איך המערך ניצח שוב בבחירות?

"מעולם לא היה מצבנו טוב יותר". במרץ 1973 נפגשה ראש הממשלה גולדה מאיר עם נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון, ואמרה לו את המשפט הנ"ל, שיהפוך לימים לסמל היהירות והזחיחות של ההנהגה הישראלית בחודשים שלפני מלחמת יום הכיפורים.

שנתיים וחצי להסכם הפסקת האש עם מצרים, ישראל חשה עליונות צבאית על מדינות ערב, והישגי מלחמת ששת הימים הקנו תחושה של ביטחון ועוצמה. המציאות הקיימת נראתה נוחה ויציבה, ולא נראה שיש אף גורם שיכול לערער אותה.

קצת יותר משנה אחר כך, מאיר נאלצה להתפטר מראשות הממשלה, לא לפני שהיא וחבריה זכו באמון המחודש של הציבור בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו חודשיים בלבד אחרי המלחמה. את המחיר האלקטורלי הכבד של מלחמת יום הכיפורים גולדה הצליחה לדחות. הפתעת המלחמה טלטלה את המדינה, אך המערכת הפוליטית שקטה על שמריה ותוצאות הבחירות לא בישרו על שינוי משמעותי ביחסי הכוחות.

כוח לשלום ולביטחון

במקור, הבחירות תוכננו להיערך בסוף אוקטובר והמשפט "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר" נבחר כסיסמת הבחירות המרכזית של המערך, שכבר ניצח ברוב גדול שבע מערכות קודמות. ערב המלחמה נראה היה שלמערך אין סיבות לדאגה, ורוב הפרשנים הפוליטיים העריכו כי "מה שהיה הוא שיהיה".

בכנסת השביעית היה למערך המאוחד - שכלל את מפא"י, אחדות העבודה, רפ"י ומפ"ם - כוח שיא, הכוורת של גולדה נראתה כהרכב חזק, ואף מפלגה לא נתפסה כאלטרנטיבה ממשית לשלטון. אופוריית הניצחון במלחמת ששת הימים הפכה את שר הביטחון משה דיין לשם נרדף כמעט לאלוהים, וגולדה לעומת זאת, תפסה את הנישה של אם האומה.

במשך מספר שבועות הודיעה שלא תתמודד על תקופת כהונה נוספת, אך בסופו של דבר הסכימה - למרות גילה המבוגר ומחלת הסרטן שבה לקתה. הפופולריות של מאיר הייתה כמעט פנומנלית. החל מכניסתה לתפקיד זכתה לשיעורי תמיכה גבוהים בדעת הקהל הן בבית והן בחוץ. משאל גאלופ שנערך בדצמבר 1973 קבע כי דיין, רבין וגולדה הם הפוליטיקאים הפופולריים ביותר, ויום לפני הבחירות זכתה מאיר לתואר "האישה הנערצת ביותר לשנת 1973" בסקר דעת קהל שנתי של גאלופ בארצות הברית.

מנגד ניצבה התנועה המאוחדת החדשה של הימין, הליכוד, שהוקם כאיחוד בין גח"ל, לארץ ישראל השלמה ביולי 1973. אריאל שרון, שפרש מצה"ל באותו חודש, היה הכוח המניע מאחורי האיחוד, שחיבר לראשונה בין כל הסיעות בעלות העמדות הליברליות-נציות לגוש אחד.

שרון עצמו הוצב במקום השישי ברשימה לכנסת. בראש הרשימה הוצב חבר הכנסת מנחם בגין, מנהיגה הוותיק של חרות, למוד שבעה ניסיונות כושלים להיתפס כאלטרנטיבה ממשית לשלטון הממסד המפא"יניקי.

בגין היה מוקף חבורת צעירים נלהבים, שחרתו על דגלם את ערכי השוויון החברתי והשוק החופשי תוך ביקורת חריפה על מדיניות ההרחבה התקציבית של ממשלת המערך, והגנו בחירוף נפש על חזון ארץ ישראל השלמה תוך התקפה קשה של המערך על נכונותו לפשרות טריטוריאליות.

ואז פרצה המלחמה. רבות סופר ועוד יסופר על מחדלי הימים הראשונים של מלחמת יום כיפור, על תחושת ההלם ואובדן השליטה כתוצאה ממספר האבדות הקשות שהלך ותפח מיום ליום. מלכתחילה היה ברור שמועד הבחירות ייאלץ להידחות, ומיד לאחר ההכרזה על הפסקת האש, בתום 19 ימי לחימה, המערכת הפוליטית התעשתה וקבעה תאריך חדש - 31 בדצמבר 1973, תוך דחייה על הסף של יוזמות שונות לעיכוב נוסף של ההצבעה ופתיחה מחדש של הרשימות.

המערך הודיע מיד כי יקיים קמפיין בחירות צנוע, קצר, חסכוני ונטול פגיעות אישיות: מאיר וחבריה ביקשו להיראות כמי ששולטים במדינה בשקט, בביטחון ובאחריות. סיסמת הבחירות החדשה הייתה "בכל זאת - מערך" ורמזה על ההבנה כי הייתה שגיאה קשה באופן ניהול המדינה, אך ללא נטילת אחריות ממשית. בכל זאת, אמרה הסיסמה, יש לשוב ולהפקיד את השלטון בידיים מוסמכות.

כדי להסיט את הדיון מקטסטרופת יום כיפור, במערך בחרו להתמקד בנושא המדיני. "תן כוח לשלום ולביטחון, הצבע אמת", הייתה סיסמה נוספת שנועדה למשוך את הבוחרים לקלפי, תוך הדגשת הריאליזם של המערך לעומת הנוקשות וההבדלים החדים בינו לבין הסיסמאות המפוצצות של הליכוד.

בשבועות הספורים שלפני המלחמה הדגישה תעמולת המערך את השקט בגבולות כאחד ההישגים החשובים של הממשלה, אך לאחריה עבר הדגש מהשקט והביטחון לחתירה מדינית. צילומי החיילים השלווים שעל גדות התעלה שכיכבו עד אוקטובר בכרזות ובעלוני הבחירות הומרו בתמונות של פעילות דיפלומטית קדחתנית בשלהי המלחמה.

האירועים האינטנסיביים סיפקו למאיר אינספור הזדמנויות צילום מדיניות - בתחילת נובמבר, תחת לחץ ציבורי כבד, מאיר נסעה לוושינגטון לביקור מכריע שהוקדש לגורל קווי הפסקת האש והתנאים לפתיחה במשא ומתן עם מדינות ערב. תחת לחץ אמריקאי לא מבוטל, עשרה ימים בלבד לפני הבחירות נפתחה בז'נבה ועידת שלום בהשתתפות ישראל, מצרים וסוריה, שהובילה בסופו של דבר לחתימה על הסכמי הפרדת כוחות.

קצת יותר מחודש לפני הבחירות מאיר השכילה להורות על הקמת ועדת אגרנט לחקר הנסיבות המיידיות לפרוץ המלחמה והתפקוד בה, ובכך דחתה בתוקף כל דיבור על התחמקות או טיוח. "כבר בפרוץ המלחמה אמרתי שיש שאלות, וצריכות להיות תשובות", אמרה בדיון מכריע במרכז מפלגת העבודה בדצמבר, שבו קיבלה את אמון המפלגה כראש הרשימה לכנסת.

"ייתכן שאיחרנו בשבוע-שבועיים בהקמת ועדת החקירה. לולא עמדנו לפני בחירות היינו מתפטרים, וכעת הציבור ישפוט. אין ויכוח שיש עצב ויש שאלות, אך אינני מרגישה מבוכה בעניינים יסודיים".

מי אחראי למחדל

מאיר אולי לא חשה מבוכה, אך בליכוד בהחלט דאגו להביך אותה ואת חבריה. אומנם הקמפיין נפתח באוריינטציה כלכלית, אך המאורעות הדרמטיים והטרגיים אפשרו לתקוף את השלטון מנקודת מבט אחרת לגמרי.

"לפני מלחמת יום הכיפורים התרענו על המחדלים הרבים שנעשו בתחום החברתי-כלכלי", נכתב באיגרת ששוגרה לצעירי הליכוד בירושלים ב-7 בדצמבר, שתיארה את הפער החברתי "ההולך ומעמיק משנה לשנה", ואת יוקר המחיה ה"מסתחרר ועולה בקצב מהיר ומונע כל אפשרות להתבססותו של צעיר במדינה".

ולסיכום, "חשבנו לתומנו שלפחות בתחום אחד, הביטחון, דואגת הנהגת המדינה כראוי לאזרחיה ופועלת מתוך אחריות לאומית ראויה. והנה בא המחדל האיום של ערב מלחמת יום הכיפורים וניפץ גם אשליה זו".

"אויבינו הכינו מלחמת תוקפנות", נכתב במודעת בחירות של הליכוד ערב הבחירות. "מערב ראש השנה ועד יום הכיפורים קיבלה הממשלה מידע על הכנות אלו, על ריכוזי צבא עצומים בדרום ובצפון, אף על פי כן לא הורתה הממשלה מבעוד מועד על גיוס מילואים וקירוב כוחותינו לקווים. מחדליה הנוראיים של ממשלה זו הביאו לתוצאות קשות בשטח הצבאי והמדיני, אך גבורתם של חיילינו הצילה את המדינה מן האיום על קיומה".

שבוע לפני הבחירות קרא בגין באסיפת ליכוד ברמת גן לבוחרים לתת את הדעת על שהתרחש ביום הכיפורים. "שכל אזרח בישראל ישפוט מה היו התוצאות של המחדל הנורא בין ראש השנה לבין יום הכיפורים".

מי טס בהליקלפי

הנעלם הגדול של הבחירות היה איך ינהג "הבוחר המעניש", שחיפש כתובת להביע את מחאתו על המלחמה. הכתבים והפרשנים ציינו במבוכה כי הסקרים מראים דבר והיפוכו; שיעור המתנדנדים הגבוה כתוצאה ממחדלי המלחמה, כמו גם העובדה שאלפי חיילים עדיין היו מוצבים בחזית ונעדרו מהמדגמים הסטטיסטיים, הקשו על חיזוי התוצאות.

על פני השטח נראה היה שקיימת אדישות מסוימת כלפי המתרחש בזירה הפוליטית, אך בסופו של דבר שיעור ההצבעה במערכת הבחירות נשאר גבוה - 78.6%, וירד אך במעט מהשיעורים בבחירות 1969. מדינת ישראל בת ה-25 מנתה 2,037,478 בעלי זכות בחירה, מתוכם התייצבו בקלפיות קצת יותר מ-1.6 מיליון מצביעים.

מספר רב של מפלגות קטנות התמודדו בבחירות ולא הצליחו לעבור את אחוז החסימה - בחירות אלו היו הבחירות הראשונות שבהן חולקו עודפי הקולות לפי "חוק בדר-עופר", הנותן עדיפות למפלגות הגדולות יותר. בין הבולטות והמוכרות ברשימות אלו הייתה רשימת הפנתרים השחורים, תנועת המחאה החברתית-מזרחית, שהוקמה שנתיים קודם לכן בירושלים, וביקשה להעלות על סדר היום את המצב הכלכלי-חברתי של בני עדות המזרח.

ניצני המחאה לא מצאו מקום בלבה של מאיר, שלנצח תיצרב בזיכרון כמי שהגדירה את מנהיגי הפנתרים כ"לא נחמדים". המסרים של הפנתרים לא הספיקו כדי שהמפלגה תעבור את אחוז החסימה, לא סייעה גם העובדה שהתנועה התפצלה לשתי תנועות.

הצעירים יוצאי מדינות צפון אפריקה פנו לליכוד, שם מצאו ביטוי לתחושותיהם הקשות כלפי הממסד. ההישג של הליכוד נזקף גם לטובת הישגים דרמטיים בערים הגדולות - בירושלים בגין הביס ראשונה את המערך וגם בתל אביב וחיפה הפער צומצם משמעותית. לבסוף, קולות החיילים, שהיו פזורים במוצבים ובבסיסים השונים ברחבי הארץ, הופנו ברוב גדול לליכוד.

תשומת לב מיוחדת הוקדשה לאלפי חיילים אלו ששהו עדיין בחזיתות השונות, ולמימוש זכותם הדמוקרטית גם בין הטנקים והנגמ"שים. תעמולת בחירות אומנם הייתה אסורה אך הצבא פרסם על גבי פלקטים מיוחדים במחנות הקבע את מצעי הרשימות, ובבסיסים ובמוצבים רבים השיח הפוליטי היה דבר שבשגרה.

לקראת "מבצע הבחירות", צה"ל וועדת הבחירות המרכזית הציגו שורה של חידושים, שבזכותם הגיעו פתקי ההצבעה גם למוצבים הנידחים ביותר בתעלה. 1,150 קלפיות פוזרו בין בסיסי צה"ל השונים - מתוכן 4011 קלפיות שוגרו למרחבי פיקוד הדרום.

שלושה סוגי קלפיות הועמדו לרשות החיילים - קלפי ניידת לבסיסים שבהם עד 400 חיילים, קלפי ניידת שנסעה על גבי רכב זחל"ם ליחידות שבהן היו עד 200 חיילים ו-16 ערכות קלפי מיוחדות עם אוהל מתקפל ששימש פרגוד, פתקים ומעטפות, נישאו על גבם של חיילים שהגיעו עד למוצבים הקטנים ביותר. ליחידות מרוחקות עוד יותר הוטסו חברי ועדת הבחירות במסוק, שזכה לכינוי "הליקלפי".

הכתובת על הקיר

רגשי האכזבה של הבוחרים אומנם לא הביאו להחלפת השלטון, אך בהחלט גרמו לשינוי בולט במפה הפוליטית בישראל, ואותתו על המהפך שיבשר עליו חיים יבין כעבור ארבע שנים. המערך אומנם נשאר המפלגה הגדולה ביותר וזכה ב-51 מנדטים (39.6% מהקולות), אך בכל זאת היה מדובר בחמישה מנדטים פחות בהשוואה לבחירות קודמות.

הליכוד בראשותו של בגין התחזק בשמונה מנדטים לכדי 39 מנדטים בכנסת השמינית (30.2% מהקולות) וצמצם משמעותית את הפער ממפלגת השלטון תודות למעבר משמעותי של כמאה אלף בוחרים מהמערך לליכוד.

בהתחשב בהלכי הרוח, תוצאות הבחירות היו הישג עבור גולדה; הציבור עדיין ראה במערך גורם יחיד שמסוגל להרכיב ממשלה ולא העניש את מאיר ודיין בגזילת השלטון. בסופו של דבר הצליחה מאיר להציג ממשלה שנשענה על קואליציה של שלוש סיעות (המערך, המפד"ל והליברלים העצמאיים), ומנתה 68 חברי כנסת עם רשימות המיעוטים.

לאחר חודשיים של משא ומתן קואליציוני, ב-10 במרץ 1974, הוקמה הממשלה החדשה, כשמאיר עומדת בראשה ודיין מכהן כשר הביטחון, בדיוק כמו לפני הבחירות. לפחות לפי סברת ראשי המערך, ניתן היה להמשיך כבעבר.

אבל המצב הנוח עבור גולדה לא נמשך זמן רב, אלא חודשים ספורים בלבד. דוח הביניים של ועדת אגרנט שפורסם בתחילת אפריל 1974 אומנם התמקד בדרג הצבאי ולא קבע מסקנות אישיות לגבי ראש הממשלה או לגבי שר הביטחון דיין, אך הציבור בהחלט הביע זעזוע והמחאה הפומבית הלכה וגברה.

שבוע לאחר פרסום דוח אגרנט מאיר הגישה את התפטרותה וביוני 1974 הוקמה ממשלה חדשה בראשות יצחק רבין, אשר נחשב נקי ממעורבות במחדל בשל היותו שגריר ישראל בארצות הברית.

למרות הרגשות הקשים בציבור הישראלי, שירי הנכאים והאבל שהתנגנו תוך כדי הקמפיין וההכרה המתבהרת שאחרי המלחמה "מה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה", טראומת המלחמה והפצעים הטריים לא הולידו מחאה ממשית שנתנה את ביטויה בקלפיות.

כחודשיים לאחר תום הקרבות חלקים גדולים בציבור עדיין היו שרויים בהלם קרב, משפחות שכולות עיכלו את מות יקיריהן והמלחמה עוד הייתה נוכחת בעורף בזכות מספר חיילי המילואים הגדול שטרם חזר מהחזית. האם היה זה כוח ההרגל, השוק הגדול או החשש משינוי שהשאירו את המערך בשלטון למרות הזעם הציבורי?

"הר הגעש הישראלי לא הראה בקלפי הזאת אף קצה של לשון אש, אך מתחת לפני הקלפי הוא לוחש, בתוך המחנות פנימה ואולי גם בתוך כל אדם פנימה", כתבה העיתונאית חנה זמר ארבעה ימים לאחר הבחירות בעיתון "דבר". מאיר אולי זכתה בבחירות, אך הכתובת הייתה על הקיר. בחירות 1973 היו האחרונות שבהן ניצח המערך ברציפות. התגובה המאוחרת של הציבור הישראלי על מלחמת יום כיפור הבשילה לכדי ביטוי אלקטורלי רק ארבע שנים אחרי המלחמה.

======

הטור המלא והמקורי ,פורסם באתר THEPOST ותוכלו לעקוב אחר טל שלו בטוויטר

• קודם
• הבא