חבל שביטלנו את עונש המוות

בן-גוריון חשב בתחילה שאפשר להסתיר את הטבח, אבל במהרה פעל להעמיד לדין את האחראים ואף הביע כוונה להחמיר אתם. בישיבת הממשלה אחרי אירועי כפר קאסם הביעו השרים זעזוע, אבל רק אחרי 51 שנים שמעו תושבי הכפר התנצלות מגומגמת של נשיא המדינה.

"ראשי המשטרה באו אלי ואמרו לי כי לדעתם צריך ששני הסמלים (שירו בעצמם בנרצחים) ייתלו בכפר קאסם. אמרתי שאין לנו עונש מוות. לדעתי מיהרנו לבטל (את) עונש מוות", אמר ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, בישיבת הממשלה שדנה בטבח כפר קאסם, שנערכה כשבועיים לאחר האירוע.

הישיבה כונסה מיד לאחר שהוועדה שמינה בן-גוריון לחקור את הטבח, ועדת זוהר, החליטה כי יש להעמיד לדין את המבצעים ולהעניק פיצויים למשפחות הנפגעים. בן-גוריון דיווח לממשלה על האירוע בלשון לקונית, אבל לא טרח להסתיר את דעתו על אנשי משמר הגבול שביצעו אותו.

הטבח היה ב-29 באוקטובר 1956 - היום הראשון של מבצע סיני. באותו יום הטיל פיקוד המרכז עוצר על הכפרים הערביים במשולש, ששכנו סמוך לגבול עם ירדן. בפקודת המבצע שנמסרה לידי קציני משמר הגבול, היחידה שהיתה אחראית לשמירת העוצר, נאמר כי יש לירות בכל אדם שיפר אותו.

באותו ערב, בשעה חמש, הבחינו שוטרי פלוגת משמר הגבול שהוצבה בכפר קאסם בעשרות כפריים שחזרו מעבודתם בשדות, שלא ידעו כלל על פקודת העוצר. השוטרים ירו בדם קר בכפריים התמימים ורצחו 47 מהם, כולל נשים, קשישים, וילדים. עשרות מהתושבים נפצעו. רק בדצמבר 2007, בביקור בכפר קאסם לרגל חג הקורבן, שמעו התשובים התנצלות מפיו של נשיא המדינה שמעון פרס, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון בעת שאירע הטבח. "כאן קרה בעבר אירוע קשה ביותר שאנחנו מצטערים עליו מאוד", אמר פרס בקבלת פנים שנערכה לכבודו בכפר קאסם.

ראש הממשלה ב-1956 מיהר לפעול כששמע על הטבח. ב-1 בנובמבר הוא מינה ועדת חקירה בראשותו של השופט בנימין זוהר, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה. חבריה היו מקורביו של בן-גוריון: עורך הדין אהרן חוטר-ישי, שהיה פרקליט ההגנה, ואבא חושי, ראש עיריית חיפה ובעבר ראש מחלקת המיעוטים במפא"י.

הוועדה התבקשה לברר שלוש נקודות: "נסיבות המאורעות בכפר קאסם ב-29 באוקטובר"; "מידת אחריותם של אנשי משמר הגבול ואם יש להעמיד מי מהם לדין"; האם הממשלה חייבת לשלם פיצויים למשפחות, ש"סבלו עקב התנהגותם של אנשי משמר הגבול". ביומנו של בן-גוריון, שהיה עמוס בפרטי מבצע סיני, לא נרשמה באותם ימים ולו מלה אחת על הטבח.

הציבור הישראלי היה שרוי באופוריה לנוכח הניצחון בסיני, ולא ידע כלל על הטבח. הצנזורה הצבאית הטילה איסור מוחלט על פרסום ידיעות על התקרית המחרידה. בן-גוריון קיווה, כנראה, שיהיה אפשר להסתיר את פרטי הפרשה מידיעת הציבור. הממשלה דנה בה בפעם הראשונה ב-11 בנובמבר 1956, כשבועיים אחרי הטבח.

בדיווח לשרים אמר ראש הממשלה: "עלי למסור עניין מחפיר ומצער מאין כמוהו - 'השערורייה' שהיתה בכפרי המשולש ביום פתיחת מבצע סיני. ב-29 באוקטובר הוציא פיקוד המרכז פקודה להטיל עוצר לילה. הפקודה בעצמה היתה בסדר. הכפריים נשמעו לפקודה. היה עוצר משעה חמש אחרי הצהריים עד שעה שש בבוקר. אולם היו כפריים בחוץ וחזרו לפנות ערב, לאחר שהעוצר נכנס לתוקפו. ירו בהם והרגו אותם, בתוכם ילדים ונשים".

בהמשך דיווח ראש הממשלה על מסקנות הוועדה שמינה: את הפקודה לירות במפירי העוצר נתן מפקד החטיבה, אלוף-משנה יששכר שדמי (ישכה שדמי), בשיחה "בארבע עיניים" עם מפקד הגדוד, רב-סרן שמואל מלינקי. מכיוון ששדמי "מכחיש שנתן הוראה כזאת", הוועדה לא האשימה אותו. "הוועדה נתנה למפקד החטיבה ליהנות מהספק, כי מפקד החטיבה מכחיש שנתן פקודה כזאת למפקד הגדוד, אבל הם מצאו שמפקד הגדוד אחראי על מתן הפקודה לירות".

שר האוצר, לוי אשכול, שאל "מה אמר מפקד הגדוד", ובתשובתו התייחס ראש הממשלה למשפט המפורסם המיוחס לשדמי: "הוא אמר שמפקד החטיבה נתן לו פקודה בלשון זו. הוא שאל אותו מה לעשות אם יפרו את העוצר. מפקד החטיבה אמר: אינני רוצה סנטימנטים, אינני רוצה מאסרים. הוא לא הסתפק בתשובה זו ושאל: ובכל זאת? הוא פיטר אותו בביטוי ערבי: אללה ירחמו. הוא הבין (את) משמעות דבר זה: תעשה מה שצריך. מפקד החטיבה מכחיש את זאת. היות ויש ספק, החליטה הוועדה לקבל את הוורסיה של מפקד החטיבה".

שר המשטרה, בכור שלום שטרית ממפא"י, שביקר בכפר כדי להרגיע את הרוחות, הוסיף לדיון ממד נוסף - תחושתם של הקורבנות: "נכנסתי לכפר והרגשתי בעצמי בושה, אבל יכולתי להתגבר על זאת. גם מצאתי אוזן קשבת אצל הערבים, הם קיבלו זאת כפטליזם, כך נגזר מהשמים וכך קרה. הם שואלים רק שני דברים, שבעתיד לבוא יינתנו פקודות שלא יקרו מקרים כאלה ומה יהיה למשפחות שסבלו".

יוצאים מדעתם

שאלת העמדתם לדין של מבצעי הטבח עלתה לדיון בעקבות דבריו של מרדכי בנטוב, שר הפיתוח ממפ"ם. "כמה אנשים הועמדו למשפט?" שאל בנטוב. ראש הממשלה ענה כי הועמדו לדין "מפקד הגדוד, סגנו, סמלים וטוראים - אלה שנתנו פקודה לירות ואלה שירו". בהמשך הוסיף את דבריו על עונש המוות.

לאורך הדיון שב והביע שאט נפש מהטבח. "אין יכולים להיות אצלנו אנשים העושים דברים כאלה. זה מחריד", אמר פעם אחת, ופעם אחרת הוסיף: "יש לנו צבא נהדר. אבל כנראה יש מקרים ומסיבות שאנשים יוצאים מדעתם; איך אפשר לתת פקודה לירות בילדים?" עם זאת, הוא טען שהחיילים הפשוטים "אינם אשמים. הם מקבלים פקודה. יש מלחמה בארץ. האם כל חייל תהיה לו הזכות לא למלא פקודה, כי בעיניו היא בלתי חוקית?"

שר המשטרה, שהיה שופט בימי המנדט, התנגד לעמדה זו ואמר: "ביחס לטוראים - אתה מוצא להם תירוץ. מנין להם לדעת שהפקודה היא בלתי חוקית, הם קיבלו פקודה לירות ועליהם למלא הפקודה. לא, אדוני ראש הממשלה, אנו אומרים בחוק שכל אדם צריך לראות אותו כאילו הוא יודע את החוק. לא כל אדם יודע חוק, אבל בכל זאת דנים אותו כאילו הוא יודע את החוק. שוטר מלמדים אותו והוא צריך להבדיל בין מעשה חוקי ובלתי חוקי. ניתן לבית המשפט לדון גם את הטוראים".

בתשובתו עמד בן-גוריון על דעתו, אך באופן פחות נחרץ. נראה שדברי שר המשטרה שיכנעו אותו: "אינני מאשים כל כך את הטוראים. אם אני שם עצמי במקום הטוראי, אני מקבל פקודה. האם אקח לעצמי הזכות לשקול, אם אני צריך למלא את הפקודה או לא למלא הפקודה. יעמידו אותי על עצמי להיות שופט לפקודות מפקדי".

לפרסם עכשיו

בהמשך דבריו הבחין ראש הממשלה בבירור בין החיילים הפשוטים - ובמיוחד החיילים הדרוזים - לבין המפקדים. האחרונים, לדעתו, חייבים לתת את הדין: "(את) המפקדים צריך לדון בכל חומר הדין. כל אשר המפקד יותר גבוה - עונשו יותר חמור, אבל - בייחוד אם אני לוקח דרוזי, נעשה כל דרוזי שופט אם היא חוקית או אינה חוקית, גם בחוק ישנם תנאים מקילים. כל אשר המפקד הוא יותר גבוה - האחריות הנופלת עליו היא גדולה יותר. אסור לרחם". בהמשך הביא טענה שהעלה קודם לכן: "אני מצטער שביטלו (את) עונש מוות. במקרה כזה היו צריכים להטיל עונש מוות למען ישמעון ויראון. איך הורגים ילדים". אחר כך הוסיף משפט כדי לרכך את קביעתו: "העניין הוא בידי המשפט. אני לא אהיה שופט".

הממשלה דנה בשתי נקודות נוספת. הראשונה היתה שאלת הפיצויים. ראש הממשלה הציע לשלם מיד "מפרעה של 1,000 ל"י לכל משפחה שסבלה ממאורעות אלה וסכום זה ינוכה מסכום הפיצויים הסופי". שר המשטרה, שהמראות שראה בכפר עוד היו טריים בזיכרונו, תמך בהצעה: "ראיתי אב ששיכל שני בנים, ישב כל כך שקט, ניגש אלי בכל הכבוד לדרוש בשלומי. התפלאתי על הסבלנות ועל הגבורה. היו מקרים שנשארו יתומים ואלמנות ללא מפרנסים".

הנקודה השנייה היתה שאלת פרסום דבר הטבח. חלק ניכר מהשרים התייחסו לנקודה זו וטענו כי הממשלה חייבת לפרסם הודעה על התקרית, מאחר שבישראל וגם בחוץ לארץ החלה חרושת שמועות על הטבח. עם זאת, השרים ביקשו כי הפרסום יהיה מבוקר וסלקטיווי.

ישראל ברזילי, שר הבריאות ממפ"ם, קבע כי "צריך להיות פרסום לא מלא".

שר המשטרה אמר כי הוא תומך בפרסום, "אבל לא הפרטים". ישראל בר-יהודה, שר הפנים מאחדות העבודה, הציע לפרסם "לעת עתה רק דבר אחד - שהאנשים הועמדו בפני בית דין צבאי". ראש הממשלה אמר כי הוא "מסופק אם אפשר להסתיר דבר זה, אם כי זה דבר מבייש". גולדה מאיר, שרת החוץ ממפא"י, הסכימה עם בן-גוריון וטענה כי אי אפשר "להסתיר את זה... לאורך ימים". היא הציעה "להחזיק דבר זה לא לפרסום ולפרסם (אותו) עם פסקי הדין. אולי היה זה טוב יותר".

שאר הדוברים לא הסכימו עמה. פרץ נפתלי, שר בלי תיק ממפא"י, קבע כי "צריך לפרסם דבר זה תיכף מיד. לא לחכות עד אשר יהיו פסקי הדין... יכול שפסקי הדין לא יספקו. צריך להיות פרסום בצורה מתאימה תיכף ומיד". גם ראש הממשלה לא הסכים עמה: "לא נראה לי הדבר. שנפרסם עכשיו". הממשלה החליטה למסור הודעה רשמית על מה שקרה בכפר קאסם. את ההודעה השמיע ראש הממשלה בכנסת ב-11 בדצמבר 1956 - יותר מחודש אחרי הדיון בממשלה. הודעתו היתה קצרה ואחריה לא נערך דיון, כנראה כדי להצניעה.

משפטם של הנאשמים, שנפתח ב-15 בינואר 1957 בבית דין צבאי, ארך תשעה חודשים והסעיר את הציבור. פסק הדין של אב בית הדין, השופט בנימין הלוי (שגויס לצבא במיוחד), כלל אמירה שלא רק סתרה את עמדתו של ראש הממשלה, אלא אף נהפכה לאבן דרך במשפט הישראלי: "סימן היכרה של פקודה בלתי חוקית בעליל, מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: 'אסור!'"

על הנאשמים הוטלו גזרי דין חמורים ביותר: מלינקי נידון ל-17 שנות מאסר, סגן גבריאל דהאן, מפקד המחלקה שביצעה את הטבח, וטוראי-ראשון שלום עופר, שפיקד על החוליה שירתה בתושבים, נידונו ל-15 שנות מאסר. השאר נידונו לשבע שנות מאסר. אבל המורשעים נשאו רק בחלק קטן מעונשם. בית הדין הצבאי לערעורים הפחית את העונש ונשיא המדינה, יצחק בן-צבי, העניק להם חנינה בהמשך. בשלהי 1959 יצאו כולם לחופשי.

אחד "משלנו"

לאורך כל הפרשה הטרגית הזאת העסיקה את בן-גוריון שאלה עיקרית אחת - האם שדמי אכן אמר את הדברים שהתירו את הטבח. השאלה הציקה לו, בין השאר, גם בגלל ייחוסו של שדמי. הוא היה "משלנו" - איש פלמ"ח, חבר קיבוץ (שדות ים) ובן למשפחה מכובדת. אביו, נחום, היה מפקד ההגנה באירופה. כדי לברר שאלה זו הוא שוחח עם אלוף פיקוד המרכז, האלוף צבי צור (צ'רה), שאמר לו: "ישכה אמר למפקד הגדוד שלא ייקח בחשבון 'סנטימנטים'" (יומן בן-גוריון, 20 בדצמבר 1956).

מעבר לכך הטרידה את מייסד המדינה שאלה עקרונית: כיצד זה קרה. תשובה מסוימת על כך ניתנה לו כשנתיים אחרי הטבח, בשיחה שערך ב-30 באוקטובר 1958 עם שלושה מאנשי צמרת הפיקוד, שהיו מעורבים בתהליך הטלת העוצר (אחד מהם היה דוד אלעזר, קצין אג"מ הפיקודי באותה עת).

את התשובה רשם בן-גוריון ביומנו: "מדברי שלושת המפקדים קיבלתי תמונה שבכל האסון של כפר קאסם היתה שלשלת אומללה של מקרים: זהירות בדיבורו של שדמי, טיפשות של מלינקי וסאדיזם של דהאן ועופר. לפי דבריהם, אילו מלינקי היה בעצמו בכפר קאסם, לא היה קורה מה שקרה, אילו שדמי היה מדבר ביתר זהירות - לא היה מלינקי נותן (את) ההוראות כפי שנתן, ואילו במקום דהאן ועופר היו אנשים נורמליים, (הם) לא היו עושים מה שאלו עשו". היום אנו יודעים כי גם אנשים "נורמליים" או "פשוטים" מסוגלים לעשות מה שאלו עשו.

הכותב הוא ראש החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה.

==========

המאמר המקורי פורסם באתר עיתון הארץ בתאריך 31.12.2007

• קודם
• הבא