען מדזיני, "העובדה שהייתה כבר בת מעל 70 ולא צעירה יותר. בגיל הזה לא משתנים, וגם הכוחות כבר לא מה שהיו. לפני כן הייתה אולי יותר גמישה, יותר קשובה לסביבה, אבל בשלב הזה היא כבר הייתה שמרנית, זהירה ודוגמטית. היא לא יכלה לספק השראה חדשה לתנועה או למדינה, וכל מה שרצתה היה לשמר את הקיים ולעבור את הקדנציה בשלום".
אין עם מי לדבר
גולדה נכנסה בטבעיות לנעלי אשכול, הניחה על השולחן תמונה של ברל כצנלסון והחלה לעבוד. טכנית הייתה אמורה להיות רק "שומרת הכס", אך די מהר התאהבה בתפקיד והחליטה שתישאר בו גם אחרי הבחירות. היא הביאה עמה את אנשי לשכתה הקומפקטית והדיסקרטית: לו קידר, עוזרתה הנאמנה עוד ממוסקבה, המזכיר המדיני שמחה דיניץ (לימים החליף אותו מרדכי גזית), המזכיר הצבאי ישראל ליאור, הרל"ש אלי מזרחי ומנכ"ל המשרד יעקב הרצוג (לימים החליף אותו דיניץ בתפקיד).
חשוב מכולם היה ישראל גלילי, איש קיבוץ נען, יועץ הסתרים, כותב הנאומים והאגרות שלה, האיש שבניסוחיו הפך את גולדה לנצית עוד יותר ממנה עצמה. "כשהגעתי ללשכה", מספר מדזיני, "גולדה קראה לי לשיחה: ‘קרא לי גולדה כשאנחנו לבד וגבירתי ראש הממשלה כשאנחנו עם אנשים, ושמור על סדר וניקיון'. היא הייתה משוגעת לניקיון ולסדר. עד יומה האחרון הייתה מכבסת את הלבנים שלה לבד, במיוחד כשהייתה עצבנית".
מחוץ ללשכה חיכתה לה מציאות סבוכה: מלחמת ההתשה ההולכת ומחריפה, לחצים בינלאומיים להגיע להפסקת אש והסכם עם מצרים, חדירות וירי מירדן, טרור הולך ומתגבר של ארגוני המחבלים ומפלגת שלטון מפולגת ומסוכסכת.
גולדה, מסכימים כולם, לא נקטה יוזמות חדשות, אלא ניסתה לשמור על הקיים ועל הקואליציה שלה, תוך שאיפה לשמור על היחסים עם ארצות הברית מצד אחד, והדיפה של יוזמות בינלאומיות מאידך. "מבחינתה, כל עוד מדינות ערב דבקו בתנאי של חזרה לגבולו 67' ופתרון הבעיה הפלסטינית כבסיס להסכם, לא היה מה לדבר", כותב מדזיני בביוגרפיה על גולדה. במסגרת זו טענה ש"אין דבר כזה, 'עם פלסטיני' ("כולנו פלסטינים - עדיין יש לי את הדרכון הישן") "ו"הייתי מוכנה לדבר על הסכם - אבל אין עם מי לדבר".
שרי הממשלה התיישרו על פי הקו שלה, לפחות בפניה. גם עובדי הלשכה העדיפו לא להתעמת איתה. "בכל מוצאי שבת השרים היוניים - ספיר, ארן, שפירא, היו מדברים בינם לבין עצמם ומחליטים להתעמת איתה למחרת", מספר ד"ר דני קורן, "אבל זה אף פעם לא קרה. היא הייתה נותנת בהם את המבט המצמית שלה, והם היו כולם משתתקים".
יוצאים מן הכלל היו יצחק בן אהרון, לובה אליאב ופורשי רצ לעתיד - יוסי שריד ושולמית אלוני, שהתעמתו איתה בגלוי. שריד מספר כיצד הגיע אליה ב-1971 כולו נרגש, עם מסר שהועבר אליו דרך עיתונאי אמריקאי, ש"סאדאת נשמע מאוד רציני ומעוניין". "היא אמרה ביובש: 'זה לא חדש לי. ויוסי, אתה יודע מה הוא רוצה?'. 'אני משער שהוא רוצה את סיני בחזרה'. 'ואתה חושב שאני אתן לו?', היא אמרה. 'אני מעריך שכן', השבתי, 'בתנאי שלום מוסכמים'. 'נו', אמרה גולדה בחמיצות, 'אם ככה אתה כנראה לא מכיר אותי'".
קהיר אינה עונה?
תלי תלים של ספרים ומחקרים נכתבו במהלך השנים על יוזמות השלום שהוחמצו בין השנים 1969 ל-1973 - ממסעות הדילוגים של שר החוץ האמריקאי רוג'רס, דרך ניסיונותיו של שליח האו"ם גונאר יארינג, יוזמת גולדמן וניסיונות תיווך של צ'אושסקו ועד למאמציו של קיסינג'ר. תקצר היריעה, כפי שאומרים, מלפרט, אך מתוכם עולה המסקנה הבלתי נמנעת שגולדה דחתה את כל ההצעות לפשרה עם מצרים, ובכך, בעצם, גרמה לסאדאת לצאת למלחמה.
כך, בעקיפין, מוחלש גם אלמנט המחדל המודיעיני לעומת המחדל המדיני שקדם לו. אלא שבינתיים נשמעים גם קולות אחרים - וגם הם מגובים במסמכים. פרופ' יואב גלבר, למשל, מי שהיה מזכיר ועדת אגרנט, החוקר את התקופה, טוען ש"גולדה לא החמיצה כלום. מדובר בדיסאינפורמציה מכוונת של חוגי השמאל. העיקרון הבסיסי של מדיניות הסכסוך הישראלית, גם אצל אשכול ושל אבא אבן ודיין, היה עמידה על העיקרון של משא ומתן ישיר - בדיוק מה שגולדה התעקשה עליו. האמריקאים ניסו להוריד אותנו מזה, בתואנה של ‘מה אתם מתעסקים בקטנות', אבל אצלנו טענו, ובצדק, שאם הם לא מוכנים לשבת ולדבר איתנו, מה שווה כל ההסדר"?
"דיין הציע בנובמבר 70' הסדר חלקי, שכלל נכונות לסגת מהתעלה 30-20 קילומטר - אבל - סאדאת דרש שהנסיגה הזו תוגדר כשלב ראשון בנסיגה כוללת, ולזה לא היינו מוכנים כתנאי מוקדם. ביוזמות של צ'אושסקו וגולדמן לא היה שום דבר ממשי, וכל השיחות ב-1973 היו בין המצרים לאמריקאים. היא טענה אז, ובצדק לדעתי, ש'אין מה להחליט עכשיו, כי אין פרטנר'. סאדאת לא רצה לעשות שלום לפני המלחמה. הוא היה צריך את המלחמה הזו כדי להשיב את הכבוד למצרים".
לדעה זו שותפים, אולי לא במקרה, כל מי שעבדו עם גולדה באותה תקופה. "אלה לא היו יוזמות שלום. היה מדובר בהצעות שאף ממשלה בישראל היום לא הייתה מקבלת", אומר מדזיני. עדויות מפורטות שנתנו בזמנו מרדכי גזית, שעבד מול האמריקאים, ושמחה דיניץ, תומכות באותה דעה. שאול רחבי, נכדה של גולדה, בעל תואר שני ביחסים בינלאומיים מאוניברסיטת "טאפט" בארצות הברית, המגדיר את עצמו כ"איש שמאל שפוי", ערך מחקר משלו (מול מסמכים ששחרר הפנטגון).
לטענתו, גולדה לא פסלה ב-73' את האפשרות לסגת מסיני: "הייתה הצעה אמריקאית מצרית בפברואר 73' להסכם שלום תמורת ריבונות נומינלית בסיני למצרים. גולדה הסכימה לזה. היא נתנה לקיסינג'ר אישור על כך בסוף פברואר ותחילת מרץ 73'. הדברים מתועדים. האישור הועבר למצרים ב-5 במאי, בפגישה סודית בין חאפז איסמעיל לקיסינג'ר בפריז. בתרשומת האמריקאית איסמעיל עוד שואל את קיסינג'ר 'מה המקסימום שישראל מוכנה לתת?', וקיסינג'ר משיב לו 'ריבונות נומינלית, עם איזושהי נוכחות ביטחונית ישראלית'".
איסמעיל אומר 'שמעתי, אני הולך לדבר עם סאדאת, תהיה לכם תשובה עד יוני', אבל שום תשובה לא הגיעה מהמצרים. ההצעה הזו בכלל לא הועמדה למבחן".
אז איך אתה מסביר את כל המחקרים שהתפרסמו, גם לאחרונה, על דחיית היוזמות המדיניות לפני המלחמה?
"מי שבאמת חקר באופן יסודי היה צריך להגיע גם למסמכים האלה. אנשים פשוט לא רוצים לתת לעובדות לבלבל אותם. אני לא קשור לשטחים בשום צורה, מצדי שיחזירו הכל - אבל השמאל הישראלי ההזוי פשוט לא מוכן לקבל את העובדה שהיה מתישהו סירוב ערבי, כי זה שומט את כל הענף שעליו הוא יושב".
רחבי מצטט את דבריה של ג'יהאן סאדאת (בראיון ל"ידיעות אחרונות", 1987): "אני לא מסכימה עם אלה הקובעים היום כי סאדאת ניסה להשיג שלום אמיתי לפני 1973. סאדאת היה זקוק למלחמה נוספת כדי לנצח ולפתוח במו"מ מעמדה שווה".
סבירות נמוכה
ב-5 במרץ 1974 עמדה גולדה באזכרה לחללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע בהר הרצל. גשם ירד על הקברים הטריים. מישהו קרא "רוצחים". גולדה הרכינה ראש. ארבעה חודשים קודם לכן תמה המלחמה הטראומטית בתולדות המדינה, שגבתה 2,569 חללים. גולדה, כך אמרה, לא סלחה לעצמה על כך שהקשיבה לראשי המודיעין שלה, שהצביעו על "סבירות נמוכה" למלחמה. "ביום שישי בבוקר, כשהיא שמעה שהמומחים הרוסים מתפנים ממצרים, היא הרגישה שמשהו לא בסדר. היא כל הזמן אמרה, 'מה קורה שם? מה הם יודעים שאנחנו לא יודעים?'", מספר מדזיני. "הייתי שם בלשכה, שמעתי מה ענו לה גדולי הדור מהמודיעין. ומעניין שאף אחד מה'אזרחים' שהיו שם, כולל היא, לא שאל את זעירא, ‘רגע, ונניח שאתה טועה, מה אז?'".
למה לדעתך?
"כי היה להם נוח. הם עמדו ערב בחירות ולא רצו לקלקל לעצמם את תמונת המציאות. זעירא צדק קודם לכן, במאי 73', כשהיה חשש שהמצרים יתקיפו והוא העריך שזה לא יקרה, כך שכולם האמינו לו גם הפעם. ומלבד זה הוא היה בחור נאה", הוא מוסיף בחצי חיוך, "ולגולדה הייתה חולשה לגברים נאים - דדו, רבין, זעירא. הם היו בדיוק ההפך מבעלה".
על מה שקרה החל משבת בבוקר, 6 באוקטובר, סיפרו רבים ועוד יספרו, כטראומה ששינתה את חייהם. לזכותה של גולדה נאמר (גם על ידי הגנרלים שלה) שבניגוד לדיין עמדה כחומה בצורה, לא הראתה סימני ייאוש ולא נשברה. "אני טוען שאם נגזרה עלינו המלחמה, תודה לאל שזו גולדה שהייתה שם", אומר מדזיני. "היא הייתה כמו סלע, גילתה נחישות, עקשנות, סבלנות. כל הסיפור על כך שרצתה להתאבד הוא שטויות, עורבא פרח".
הכשל היחיד בהתנהלותה במלחמה, לטענתו, הוא העובדה שסירבה להתראיין ושלחה במקומה את דדו ואהרון יריב, ובעצם, "במהלך המלחמה היא אף פעם לא דיברה כמו שצריך עם העם. חבל, כי בזה היה כוחה". עם זאת, כשכבר הופיעה פעם אחת בטלוויזיה, נראתה עייפה ועצובה.
לאחר המלחמה, במה שהתברר ככוחותיה האחרונים, ניהלה גולדה ביד רמה את המשא ומתן על הפסקת האש והתעקשה שלא להתקדם עד שתקבל את רשימת השבויים במצרים ובסוריה. "אני צריכה לפגוש את הורי השבויים, לא אתה", אמרה לקיסינג'ר. לצד ערבויות אמריקאיות דרשה גם מתן היתרי עלייה ליהודי דמשק ופתיחת מצרי באב אל מנדאב. "אם גולדה מקבלת 98% ממה שהיא מבקשת היא מרגישה נבגדת", אמר עליה קיסינג'ר באותם ימים.
ביום האחרון של דצמב 73' התקיימו הבחירות לכנסת השמינית, שנדחו מאוקטובר בגלל המלחמה. עוד קודם לכן הוחלט שרשימת מועמדי מפלגת המערך תשתנה מלפני המלחמה - מה שהתברר כטעות קשה. המערך ניצחה אומנם, ברוב של 51 מנדטים, אך הלילכוד התחזק מאוד (39), והכתובת כבר הייתה על הקיר - היה רק זה אפקט מושהה של הלם המלחמה, שבא לידי ביטוי במהפך בבחירות הבאות.
באותם ימים חלתה גולדה ("היא הרשתה לעצמה להתמוטט") בשלבקת חוגרת (סוג של הרפס). מדזיני התעקש לפרסם במה בדיוק היא חולה: "חשבתי שהציבור צריך לדעת, כדי למנוע חרושת שמועות". ביום חתימת הסכם הפרדת הכוחות, בשש בבוקר, התייצב קיסינג'ר בלשכתה והביא עמו מכתב מסאדאת. "אני מקווה שזו תחילתה של תקופה חדשה", כתב לה. "גולדה מאוד התרגשה מהמכתב", מספר מדזיני. גם שאול רחבי, אז בן 17, זוכר את היום הזה: "ההתרגשות עברה מסבתא שלי לאמא שלי והגיעה גם אלי".
מסקנות הביניים של ועדת אגרנט, שפורסמו בינואר 1974, עוררו הלם ציבורי. הוועדה התייחסה רק לדרג הצבאי, ולא הוציאה מסקנות לגבי מחדלי הדרג המדיני. את הדרג המדיני, קבעה הוועדה, ישפוט הציבור - והציבור אכן שפט: בהפגנות, בתנועות מחאה, בעיתונות ובדרישה להתפטרותם של אחראי המחדל, בראשם דיין.
גולדה ניסתה למנוע את פיטוריו של דיין. "אם מישהו צריך להתפטר - זו אני", טענה באוזני חברי ממשלתה. "היא כבר ידעה בזמן המלחמה שתצטרך להתפטר", מעיד מדזיני, "לזכותה ייאמר שכמו כל בני הדור ההוא, היא לקחה אחריות. היא לא אמרה ‘מה אתם רוצים ממני, אישה זקנה, מול כל הגנרלים הגדולים האלה'".
גולדה התפטרה ב-11 באפריל ובכך למעשה התפטרה כל ממשלתה. ב-4 ביוני נערך טקס חילופין מאופק בינה לבין יצחק רבין, יורשה. "הדרך הארוכה הגיעה לקצה", אמרה לאחר פרישתה, ספק בהקלה, ספק בעצב. אישה רדופה בארבע השנים הבאות, מספרים מקורביה, כבר לא היה לגולדה רגע אחד של נחת. המשפט "לעולם לא אסלח לעצמי", חזר שוב ושוב. "I WILL NEVER BE THE SAME", אמרה.
"אישה רדופה", מתאר מדזיני. היא הספיקה לכתוב את האוטוביוגרפיה שלה, לראות מחזה בכיכובה של אן בנקרופט ("קטסטרופלי", כתיאורה) שנכתב על פי סיפורה והועלה בניו יורק, ובעיקר - לראות את סאדאת מגיע ארצה לעשות שלום עם בגין - האיש שהאשים אותה שנים בוותרנות, וויתר כעת על כל סיני. "עד לרגע האחרון היא לא האמינה שסאדאת רציני", מספר מדזיני. כששמעה שבגין וסאדאת זכו בפרס נובל, בירכה את בגין, אך למקורביה אמרה "לא מגיע להם פרס נובל, לכל היותר מגיע להם פרס האוסקר".
באוגוסט 78' התברר שמחלת הסרטן התפרצה אצלה שוב. "אני לא מפחדת למות", אמרה, "אני רק מפחדת להיות סנילית". את נאומה האחרון במפלגה, לקראת ההצבעה על הסכמי קמפ דיוויד, נשאה ממקום מושבה. "יכול להיות שסאדאת לא היה בא (אלי), כי אני לא מתארת לי שמישהו מאיתנו היה מבטיח לו לפני בואו שסיני בכיסו", אמרה בעוקצנות.
באוקטובר אושפזה בפעם האחרונה בבית החולים הדסה בירושלים, במכון האונקולוגי (על שם משה שרת, יריבה משכבר הימים). ביום שישי, 8 בדצמבר 1978, דקות אחדות אחרי כניסת השבת, נפטרה. צוואתה "להימנע מהספדים וקריאת איזשהו דבר על שמי", לא נענתה.
ההיסטוריה יודעת לייצר סגירות מעגל אירוניות - חמש שנים בדיוק לאחר מותו של בן-גוריון, נקברה אחרונת דור הוותיקים במפא"י בלוויה ממלכתית בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, לצדו של לוי אשכול ולימים לצדו של יצחק רבין. שני יריביה הפוליטיים לשעבר - יצחק נבון, אז נשיא המדינה, ושמעון פרס, אז יו"ר מפלגת העבודה, הספידו אותה. מנחם בגין קיבל את ההודעה על מותה במטוס, בדרך לטקס הענקת פרס נובל לשלום באוסלו.
=======
המאמר המלא והמקורי, פורסם באתר ThePost
