בן-גוריון, הדעיכה

Thank you for rating this article.

שבע השנים האחרונות בחייו של דוד בן-גוריון: אופוזיציונר זקן שאיבד מגע עם המציאות הפוליטית, שחסידיו נטשו אותו, שהתאלמן מאשתו, שנכשל בניסיונו לכתוב זיכרונות שישתוו ברמתם לאלו של צ'רצ'יל ודה-גול, שבמלחמת יום כיפור חיכה לשווא למישהו שיבוא לעדכן אותו במצב החזית. אפילו מותו, ב-1 בדצמבר 1973, לא היכה גלים ונבלע באווירת האבל הכבד ששררה בציבור בעקבות המלחמה.

בצהרי השני באוקטובר 1966 ניסר את דממת שמי הנגב רעשם של שני מסוקי תובלה גדולים. על סיפונם עלתה שעה קלה קודם לכן בירושלים משלחת נכבדים לאומיים, בהם נשיא המדינה זלמן שז"ר והסופרים ש"י עגנון וחיים הזז. יעדה של הפמליה היה קיבוץ שדה בוקר, שם נקבעה עצרת המונים רשמית לציון יום הולדתו השמונים של דוד בן-גוריון, אבי האומה. בן-גוריון נודע כמי שמגלה עניין מינימלי בהנאות החיים, אבל את יום הולדתו הקפידו מקורביו לציין מדי שנה, והוא תמיד נענה בחדווה.

לתאריך הלידה הלועזי שלו, 16 באוקטובר, לא היתה משמעות; בן-גוריון חגג תמיד בסוכות. הפעם חרגו החגיגות בהרבה מהמסגרת הפרטית, וגם התפרשו על פני זמן ממושך למדי. כבר ב-18 בספטמבר התכנסה הממשלה לישיבתה השבועית כשעל סדר היום החלטה הצהרתית, שבה הבעת הוקרה לחתן השמחה על שירותו ההיסטורי למדינה ולביטחונה, ואיחולי אריכות ימים. כשבוע מאוחר יותר באו לבקרו בצריף המפורסם השרים בכור שלום שטרית ומשה חיים שפירא, ומסרו לו אישית את ברכת הממשלה. בן-גוריון, נמרץ ולבוש כהרגלו בחליפת חאקי, לחץ את ידיהם בחום. "הגעתם בהליקופטר?", התעניין, ונענה ש"יש מיתון, הגענו במכוניות". בן-גוריון, אז כבר אופוזיציונר נרגן וספקן ביחס לממשלת יורשו, לוי אשכול, הגיב ש"כך כתוב בעיתונים, אני קצת סקפטי".

המשך החגיגות כלל מבול משלחות ואלפי ברכות, מאזרחים פרטיים וגם משלל תנועות וארגונים. לקראת האירועים הוקם ועד ציבורי שמנה לא פחות מ-126 חברים, כולם דמויות בולטות ובכירות בציבור הישראלי. שז"ר מונה נשיא הכבוד, ומתאם הפעולות היה מקורבו של בן-גוריון, חבר הכנסת שמעון פרס. הן כללו בין השאר שבע עצרות-עם בערי ישראל, נטיעת יער קק"ל ליד דימונה, ומסע הופעות של בן-גוריון בקהילות יהודיות בתפוצות, שתוכנן לאביב הבא. כמו כן התכנס, בבוקר שלפני העצרת המרכזית, מפגש חגיגי במיוחד של פורום "חוג התנ"ך" שייסד בן-גוריון, בהשתתפות כל שופטי בית המשפט העליון, וגם הנשיאים והרקטורים של אוניברסיטאות ישראל.

היו גם מי שבחרו להימנע במופגן מההמולה. "אני וכמה חברים מהמשק קבענו מראש טיול רגלי של כמה ימים במדבר למועד הזה", מספר שבתאי גינוסר. "לא התחשק לנו להיות בקיבוץ כשכל הצרמוניה הזאת מתרחשת. לא בגלל שלא רחשנו לו כבוד, כמובן. באופן אישי היחס שלי אליו היה חיובי. גם גרתי בצריף שהיה הכי קרוב אליו. לכבוד יום ההולדת הכנתי לו מתנה, יחד עם חבר המשק שלום בוכבינדר ז"ל, שהיה צלם בחסד. הענקנו לו אלבום תמונות יפה של שדה בוקר והמדבר. זמן מה אחר כך, בזמן שחיזרתי אחרי אשתי לעתיד ורציתי להרשים אותה, ניגשתי אליו ושאלתי אם אוכל להראות לה את האלבום. הוא היה חביב מאוד והסכים ברצון, אבל לא הצלחנו למצוא אותו בבלגן, בין כל ערימות הספרים והמסמכים שהיו שם. כתחליף הוא דיבר אתי על התעצמותו של צה"ל, ואמר: 'במלחמת העצמאות לא היו לנו אווירונים'".

גינוסר וקומץ חבריו לקיבוץ הצעיר, עם אדישותם ליובל השמונים, היו חריג. מטעם הוועד הציבורי נמסר אז כי בן-גוריון הנו "נכס ממלכתי של העם". כפועל יוצא תוכננו האירועים ב"מגמה לגשר על פערים ותהומות ולהפוך את החגיגות למוקד של אהבת אחים ויצירת כוח חדש במדינה". אבל במבט היסטורי ניתן לראות בפסטיבל יום ההולדת הזה שארגנה המדינה לבן-גוריון בעיקר מסיבת פרידה רשמית; מאמץ מאורגן כמעט, ממלכתי, לעטוף את הזקן בצמר גפן ולוודא את חניטתו של אבי האומה בפנתיאון ההיסטורי.

בהווה היומיומי הסוער של המדינה הצעירה, חדלו באותן שנים רבים לראות בבן-גוריון "נכס ממלכתי". דמותו היתה גם רחוקה מלסמל באותה עת "אהבת אחים", או "גשר על פערים ותהומות". ודאי שלא "כוח חדש": בשלוש השנים שעברו מאז פרש במפתיע, זו הפעם השנייה, מראשות הממשלה, דווקא עברה דמותו תהליך מואץ של היסדקות ושחיקה. עם כניסתו לעשור התשיעי של חייו, הוא נתפש יותר מאי פעם כאיש האתמול. בתום העצרת המרכזית של החגיגות, שבה היללה מסכת ארוכה את אישיותו ופועלו, החל דוד בן-גוריון לגלוש במדרון האי-רלוונטיות, ההיעלמות, השכחה.

לציבור הרחב, פרק הזמן הממושך שעבר מאז ועד מותו בסוף 1973 נשאר לרוב בגדר חידה. הפיתוי לסכם אותו בכותרת "שבע השנים הרעות" הוא קל מדי; "שבע השנים העלומות" נראה תיאור הולם יותר. שיבתו של "הזקן", כפי שכונה בפי כל, היא סיפור מרתק, מורכב מהצפוי, שהוכתב מצירוף ייחודי של נסיבות היסטוריות ופוליטיות ואופיו העיקש והפעלתני של האיש, על נבכי דמותו המונומנטלית. הוא משוחזר כאן תוך התבססות על שיחות וראיונות, מסמכים וקטעי עיתונות, ספרים ומאמרים, תיקי ארכיון, יומנים ומכתבים. מובן שמתוח מעליו דוק של עצבות.

"אמן תחושת העיתוי, שידע תמיד מתי נכון לאחוז את ההיסטוריה בקרניה, אך לא חש עד כמה איבד את התחושה הזאת באחרית ימיו", מאפיין את בן-גוריון פרופ' טוביה פרילינג, היסטוריון שכיהן בעבר גם כגנז המדינה ואחראי בשנים האחרונות על פרויקט איסוף ועריכה שנוצר כהמשך לספרי הזיכרונות שהזקן הספיק להוציא בחייו. "קריאתו להמשך המהפכה ניכרה אותו מהציבור, שעייף ממנו. הוא זימן לביוגרפים שלו ולחוקרים אותו הזדמנות גדולה: המנהיג הכריזמטי, המרכזי, 'הכל יכול', שהצליח להוביל את בני עמו - כמעט בעל כורחם - אל המדינה, נטל על עצמו גם את מלאכת הניתוץ של דמותו".

"יצחק בן אהרון השתמש כלפיו, אחרי הפילוג במפא"י, בביטוי 'חילול הקודש'", אומר פרופ' יחיעם ויץ, היסטוריון שהקדיש חלק ניכר מעבודתו לבן-גוריון. "אני מכנה את זה 'דמדומי האל', או 'דמדומי האב המייסד', זה סיפור של שקיעה ארוכה, מכוערת, וגם טרגית".

הפרשה והפרישה

אין כל עדות לכך שבן-גוריון ראה עצמו דמות לא רלוונטית או טרגית. סגנון חשיבה כזה היה ממילא רחוק מגישתו המעשית והחפה מרגשנות. שבועות ספורים לפני חגיגות השמונים שלו עוד ניסה להניע יוזמה מדינית, כשפגש בשדה בוקר את חבר הכנסת ממפ"ם עבד אל-עזיז זועבי, והציע לו לנסוע לקהיר כדי לשדל את נשיא מצרים נאצר לפתוח במשא ומתן לשלום עם ישראל. זועבי הסכים עקרונית, אבל התנה את הנסיעה בהתחייבות לתנאים מוקדמים מסוימים בענייני גבולות ופליטים. בן-גוריון, בתגובה, טען שאין הוא מוכן לכל תנאים מקדימים.

זו תגובה מפתיעה, ולא מטעמים מדיניים. האמת היא שבאותה עת כבר לא היה לבן-גוריון מנדט - לא להציב תנאים מקדימים, ולא ליזום נסיעה בכלל. בפגישה הוא סיפר לזועבי על שלושה ניסיונות קודמים, עקרים, להזמין את נאצר לשולחן המשא ומתן - שניים באמצעות שליחים אמריקאים והשלישי בפנייה לשליט יוגוסלביה טיטו שישמש מתווך. אבל הניסיונות הללו יצאו לדרכם כשבן-גוריון היה ראש ממשלה. החל ב-1963 הוא כבר היה על תקן ראש ממשלה מתפטר, ומ-1965 יו"ר מכהן - אם כי לא פעיל או משפיע במיוחד - של סיעת אופוזיציה שנחלה תבוסה קשה בבחירות ונותרה מחוץ למעגלי ההשפעה.

הרקע הישיר להתרסקותו הפוליטית של בן-גוריון, מתחילת שנות השישים ואילך, הוא האובססיה שלו להכרעה בחקירת מה שנודע בכינוי "הפרשה", או "עסק הביש": הפעלה ישראלית חובבנית וכושלת של רשת ריגול וחבלה יהודית במצרים ב-1954, במטרה לגרום נזק ליעדים אמריקאיים ולתקוע טריז בין וושינגטון לקהיר. שנים רבות הוסתרו פרטי הפארסה הזאת מעיני הציבור הישראלי, מאחורי מעטה כבד של צנזורה צבאית. גם כשהחלו להתברר בהדרגה, התקשו מרבית אזרחי המדינה להבין לעומק את מלחמת העולמות שהתחוללה בעקבות הפרשה בצמרת השלטונית והביטחונית.

שאלת המפתח נודעה כ"מי נתן את ההוראה?", כששר הביטחון אז, פנחס לבון, מתנער מאחריות או ידיעה על הפעלת הרשת. ב-1961, אחרי שלבון תבע את טיהור שמו, אילץ אותו בן-גוריון, בצעד שנוי מאוד במחלוקת במפא"י ומחוצה לה, להתפטר מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. שנתיים אחר כך התפטר בעצמו. הוא טען שנימוקיו אישיים ולא ממלכתיים, אבל הציבור המופתע התקשה להשתכנע.

זו היתה חזרה על הפתעה דומה שהכין בן-גוריון עשר שנים קודם לכן, כשהתפטר לפתע מתפקידיו כראש ממשלה ושר ביטחון, והצטרף לקיבוץ קטנטן שעלה רק שנה קודם לכן על אדמת הנגב כחווה קואופרטיבית.

"אף אחד לא הבין את ההליכה לשדה בוקר ב-1953", אומר פרופ' זאב צחור, בעבר נשיא מכללת ספיר ומי שהיה מזכירו האישי של בן-גוריון מטעם מדרשת שדה בוקר בשלוש השנים האחרונות לחייו. "זו היתה התרסה, הליכה אל הליבה הרדיקלית של החלוציות הכובשת. אני חושב שחמש שנים אחרי הקמת המדינה הוא הביט לאחור וראה את מה שאנחנו רואים היום - מדינת תל אביב. הוא כעס על משה דיין שהקים לקציני צה"ל את צהלה כפרבר תל אביבי, ושאל - על מה יש לצהול פה? להערכתי, הירידה הראשונה לשדה בוקר היא פסק זמן של דין וחשבון, וגם תקווה קלושה שאחרים יתבוננו בו וכך יעשו. ב-1963 הוא כבר מתפטר כי הכיוון שאליו הולכת מדינת ישראל מייאש אותו. הפעם הוא יורד לשדה בוקר כאיש מאוכזב ומדוכדך".

גם אחרי התפטרותו לא פסק בן-גוריון מעיסוק בענייני הפרשה וספיחיה. תביעתו המרכזית היתה לבטל החלטה של ועדת שרים, שבדקה את הפרשה וקבעה שלבון לא נתן את ההוראה להפעלת הרשת במצרים; ולהקים "ועדה משפטית" (למעשה במודל שהתקבע אחר כך כוועדת חקירה ממלכתית). בעבורו זה היה מאבק על עקרונות שלטוניים מקודשים של ממלכתיות והפרדת רשויות; בעיני הציבור הרחב ומרבית חבריו לצמרת המדינה - סמל להתעקשות לוחמנית והרסנית של מנהיג שירד מנכסיו. באותם ימים פרסם המאייר דוש קריקטורה מפורסמת במיוחד: בן-גוריון מניף פטיש ענק ומנפץ פסל בדמותו שלו. "הוא התנהג כאדם אחוז אמוק", פוסק ויץ. "מ-1960 הוא התחיל ליצור לו אויבים, והיה מוכן לומר עליהם את הדברים האיומים ביותר. ללבון הוא קרא 'זמרי' ו'נבל' ו'בן בליעל'. ב-1963 הוא גם החליף את הארכי-אויב. עד אז זה היה בגין, מכאן והלאה לוי אשכול".

ב-1965 סירב בן-גוריון לקבל את מרותה של הנהגת מפא"י, שלא נענתה לדרישותיו. יחד עם קבוצת מיעוט בהנהגתו, שרובה הורכבה מבני הדור הצעיר במפלגה, דוגמת סגן שר הביטחון פרס, הרמטכ"ל לשעבר משה דיין ושר השיכון יוסף אלמוגי, הוא זעזע את המערכת הפוליטית כשהכריז על פילוג ועל הקמת מפלגה חדשה ששמה רפ"י (רשימת פועלי ישראל). ועידת מפא"י, במשפט חברים משפיל אך מתבקש, הדיחה את בן-גוריון מהמפלגה שהנהיג מאז היווסדה. אבל בבחירות לכנסת התברר שגם הציבור הפנה לו עורף: רפ"י קיבלה רק עשרה מנדטים, בעוד מפא"י בראשות אשכול קיבלה 45 מנדטים והרכיבה בנקל ממשלה בלי בן-גוריון ואנשיו. ההתרסקות היתה לעובדה קיימת.

"בשנות השישים היה לבן-גוריון אקדח עם שני כדורים", מסביר ויץ. "פעמיים הוא אילץ את חבריו לקבל החלטה בניגוד לרצונם - פעם אחת עם פיטורי לבון, ופעם שנייה כשכפה על שותפיו למיעוט פרישה בלי חדווה. אחרי שהביא אותם למצב של מפלגה קטנה באופוזיציה, הוא מצא את עצמו עם אקדח ריק. ביום הבחירות, כשהתברר שהוביל את אנשיו למדבר הפוליטי, הוא הפך להיות מי שהיה. אמנם נשאר התואר יו"ר, וגם ההילה, שכבר היתה בעצם חלולה, אבל הצעדים המרכזיים הבאים של רפ"י כבר לא היו שלו. הוא צפה בהם מהצד, מנוטרל, פאסה".

חבר קיבוץ מיוחד

אופוזיציונר, מובס, מודר, העתיק בן-גוריון חלק ניכר מפעילותו לצריף מגוריו בשדה בוקר. כשחזר לשם עם התפטרותו השנייה, התלוותה אליו ואל רעייתו פולה מזכירת הקיבוץ הצעירה, אביבה פופר. "בדקנו יחד את הצריף ופולה אמרה מה הם צריכים", היא משחזרת. בעקבות אותו סיור הוחלט לשפץ ולהרחיב את הצריף, עד לשטח של 100 מ"ר - משכן צנוע אולי בסטנדרטים של ראש ממשלה בדימוס, אבל חריג בהשוואה לתנאי המגורים בקיבוצים באותה עת, ודאי למשק זעיר וצעיר כשדה בוקר. "הוא היה אמנם חבר מן המניין, אבל בכל זאת חבר מיוחד", מסבירה פופר. את השיפוץ מימן וביצע משרד הביטחון, בהנהגת מנהל לשכת השר חיים ישראלי, גדול מקורביו של הזקן. כעת היה לבן-גוריון זמן לנצל את חדר העבודה שנבנה בשבילו. הוא מיעט לצאת ממנו במשך תקופות שהותו בקיבוץ.

"הוא לא הפריע", מתמצת גינוסר, חבר המשק לשעבר. "היינו שווי נפש כלפיו. לא ראינו בו חלק מהסד"כ. הוא היה מגיע לאכול בחדר האוכל לפחות פעם ביום, יושב בשקט במקום שלו. פה ושם הגיעו אליו משלחות, או אורחים חשובים. בשבתות הגיעו לפעמים שיירות של משאיות עם עולים מתימן. הם היו מנגנים ושרים לו מחוץ לצריף, קוראים 'בן-גוריון, בן-גוריון' עד שהיה יוצא אליהם. אז הבנו. בשבילם הוא באמת היה אלוהים, בשבילנו הוא היה חבר משק".

שדה בוקר מנה אז עשרות ספורות של חברים צעירים. פער הדורות בינם לבין הזקן ופולה הורגש. בסיבוב הקודם, ב-1953, עוד נעשה מאמץ לשלב את ראש הממשלה המתפטר בעבודות חקלאיות בשדה ובדיר. הפעם כבר לא נמצא בכך טעם. בן-גוריון מצדו ניסה לתרום כפי יכולתו. מדי חודש היה מביא בידו המחאה על סך 100 או 150 לירות, חלק משכרו כחבר כנסת. חברי המשק זוכרים אותו מחפש במבוכה למי להשאיר את הצ'ק.

"הקשר הכמעט יחיד אתו היה סביב חדר האוכל", משחזרת פופר. "הוא היה בא לאכול צהריים, והקפיד גם על שישי בערב. נראה היה שחשוב לו להתערות. כשהיינו שרים זמירות שבת הוא היה דופק, ככה בצורה מגושמת, עם כפות הידיים על השולחן. היה לו מקום קבוע, בשולחן שהכי קרוב למטבח. היו יושבים אתו שני מאבטחים, וזהו. החברים לרוב נמנעו מלהתיישב לידו. ואז העניין של למלא שולחנות היה קדוש, היו רק שמונה בכל חדר האוכל. כשהיה מגיע אורח מיוחד, פולה היתה נכנסת בבוקר ומבקשת שיחברו שניים-שלושה שולחנות. זה לא היה כל כך נוח. קשה לי להאמין היום באיזה תנאים אירחנו את האנשים האלה כאן, מגישים להם אוכל עם הסינרים המלוכלכים שלנו. אם האורח היה ממש חשוב, פולה היתה מביאה מהצריף מפה וסרוויס, לפעמים מבקשת מרק מסוים. היינו עד כדי כך לא מודעים, אפילו ספר אורחים לא היה לנו, שיישארו מזכרות".

ד"ר זאב זיוון, גיאוגרף היסטורי שהתחקה בעבודתו אחר החזון הבן-גוריוני של יישוב הנגב, נמנה אז עם חברי המשק המעטים שהפגינו אומץ לב. "הייתי נכנס עם אשתי והילד לחדר האוכל, ובשולחן שלו תמיד היה חור - הוא ופולה, מאבטח או שניים, וכיסאות ריקים. היינו מהבודדים שהעזו להתיישב לידו. בכל זאת שרר בינינו פער גילים של עשרות שנים. ואז התחיל הטקס הקבוע: בן-גוריון היה שואל את הבן שלי מה שמו. אחרי שבוע הוא שוב שאל אותו מה שמו. ושבוע אחר כך שוב. כשהילד ענה 'עופר', הוא היה אומר: 'כן כן, עופר, אני צריך לזכור כבר'".

את ימי הולדתו אהב בן-גוריון לחגוג בצריף. חברי המשק, שביומיום היו בקשר בעיקר עם פולה, הוזמנו. הם נהגו להביא עוגה, ואחת החברות, שגידלה ציפורנים מחוץ לביתה, נהגה לקטוף לכבודו זר, עם פרחים כמספר שנותיו. "בעצם היה מדובר בשבוע של חגיגות", מסביר זיוון. "יום אחד נציגים מהממשלה, יום אחד מההסתדרות, וביום השלישי אנחנו. צריך לדמיין את התמונה: מתוך כ-25 חברים היו מגיעים בערך עשרים. לא שרנו לו שירי יום הולדת, אבל התנהל סמול טוק כזה, לא מחייב. זו בעצם היתה ההזדמנות היחידה במשך השנה שבה היינו נכנסים לצריף. מזג האוויר בשדה בוקר הפכפך בסוכות. אם התאפשר, היינו יוצאים אתו אחר כך לדשא".

צלם המשק שלום בוכבינדר הנציח באותן שנים תמונה יפה ברוח זו: הזקן, מחויך ולבוש חולצה לבנה, שוכב על הדשא וחוגג את יום הולדתו בחברת אנשים צעירים ממנו בחמישים שנה. הוא גם הקפיד להשתתף בחג הסוכות הקיבוצי, ועל פסח לא ויתר. בקריאת ההגדה נשמרה לו שורה קבועה: "עבדים היינו לפרעה במצרים, עתה בני חורין". לאסיפות הקיבוץ, שבכמה מהן נכח בתחילת דרכו במשק, לא בא בשנים הללו. גם למסיבת פורים לא בא מעולם; באחת מהן בחר אחד החברים להתחפש לבן-גוריון, ואף נעזר בפולה להכנת התחפושת. במסכת יום העצמאות כבר נשמר לו תפקיד קבוע, מתבקש: הקראת מגילת העצמאות. ביום הזה, מדי שנה, גם הונף דגל הלאום על תורן שנבנה במיוחד לצורך זה ליד הצריף.

סוליות נעליים בלויות

במקביל לחיי הקיבוץ, שימר בן-גוריון מוקד מגורים ופעילות נוסף, בביתו בשדרות קק"ל בתל אביב. גם שם תפקדה פולה כשומרת הסף ומפיקה בפועל. עם סגל העובדים המצומצם נמנו סוכנת בית נאמנה, מזל ג'יבלי, ונהג שהסיע את ראש הממשלה לשעבר למחוזות חפצו במכונית דודג' פולארה אפורה. בספסל האחורי נשמרה בשבילו כרית, שעליה היה מנמנם לפרקים ואז מתעורר לחיים. "פתאום הוא היה מזדקף וגוחן קדימה על המשענת של המושבים הקדמיים, כמו קברניט על גשר הפיקוד", נזכר שומר ראשו אהרון (אהרל'ה) טמיר. "בבת אחת הייתי רואה את העוצמה של מצביא שרגיל לנהל את העסק".

למאבטחים מטעם שירות הביטחון הכללי היה מקום של כבוד במארג החיים האינטימי של בן-גוריון. מעגל האבטחה המיידי כלל שניים כאלה, קבועים בתפקידם. הצעיר שבהם היה טמיר, אז מושבניק מבית עובד. ב-19 השנים האחרונות הוא עומד בראש מפעל "מצעד החיים". הוא אבטח את בן-גוריון מ-1965 ועד למותו. "זה היה התפקיד הראשון שלי בשירות, מיד אחרי הצבא", הוא מספר. "כשבאתי בפעם הראשונה לבית דפק לי הלב. לא האמנתי שזה באמת קורה לי. המזל היה שמצאתי חן בעיני פולה, ונוצר קשר טוב באופן מיידי. היתה לי הזכות להיות הפייבוריט שלה, ועקב זה גם להיות הכי קרוב אליו כל השנים. באותו יום היא אמרה 'בוא, אני אכיר לך את הזקן'.

"זה היה מפגש מיוחד, מרגש. פתאום אתה קרוב לגדול העם היהודי בכל הדורות. זה היה קשה לעיכול. זו לא היתה בשבילי ממש הפעם הראשונה שאני רואה אותו: בגיל 14 הלכתי עם חברים לשבת מולו בעצרת בחירות גדולה שהתקיימה בבית הספר החקלאי עיינות, ליד המושב. נחרטה לי אז בראש תמונה שלו יושב על הבמה בין עצי הפיקוס, עם סוליות נעליים נורא בלויות, ממש קרועות. סיפרתי לו את זה פעם. הוא צחק נורא ואמר 'לדאוג לנעליים זו היתה עבודה של פולה, לא שלי'".

בדצמבר 1966, נישא על הרוח הגבית של חגיגות השמונים, הכריז בן-גוריון על יציאתו הקרובה למסע הסברה באמריקה. מטרתו היתה גיוס כספים ותמיכה בהקמת עיר אוניברסיטאית בשדה בוקר, עם דגש על לימודי טבע וסביבה. החזון הזה התממש חלקית בשנים הבאות, עם הקמת מדרשת בן-גוריון. אבל נסיעה אחרת באותו אביב הסעירה אותו עוד יותר. באפריל 1967 מת בגרמניה קונרד אדנאואר, הקנצלר הראשון שכיהן בגרמניה המערבית אחרי מלחמת העולם השנייה, ומי שניהל עם בן-גוריון את תהליך הפיוס וההתקרבות שהגיע לשיאו בהסכם השילומים. בהקבלה היסטורית מופלאה, כהונותיהם כמעט חפפו: אדנאואר נבחר לתפקידו ב-1949 והתפטר ב-1963. הוא אף ביקר את בן-גוריון בצריפו בשדה בוקר רק שנה לפני מותו.

להלוויה בבון הוזמן בן-גוריון רשמית, והוא בא אליה בראש משלחת ישראלית שכללה את שר החוץ אבא אבן והשגריר בגרמניה אשר בן-נתן. הוא התקבל שם בכבוד מלכים, והוקסם. אחרי שיואל מרקוס, שליח "הארץ" במערב אירופה, תיאר מבון את ההדר שבו מתייחסים ביבשת לזקן, הוא העתיק ליומנו בכתב יד את הרשימה במלואה. לפתע שוב מצא עצמו במרכז הבמה. ואז באה מלחמת ששת הימים.

שישה ימי בדידות

"בן-גוריון נגמר שלוש פעמים", קובע פרופ' מיכאל בר-זוהר. "הפעם הראשונה היתה כשעזב את הממשלה ב-1963 והשלישית כשנפטר עשר שנים אחר כך. אבל מותו האמיתי היה ב-67'. הוא התנגד למלחמה, היה רחוק מאוד ממוקד ההכרעות, לא ידע מה המצב. הוא נכנס לתקופת ההמתנה כיהודי בן 81, ארבע שנים לא בתפקיד. למעשה הוא חזה את מלחמת יום כיפור, לא את ששת הימים: דיבר על 5,000 הרוגים, על אובדן ציוד, על החובה שבהסתמכות על מעצמות זרות. ואז הוא ראה שישראל ניצחה במלחמה בניגוד לדעתו ולתחזיתו. קם דור חדש שמסתדר בלעדיו. אלה שישה ימים שבהם פסק להיות מנהיג לאומי".

זו אבחנה של בר-סמכא. בר-זוהר היה ביוגרף רשמי של בן-גוריון החל ב-1964 ועבודתו סוכמה לבסוף בשלושה כרכים עשירים. היוזמה היתה של מוציא לאור צרפתי דווקא, שהתרשם מספר שהתבסס על עבודת הדוקטורט של בר-זוהר על מלחמת סיני ושהצליח מאוד בצרפת. "הייתי בסך הכל בן 26", הוא נזכר. "הלכתי לחיים ישראלי והצעתי לכתוב ביוגרפיה רשמית, בתנאי שבן-גוריון יסכים להראות לי את המחברות השחורות המפורסמות - יומניו האישיים. זה נחשב חסר סיכוי, אבל אחרי שבועיים קיבלתי טלפון מחיים - 'זה בסדר'. קבעו לי פגישה בביתו בתל אביב. אני נכנס, הזקן יושב מולי. התחלתי להציג את עצמי, והוא חתך אותי אחרי משפט: 'כן כן, מה השאלות?'. אמרתי לו 'מר בן-גוריון, איזה שאלות?'. הוא השיב: 'מה אתה רוצה לדעת?'. מאותו רגע בילינו יחד תשע שנים. אני זוכר שבשנים הראשונות האצתי בו שוב ושוב לכתוב גם זיכרונות, והוא היה נועץ בי מבט ומרעים בקולו: 'בר-זוהר, היסטוריה לא כותבים, היסטוריה עושים'".

בשלושת השבועות הקודרים שקדמו למלחמה ונודעו כ"תקופת ההמתנה", נראה לרגע שלבן-גוריון נמצאת שוב הזדמנות לעשות היסטוריה. השילוב בין פאניקה ציבורית וחוסר אמון של המערכת הפוליטית והביטחונית במנהיגות של אשכול, שנתפס כהססן ומגמגם, הכשיר את התנאים לניסיונות הפיכה. המהלך הראשון היה יוזמה של מנהיג גח"ל מנחם בגין, שפנה לאשכול בהצעה שבן-גוריון יחליפו בראשות הממשלה והוא יסתפק בתפקיד הסגן. אשכול התנגד.

הלחץ ברחוב גבר, הפניות אל הזקן לקחת את המושכות גברו. עורך "הארץ" גרשום שוקן ביקש להיוועד עמו בשעת ערב וביקש את אישורו למאמר מערכת שיקרא בבוקר המחרת למינויו כראש ממשלה במקביל למינוי משה דיין כשר ביטחון. "מחייב התקפה על מצרים ודורש החזרתי לשלטון", כתב בן-גוריון ביומנו. "אמרתי בקצרה דעתי, שאינה מזדהה עם מאמרו וביקשתיו שלא יוזכר שמי. אמר שכבר לא יוכל לתקן המאמר; אפשר רק לא להדפיס".

המאמר הודפס, אבל מי שבאו במגע עם בן-גוריון באותם ימים יצאו ממנו במפח נפש. את האקטיביזם המפורסם החליפו ניתוק וחששנות. הרמטכ"ל המתוח יצחק רבין, שביקש להיפגש עמו כדי להתעודד ולהתייעץ, בניגוד מובהק לרצון אשכול, ספג ממנו נזיפות קשות. "למה גייסת מילואים?", צרח עליו על פי עדויות, "אתה מביא המדינה לאסון". ביומנו כתב אחר כך "יצחק נראה מדוכא". רבין מצדו התרשם כי "בשטח הצבאי לא גילה בן-גוריון הבנה". פגישתם נחשבת גורם עיקרי להתמוטטותו, זמן קצר אחר כך.

גם דיין, בן טיפוחיו ובעל בריתו הפוליטי, פסק ערב המלחמה שבן-גוריון "חי בעולם שחלף. מעריץ את דה-גול, מגזים בכוחו של נאצר, ואיננו יודע להעריך את מלוא העוצמה האצורה בצה"ל". זה קרה אחרי שאשכול נכנע ללחץ, מינה את דיין לשר ביטחון במקומו וצירף לממשלה את אנשי גח"ל בגין וספיר כשרים ללא תיק, לראשונה בתולדות המדינה. המהלך הוכשר אחרי פגישה לילית דרמטית בין אנשי גח"ל ורפ"י, שבה נדהמו הנוכחים ממצבו של בן-גוריון ומחוסר אמונתו בכוחה של ישראל להילחם ולהכריע. "בגין יזם את המהלכים הללו כדי לשבור את הקרח ולקבל לגיטימציה מבן-גוריון", טוען ויץ. "אבל בפגישה ההיא התברר לנוכחים סופית שבן-גוריון הוא תרח שלא מסוגל יותר להיות מנהיג העם".

הזקן נשאר מחוץ למעגלי ההשפעה. את המלחמה בילה בביתו בתל אביב. חדר העבודה שממנו ניהל רק 11 שנה קודם לכן את מלחמת סיני כשהוא קודח מחום, הוסב בינתיים למעין ממ"ד עם קירות ממוגנים בלבנים כבדות. בן-גוריון ישב בו, מחכה עד כלות שדיין ואחרים יבואו לעדכנו ולקבל את עצתו. זה לא קרה. דיין, למרות סיכום מפורש בין השניים שנרקם ממש לפני פרוץ הקרבות בפגישה במלון בבאר שבע, לא בא אפילו פעם אחת. גם הוא ניהל יומן, שבו כתב: "במלחמה זו עלי לסמוך על כנפי שלי".

יומנו של בן-גוריון מאותם ימי תהילה מבטא עלבון, תרעומת ואכזבה מתמשכת מבידודו. "מנותק לחלוטין, ללא מושג מה קורה בשטח", מתאר ויץ. "פתטי, יושב ומחכה לצלצול בדלת, כמו נער שמחכה לחברה שלו. בשלב מסוים הוא מוכן להסתפק בכל פגישה, אפילו עם מרדכי (מוקה) לימון שכיהן כראש משלחת משרד הביטחון בצרפת. אבל גם מוקה לא בא".

את הנחמה היחידה שאב בן-גוריון מהניצחון המדהים בשדה הקרב. באופן טבעי, ריגש אותו במיוחד כיבוש העיר העתיקה בירושלים. הוא גם זכה לכבוד הראוי, כשבצהרי יום חמישי, 8 ביוני, יומה הרביעי של המלחמה, כבר הוזמן לביקור מתוקשר בכותל המערבי. "עמדתי שם לידו", נזכר המאבטח טמיר, "זה היה אירוע מכונן. אפשר היה לראות כמה הוא מתרגש. ירושלים היתה חשובה לו. כשהיינו עוברים מדי פעם עם האוטו בהרברט סמואל (בתל אביב), ליד הבניין שבו שכנה תחילה הכנסת הראשונה, הוא נהג להזכיר בגאווה את התעקשותו להעביר את המשכן לירושלים. 'נו אהרון', הוא היה אומר לי, 'כנסת ליד הים? יכול להיות דבר כזה? אולי זה היה מועיל ליושבים בה, שהיו יכולים לרחוץ בים, אבל לא למדינה', ומצחקק".

לרחבת הכותל הוא בא מלווה בפולה ובפמליה שכללה את ראש העיר טדי קולק, האלופים עזר ויצמן, מרדכי הוד וחיים הרצוג, והברון הנדבן גי דה-רוטשילד. גם חבר הכנסת פרס נכח. "זהו יום גדול לעם היהודי כולו", הכריז בן-גוריון. התקיימה גם תפילה, ובן-גוריון הודיע שזה היום השני הגדול בחייו, לאחר הראשון שהיה יום עלייתו ארצה. בהשפעת האופוריה אף מיהר לקחת פיקוד, אם לא על המדינה או המלחמה אז לפחות על ההיסטוריה. כשהבחין בשלט תלוי בערבית עם הכתובת "אל-בוראק" קבע שהוא "אינו שייך למקום", ואחד החיילים מיהר לנפצו. למחרת כבר חזר למצב רוחו הרע, כשהתברר לו שדיין מוביל, על דעת עצמו והצבא ובניגוד לסיכומים עם האו"ם וגם לעמדתו המפורשת שלו, לחידוש הקרבות בצפון ולכיבוש הרמה הסורית.

50 שנות נישואים

כדרכו, בן-גוריון לא בזבז זמן. ביום ראשון, 11 ביוני, למחרת סיום המלחמה, דפק על דלתו מיכאל בר-זוהר. "הגעתי אליו על מדים וחגור, הישר מחזית סיני", הוא מספר. "כשהוא ראה אותי בפתח הדלת ממש אורו עיניו. זו היתה הפעם היחידה בכל היכרותנו שבה זכיתי ממנו לחיבוק. לפני שיצאתי הוא אמר לי: 'יש לי חדשות בשבילך, החלטתי לכתוב זיכרונות'. באותו רגע לא הבנתי את המשמעות. זה היה קו פרשת מים. איש חכם ואכזר כלפי עצמו הבין שזהו, פרקו נגמר. מכאן והלאה הוא נכנס לתהליך אטי של השלמה עם יריביו והפיכתו לאבי האומה, צעד אחר צעד".

זה אכן היה תהליך אטי, והדרגתי. מיד אחרי תום הקרבות רמז בן-גוריון לחיים ישראלי להסדיר לו פגישה עם רבין. "עמדתי לידו כשרבין נכנס", נזכר בר-זוהר. "בן-גוריון חיבק אותו ככה חזק, והכובע של הרמטכ"ל נפל על הרצפה. זה היה קצת מביך. ואז חיים משך אותי החוצה והם נשארו לבד. זו היתה מעין התנצלות, הרגשתי באותם ימים שבן-גוריון נשא עמו צלקת מאיך שדיבר אל רבין לפני המלחמה".

בחודשים הראשונים שאחרי המלחמה עוד נהג בן-גוריון כאריה פצוע. בקיץ נאם בדיון מדיני של הכנסת והצהיר כי "יש ליישב בירושלים 20 אלף משפחות יהודיות". העיר המאוחדת היתה בעיניו עובדה קיימת, שאינה נתונה למשא ומתן. במשך השנה יצא בה לכמה סיורים, בהנחיית חביבו, ראש העיר קולק. המאבטח טמיר זוכר את הסיור היותר ידוע לשמצה: "עמדנו שלושתנו על המרפסת של הקומה השישית במלון קינג דיוויד, יחד עם האלוף אריק שרון שהצטרף. בן-גוריון הצביע על חומת העיר העתיקה ואמר שצריך להרוס אותה".

העניין המתמשך בעמדותיו המדיניות, בעיקר בשאלת עתיד השטחים הכבושים, התעורר מאוחר יותר. בשלב הזה שלטה האופוריה, שבה השתלבה יפה תמיכתו בשלמות ירושלים, וגם בהישארות בחברון. פחות קשב עורר יחסו המתון לשאר השטחים. "אחרי ששת הימים דיברנו רק על השלום", מספר ד"ר יריב בן אליעזר, נכדו הראשון. "הוא הסביר לי ש'בחיים צריך סינתזה בין הרצוי, האפשרי וההכרחי. הייתי רוצה עד הפרת והחידקל, אבל זה לא אפשרי. תמורת שלום אמת נוכל להחזיר את הכל מלבד ירושלים'. אחר כך הוסיף לזה גם את רמת הגולן".

באווירת הניצחון ותחת ממשלת האחדות נפתחו שיחות לאיחוד מחדש בין מפא"י לרפ"י. בן-גוריון התעקש לקלקל את המסיבה. התבטאויותיו הלכו והחריפו. לקראת סוף השנה האשים את אשכול בהדחה לשקר, את הממשלה בחילול זכר חללי המלחמה, ואת צמרת מפא"י בשחיתות. בידודו הפוליטי החמיר, ותדמיתו הציבורית צנחה לשפל. ב-21 בינואר 68' הובילו פרס ודיין את רפ"י חזרה לחיק מפא"י, ונוסדה מפלגת העבודה. בן-גוריון התנגד ונשאר מחוץ למפלגה ולממשלה. למעשה תפקד עד הבחירות הבאות כסיעת יחיד בכנסת ישראל; קשה לדמיין סמל מהדהד מזה.

שמונה ימים בלבד אחר כך, שוב בסמליות שקשה להימנע ממנה, ספג מכה גם בחייו האישיים. פולה הובהלה משדה בוקר לבית החולים סורוקה בעקבות אירוע מוחי, וזמן קצר אחר כך נפטרה. בן-גוריון שהה אז בצריף עם שלושת ילדיהם - גאולה, עמוס ורננה. הוא קיבל את הבשורה ממנהל בית החולים בטלפון, והמשפחה יצאה להיפרד ממנה. בן-גוריון ניגש למיטתה, ליטף את פניה ובעיניים דומעות ציטט מספר ירמיהו את הפסוק: "לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה" (לאחר ניצחונו בבחירות ב-1977 ציטט גם מנחם בגין את הפסוק הזה, בהתייחסו לרעייתו עליזה). ביומנו כתב: "בשעה שתיים תובא למנוחות בקבר שנועד לי (הייתי בטוח כל הזמן שאני אמות ראשון)".

זה קרה פחות מחודשיים אחרי יום השנה החמישים לנישואיהם, אם כי סביר שתאריך זה עבר ללא ציון. על מערכת היחסים של השניים נכתבו לאורך השנים הררי מלים, אבל מוסכם שרומנטיקה גדולה לא היתה שם. אחרי נישואיו ניהל בן-גוריון בכמה הזדמנויות קשרים עם נשים אחרות, ואהבת נעוריו האמיתית היתה שמורה לרחל (נלקין) בית הלחמי, חברתו היפהפייה עוד מימי עלומיהם בעיירה פלונסק ובחווה חקלאית בארץ ישראל (ראו מסגרת מימין). אבל גם על התלות המוחלטת של בן-גוריון ברעייתו אין מחלוקת ממשית.

"יש לפני פולה ואחרי פולה", פוסקת חני הרמולין, מנהלת מוזיאון בית בן-גוריון. "הירידה התחילה כשהיא נפטרה. לא היה מי שידאג לממחטה, לתפוח בעשר, ולא לקוץ'-מוץ' בארבע. היא לא התערבה בעבודה שלו, אבל היתה מאוד אכפתית, עוגן. יש כאן קו פרשת מים בבדידות, בלבדיות".

משמעת הקוץ'-מוץ' המיתולוגי היטיבה לשקף את הזוגיות של דוד ופולה. אין פלא שהפכה לסמלה המסחרי. זו היתה ארוחה קבועה שכפתה פולה, אחות בהכשרתה, על התפריט הבן-גוריוני הרזה. פתק בכתב יד ובו המתכון נותר תלוי במטבח הצריף, מעל הבלנדר. "מערבבים בבלנדר יוגורט, גבינה, גזר ותרכיז פטל, עד שהכל יוצא אפור כזה", מתאר הנכד בן-אליעזר. "שנתיים אחרי שפולה מתה ביקרנו אותו בשדה בוקר וראיתי שהמאבטחים מכינים לו את זה. שאלתי אותו 'למה אתה ממשיך לאכול את זה? סבתא כבר לא כאן'. הוא ענה לי: 'אני אוכל את זה פעמיים ביום, לזיכרה'. המוות שלה היה הנקודה שבה הוא התחיל לדעוך. היא היתה בשבילו אם ואחות, מטפלת, שותפה. הוא היה שב ושואל 'למה היא מתה לפני, היא יותר צעירה'. כאן התחילה הבדידות האמיתית שלו. הוא לא היה מסכן בבדידותו, אבל בעיניים שלו אפשר היה לראות מאז דוק של עצבות".

הביוגרף בר-זוהר מחזיק בהשקפה שונה. "באלפי עמודי היומן שלו הוא הקדיש לה במצטבר חצי עמוד", הוא אומר. "רננה סיפרה לי פעם ששאלה אותו 'אבא, אמא חסרה לך?' והוא השיב: 'היא לא הפריעה לי'. כחצי שנה לפני מותו שאלתי אותו פעם 'אתה מתגעגע לפולה?', והוא הסתכל עלי ואמר: 'בר-זוהר, כל חיי אהבתי אשה אחת - את רחל'".

בן-גוריון הכריע שפולה תיקבר במדרשת שדה בוקר, ביודעו שבכך הוא קובע עובדה חשובה בהרבה - את מקום קבורתו שלו, באחוזת קבר פרטית במדבר, ולא בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. "החלטה פרטית ואידיאולוגית במשולב", מאפיינים אותה החוקרים דוד אוחנה ומיכאל פייגה במסה מבריקה ומעמיקה שפרסמו לפני כמה שנים. מקום הקבורה הספציפי, על שפת המצוק המשקיף אל נוף קדומים עוצר נשימה של נחל צין, נבחר בחופזה יחסית אחרי סיור בג'יפ ביום פטירתה של פולה. אל בן-גוריון נלוו בנו הבכור עמוס וידידו הטוב ביותר, יהושע כהן משדה בוקר. על פי גרסתו של עמוס, כשהתעוררה במשך הסיור מחלוקת פנה אליו אביו ואמר לו "מי ייקבר כאן, אני או אתה?". אברהם צביון, שכיהן כמנהל המדרשה, סיפר לאוחנה ופייגה שהמיקום סוכם אתו יומיים קודם לכן, בעת גסיסתה של פולה. לדבריו בן-גוריון הזעיק אותו, ביקש שימצא לה מקום קבורה והוסיף "אל תשכח גם אותי, מקום בשבילי".

להלוויה באו שרי ממשלה ואנשי ציבור, והיא נוהלה בידי הרב הצבאי הראשי שלמה גורן, שרק חצי שנה קודם לכן תקע בשופר ברחבת הכותל. בן-גוריון, לבוש בבטלדרס וחובש ברט שחור, נתמך בבן עמוס ובנכד יריב ונעץ עיניים בשתיקה בארון השחור. אלפי מכתבי תנחומים זרמו אל הבית בשדרות קק"ל ואל הצריף בשדה בוקר. ביום השבעה ייחד הקיבוץ לפולה בן-גוריון מהדורה מיוחדת של "חדשות לבקרים", עלון המשק.

תת מקלע במתנה

לקראת יום העצמאות ה-20 הוצע לבן-גוריון פרס ישראל על "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה". הוא דחה את ההצעה, בנימוק ש"לא מגיע לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי". בטקס הממלכתי בהר הרצל נאם מטעם הכנסת וחזר על שני העקרונות המנחים שאותם חזר והגדיר כתנאי לקיום המדינה - "עלייה גדולה" ו"היותנו עם סגולה בארץ". חודש מוקדם יותר הפתיע כשבפגישה עם תא כתבי הנגב ביטא עמדות נציות. בין השאר הכריז כי ההתיישבות בחברון ובגוש עציון היא "מעשה נכון", טען ש"הערבים אינם רוצים שלום" ותקף את אנשי השומר הצעיר ש"מסרבים, כך שמעתי, להתיישב בשטחים המשוחררים. מדוע השומר הצעיר התיישב בעבר הירדן בימי המנדט ועתה לא?".

העיתונאי והסופר שבתי טבת, שבהמשך ישקיע כחוקר עשורים שלמים לתיעוד פועלו של בן-גוריון, התקבל אצלו לביקור אישי לקראת יום הולדתו ה-82, הראשון שחגג ללא פולה. הוא סיפר לטבת ש"לעתים אני חושב שהיא עודה עמי, ואני שוכח שכבר איננה. לפעמים אני קורא לה בשמה". טבת הבחין שבן-גוריון הקדיש את עצמו באותה תקופה לכתיבה. תחילה התפנה לסכם בשני כרכים את ההיסטוריה של קוממיות ישראל, החלטה שהצטער עליה אחר כך, מכיוון שגזלה זמן יקר מהפרויקט שבו ראה את שליחותו החשובה ביותר - כתיבת זיכרונותיו. "הכל הוא עושה במו ידיו בחריצותו", תיאר טבת ב"הארץ" - "מתייק, גוזר קטעי עיתונים, כותב מכתבים, מחפש בתיקיו ובספריו וכותב את כתביו בעט בעל מילוי מחסניות דיו".

כמו לכל אורח שרצה להרשים, הציע גם לטבת להצטרף אליו לצעדת הבוקר הקבועה והארוכה שלו, מהצריף לכיוון המדרשה. בשלב הזה היה אורך המסלול כארבעה קילומטרים. השותף הקבוע להליכה, לצד שומר הראש וכיתת לוחמי חי"ר מתחלפת שליוותה מרחוק את המסלול בסריקה מקדימה, היה יהושע כהן. כהן, בעברו איש לח"י דווקא, היה ללא עוררין חברו הטוב ביותר ולמעשה היחיד של הזקן. אוטודידקט סוער נפש שהתמחה בחקר ארץ ישראל ומורשת הגבורה של העם היהודי במצדה ובשואה, הוא התגורר עם רעייתו נחמה בקיבוץ ויחד פרשו חסות על בני הזוג בן-גוריון מהיום שבו הופיעו לראשונה בשערי המשק.

החיבור בין שני הגברים היה מיידי. כהן כינה את הקשר ביניהם "הרעות", והסביר שהכשירה אותה דווקא עובדת היותו "פורש" ולא מקרב ציבור אומרי ההן לבן-גוריון בתקופת היישוב. עברו הביטחוני הסמיך אותו לתפקיד האחראי על סידורי האבטחה של ראש הממשלה לשעבר; לצעדה היומית הצטרף תמיד כשהוא חמוש בתת מקלע עוזי מיוחד שקיבל במתנה מבן-גוריון - אחד הראשונים שיוצרו בתעשייה הצבאית. בשנות החמישים כלל מעגל האבטחה גם חיפוי של מטוס פייפר. כשבן-גוריון התרעם, שאל אותו כהן: "תגיד, בן-גוריון, בטרור אתה סומך עלי?"

היתה לו סיבה טובה לשאלה הזאת. בספר "רוח מדבר" שחיבר על אודותיו העיתונאי יאיר שלג מסופר, שפעם תהה בן-גוריון באוזני כהן מדוע לא ניסו אנשי הלח"י להתנקש בחייו. לקראת סוף שנות השישים, עמוק בתוך היכרותם, התברר לבן-גוריון שבדמות מפורסמת אחרת דווקא כן התנקש חברו הטוב. הביוגרף בר-זוהר פשפש בארכיונו העצום של בן-גוריון וגילה מסמכים שהועברו אליו משירות המודיעין של ההגנה, וכנראה חמקו מעיניו או מזיכרונו. עלה מהם חשד שכהן הוא אחד מהמתנקשים ברוזן השבדי פולקה ברנדוט, שליח האו"ם שנרצח בירושלים ב-1948 בזמן שניסה לתווך בין ישראל למדינות ערב. בן-גוריון הנסער קרא לכהן, שהתוודה בו-במקום. עם בר-זוהר סיכם שהדבר לא יפורסם בימי חייו. באורח פלאי כמעט, גם הגילוי הזה לא זעזע את החברות האמיצה.

היא כללה שיחות במגוון נושאים שבהם חלקו עניין משותף, ויכוחים עזים, ולא מעט עוקצנות. שלג מספר שבן-גוריון אהב להציג את כהן למכריו כ"איש לח"י, טרוריסט מובהק; בשעתו, אם הייתי תופס אותו, הייתי יורה בו ואם הוא היה תופס אותי, היה יורה בי". על פי שלג, כהן אמר לו פעם בתגובה, שבמלים האלה הוא מעליב אותו "כטרוריסט ומהפכן", והסביר: "אתה יודע כי לו היינו מחליטים, לא היה עוזר שום דבר והיינו דופקים אותך". זאב זיוון מספר שכאשר בנו הבכור של יהושע כהן, חמי, החליט לנטוש את ספסל הלימודים באמצע כיתה י"ב, שידל האב את בן-גוריון לקבל את הנער לשיחה ולהפציר בו להשלים את לימודיו. בתום הפגישה יצא חמי למרפסת ואמר: "כמעט השתכנעתי".

כל השיער הזה

אף שבן-גוריון העביר באותה תקופה את מרכז פעילותו לשדה בוקר, מלבד כהן היו מגעיו עם שאר הקיבוצניקים מזדמנים. כשהחבר זאב זיוון יצא ללימודים בבאר שבע, הוא נזקק לשנתון הממשלה לאחת המטלות האקדמיות. "לא היה אז אינטרנט ולא גוגל, אז פניתי לשומרים של בן-גוריון וקיבלתי את אישורם להיכנס אליו", הוא מספר. "אני מניח שאני הסטודנט היחיד בתולדות ארץ ישראל שהיתה לו הזכות לשאול ספר מבן-גוריון. הוא היה חביב, התעניין למה אני צריך את השנתון ומצא אותו על אחד המדפים".

"לבושתנו לא הבנו אז את גודל העניין של חיים לצדו", אומרת חברת המשק אביבה פופר. "לנו זה נראה טבעי. אנשים מבחוץ ראו שיש בזה משהו מיוחד. כשאמא שלי באה פעם לבקר היא הביאה עוגה והלכה אתה לצריף. מה שכן, כל זוג שהתחתן כאן היה מזמין אותו. מכיוון שהוא גר גם בתל אביב, או היה בנסיעות, לא תמיד יכול היה לבוא, אבל הוא השתדל. היה עומד קרוב לחופה, ואנשים אהבו להצטלם אתו".

אחת הזוכות בכבוד היתה אורה דת, האחות של הקיבוץ. היא גם באה במגע מעט תכוף יותר משאר החברים עם בני הזוג בן-גוריון, ופעמיים אף מדדה לחץ דם למייסד המדינה. כמו המבשלות במטבח חדר האוכל, גם דת זכתה מעת לעת לביקורת חמוצה על עבודתה מפולה, שהיתה אחות בהכשרתה. "ליוויתי אותה לסורוקה כשאיבדה את ההכרה", היא מספרת. "קצת אחרי שנפטרה, הרופא של הקיבוץ ביקש שאוציא מהחדר שלה את קופסת התרופות. בן-גוריון יצא פעם אחר פעם מחדר העבודה ושאל 'מה את עושה?', וכשהסברתי לו הסתובב וחזר לחדר שלו. ראיתי כמה הוא עצוב. חודש אחרי מותה של פולה התחתנתי, וביקשנו שיהיה השושבין. הוא נענה ברצון, ואפילו ביקש תחת החופה שנביא לעולם ארבעה ילדים. עשינו כמצוותו. בעצם הוא היה האטרקציה של החתונה, אנחנו היינו בשוליים. גדלתי בשדה נחמיה, קיבוץ של מפא"יניקים. כל הקיבוץ שלי בא לחתונה בשבילו. עד היום תלויות במזכירות שם תמונות מהחתונה שלי. הסתובבה בינינו אטרקציה. בזמן אמת לא הבנתי, בתור מקורבת, איזו זכות היתה לנו".

לצערו של בן-גוריון, לזוגות הצעירים של שדה בוקר היתה עוד בקשה קבועה אליו, מלבד נוכחות בחופתם. "כולם ביקשו ממנו להיות הסנדק בברית המילה של הבנים שלהם", נזכרת האחות דת, שכאחראית על תחום הילודה ניצבה תמיד בטקסים הללו ליד המוהל והזקן. "הוא נורא שנא את זה. היה מחזיק את התינוק ומסתכל הצידה. ראיתי את הסבל שלו, אי אפשר היה לפספס. ממש היה נאנח. תמיד הייתי צריכה להרגיע אותו יותר מאשר את התינוק, לוחשת לו 'זה בסדר, כבר גומרים'. משלב מסוים הוא הסכים לבוא לטקסים אבל לא להחזיק את התינוק".

בארכיון הקיבוץ אכן שמורים שלל צילומים של בן-גוריון בטקסי המילה - תמיד מסב בכאב את מבטו הצידה. בתמונה דומה מאלבומו של יריב בן-אליעזר, בטקס המילה של ניניו הבכורים, עוטה באופן חריג כיפה וטלית, הוא כבר נראה מאושש יותר. אולי משום שמלאכת הסנדקות ניתנה אחר כבוד למשה דיין, שניצב לידו זורח. זה קרה בתל השומר ב-1970, בנסיבות מיוחדות למדי: לבן-גוריון נולדו שם שני נינים ראשונים באותו היום. הוא מיהר לשגר מברקי ברכה למשפחות הנרגשות, ובדרכו המאופקת תהה ביומנו "איך מביאים בשורה כזו לפולה".

"בשבילי הוא היה סבא נפלא", אומר בן-אליעזר. "הוא רשומון. עמוס, רננה ואני ראינו בו אדם חם, עדין ומלא הומור. אמי, אחי ואחותי ראו בו אדם קר ומרוחק. אתי, כנכד הבכור, הוא היה בקשר חם. בגלל האופי המחורבן שלי גם לא פחדתי ממנו. לאחרים היתה כלפיו יראה, לכן ראיתי צדדים שלו שלא ראו".

ילדיו ונכדיו של הזקן ביקרו אותו מפעם לפעם בתל אביב והרחיקו כמה פעמים בשנה לשדה בוקר, אבל בשגרת היומיום שלו הלכה הבדידות והעמיקה. כתוצאה מכך התהדק הקשר שלו עם האנשים שהיו צמודים אליו יותר מכל: מנהל הלשכה הנצחי ממשרד הביטחון, חיים ישראלי, ומאבטחי השב"כ הקבועים - חיים זמיר (הייני) המבוגר ואהרון טמיר הצעיר. ישראלי שימש למעשה מנהל לשכתו ודאג גם לשלוח לו מדי יום עדכון מצב בדמות מעטפת מסמכים מסווגים. המאבטחים שימשו למעשה כזרוע הביצועית שלו, ויחסיהם עם הזקן חרגו בהרבה מגבולות המקצוע המוכרים כיום. הם סיננו את הבאים בפתח ביתו, דאגו למחסורו, הכינו לו חלב חם בבוקר ואת הקוץ'-מוץ' אחר הצהריים, וניסו גם להפיג את בדידותו החברתית כשהחמירה, וכשנראה להם מדוכא מדי. לצורך זה היו פונים לאברהם צביון, מנהל המדרשה הסמוכה, ומפצירים בו שישלח לפנות ערב נציגים מצוות המורים והמדריכים כדי לשוחח קצת עם בן-גוריון.

הוא לא היה איש של שיחות חולין, גם לא עם הקרובים והמכרים; ניסיונותיו לשבור קרח עם אורחים מזדמנים היו לרוב מגושמים עד כדי מבוכה. פרופ' זאב צחור, שב-1969 התוודע לראשונה לבן-גוריון בהיותו מורה במדרשה, מאבחן שני דפוסים קבועים שבעזרתם ניסה לפתוח בשיחה: התעניינות בשם המשפחה של בן שיחו ובמשמעויותיו ההיסטוריות והגיאוגרפיות, ובמקרה של אשה - חקירה על מספר ילדיה ותוכניות הילודה העתידיות שלה.

"בפעם הראשונה שלי הוא דיבר כל השיחה על אנשי השומר מניה שוחט וגיורא זייד, בגלל איזו סוגיה שהעסיקה אותו בכתיבה באותו יום", מספר צחור. "הנוכחים לא ידעו בכלל על מה הוא מדבר, לא היו פרטנרים לנושאי שיחה כאלה. אמרתי לו שזייד כותב את שמו הפרטי עם ה' בסוף ולא עם א', גיורה. לימים הבנתי שזה סוג הדברים שמדליקים אותו. הוא מיד ביקש משומר ראשו להשיג לו את זייד בטלפון וחקר אותו בנושא. לרוב האנשים שנשלחו אליו זה היה די מכביד. סיטואציה קצת פתטית - לשבת עם הזקן שעתיים-שלוש ולנסות לשפר את מצב רוחו. אני ראיתי בזה כיף, הזדמנות לשבת ליד גדול העם היהודי".

מעט אחר כך מונה צחור, ביוזמת המנהל צביון ובעקבות תרומה ישירה למטרה זו של הברון גי דה רוטשילד, למזכירו האישי. יום העבודה שלו נפתח תמיד בהצטרפות לצעדת הבוקר המפורסמת. "הרגעים האהובים עלי היו כשבתי, שלמדה בבית הספר היסודי בקיבוץ, היתה מבחינה בנו ורצה אלי פתאום. כשזה היה קורה הוא היה מנסה לתקשר אתה, אבל התוצאה היתה מוזרה. פעם הוא שאל אותה 'ילדה, למה יש לך שמלה כל כך קצרה?'".

בפגישה אחרת שהתקיימה אתו בצריף, באותה התקופה, נכחה צעירה ירושלמית. בן-גוריון עצר לפתע את השיחה והכריז בהתפעלות שהיא יפה. "מעניין", אמר, "יהיו בחורים יפים בחדר, ושום דבר. בחורה יפה אחת מאירה הכל". הביוגרף בר-זוהר לקח אותו פעם למושב עולים בחבל לכיש, לפגוש דמות שהלהיבה אותו בעבר - אם שעלתה עם שבעת ילדיה מתוניסיה. "בן-גוריון התרגש מאוד במשך הנסיעה", הוא מספר. "שוב ושוב שאל 'באמת נוסעים? באמת?'. הוא קרא לה 'האשה המופלאה', אמר שהיא מזכירה לו את חנה ושבעת בניה. כשהגענו הוא יצא נרגש מהמכונית אבל נתקע במקום, כי לחבק הוא לא ידע. בסוף הוא נתן לה שתי טפיחות על הכתפיים ואמר: 'היי ברוכה'. ליותר מזה הוא לא היה מסוגל".

כששומר ראשו טמיר הציג לו יום אחד את אשתו לעתיד, שבאה בתסרוקת גבוהה, הוא נע במבוכה ושאל אותה בקול שקט וביישני: "כל השיער הזה שלך?". שיער העסיק אותו לפתע גם כשבר-זוהר התקדם בכתיבת הביוגרפיה לפרקים המעניינים באמת. כששאל אותו יום אחד מה הניע אותו להכריז על הסזון (רדיפת אנשי אצ"ל ולח"י בידי ההגנה), תהה בן-גוריון בתגובה: "בר-זוהר, מאיפה יש לך שיער כל כך שחור?".

בסוף 1968 השלים בר-זוהר את הכרך הראשון, בצרפתית. כמה ממקורביו של הזקן לחצו עליו להראות לו את הטיוטה הסופית לפני פרסומה. הוא התקומם, אבל לבסוף ניגש לבן-גוריון. "הוא הסתכל עלי בתמיהה ושאל - 'למה אתה מראה לי את זה? יש שגיאות?'", מספר בר-זוהר. "אמרתי לו שאין שגיאות, וסיכמנו שאשלח לו את העותק הראשון מהדפוס. יצאתי משם כאילו צמחו לי כנפיים.

"אחרי שהוא קיבל את הספר נפגשנו בסוויטה הנשיאותית בקינג דיוויד. הוא היה אדום כולו, צרח עלי, יצאו לו ברקים ורעמים מהאוזניים בגלל ביקורת שנמתחה על כמה מהלכים. הייתי המום, אבל איכשהו אמרתי לו, 'הלכתי אחריך כל חיי, אבל כשאני כותב אני מחויב להיסטוריה'. הוא גירש אותי במלים 'לך מפה'. למחרת, בוועידת רפ"י, הוא כל חמש דקות ליכסן אלי מבט זועם. בסוף הוועידה רננה ניגשה אלי ואמרה 'אבא שואל אם יש לך חמישה עותקים לתת לנכדים'. ניגשתי אליו בדחילו ורחימו, אמרתי שיש לי עותקים ושאלתי אם אוכל לברר אתו איזה עניין נקודתי לפני הוצאת המהדורה העברית. הוא השיב 'ודאי שאני אעזור לך, אתה הרי הביוגרף שלי'. איזו גדלות נפש. זה אדם שפתח בפני את הארכיון שלו עם חצי מיליון מסמכים. במהלך העבודה הוא היה עוזר לי לסחוב קלסרים ומעטפות לאוטו".

גחמה פוליטית אחרונה

בתחילת 1969, לקראת הבחירות הכלליות לכנסת השביעית שנועדו לסוף אותה שנה, התברר למרבה התדהמה שבן-גוריון מתכוון להיבחר אליה ומסרב להסתפק בזרי הדפנה של ההיסטוריה, או בכתיבה. הוא היה אז כמעט בן 83. אם ייכנס מחדש לכנסת יהיה הח"כ המבוגר ביותר בתולדותיה. "הוא מצא את עצמו מנותק במידה רבה ממה שהיה לב עיסוקו ואפילו לב מחשבתו - החשיבה והעשייה הפוליטית", מסביר ד"ר ניר קידר, משפטן וחוקר שספרו "ממלכתיות: התפיסה האזרחית של דוד בן-גוריון" ראה אור לפני כמה שנים. "אי אפשר להבין את האיש בלי לקחת בחשבון שהעיסוק הפוליטי-ציבורי היה לב חייו, ואפילו לב חשיבתו, מאז נערותו ועד לזקנתו המופלגת. וזה להבדיל מברל כצנלסון, מיצחק טבנקין ומאחרים שהיו מנהיגים-אידיאולוגיים ועסקו רבות גם בשאלות של חינוך ותרבות".

הבשורה הפוליטית המרכזית לקראת אותה מערכת בחירות היתה הקמת המערך - איחוד של מפלגת העבודה ומפ"ם (הרשימה זכתה לבסוף בקלפי בהישג שיא של כל הזמנים, 56 מנדטים). אבל לבן-גוריון לא היתה כל כוונה להצטרף לחגיגה. תיעובו ללוי אשכול רק גבר, וזעמו על גולדה מאיר שהחליפה את אשכול בראשות המפלגה והממשלה, אחרי מותו המפתיע בפברואר, לא שכך מאז שבגדה בו לפי תחושתו והעבירה את נאמנותה לאשכול בתקופת "הפרשה".

כשפולה נפטרה שנה קודם לכן התפרסמה בעמוד הראשון של "דבר" מודעת אבל גדולה מטעם ראש הממשלה אשכול ורעייתו מרים. כשאשכול נפטר, לא נענה בן-גוריון להפצרות לבוא להלווייתו בדגניה. "בדיוק כמו שב-1965 הוא לא בא להלוויית משה שרת", מזכיר פרופ' ויץ. "אבל את שרת הוא לפחות טרח להספיד כמה פעמים, ושנה לפני מותו שלח מכתב מהלל לטקס שבו קיבל שרת אזרחות כבוד של ירושלים. זה עורר אז רושם רב. אבל בסוף שנות השישים הוא כבר אדם מאוד נוטר, עבד לגחמות והאמוציות שלו".

את שמעון פרס, אחד המתווכים שנשלחו אליו במאמץ אחרון לשנות את החלטתו, שאל בן-גוריון בלעג: "שמעון, הוא התכוון לבוא להלוויה שלי?". לציבור הרחב ולמערכת הפוליטית זו היתה עוד הוכחה לקשיות הלב של מנהיג מריר שזקנתו מביישת את נעוריו. התחושה התחזקה כשסמוך לבחירות הודיע בן-גוריון שבכוונתו להתמודד בהן בראש מפלגה חדשה שהקים - הרשימה הממלכתית. "בעיטה אחרונה של חוסר אונים", מתאר את האפיזודה פרופ' זאב צחור, "אינרציה של פוליטיקאי לוחם שאיבד את כוחו. כבר לא מאמין בשינוי, אבל עושה מה שיכול מבחינת מה שהוא מגדיר כמנהיגות ציבורית".

תחת כנפיו של הזקן נקבצו לרשימה כמה דמויות שהיו רחוקות מהאוריינטציה הפוליטית הקלאסית שלו - יגאל הורביץ, מאיר אביזוהר ואפילו איסר הראל, שכראש שירותי הביטחון החשאיים ניהל עם בן-גוריון מערכת יחסים טעונה. "אנשים שעמדותיהם היו הפוכות לשלו השתמשו בו כדי להגיע לכנסת", פוסק ויץ.

את הקמפיין ניהלו בעבורו שני יועצי תקשורת צעירים - הפרסומאי משה תאומים והנכד בן-אליעזר. "בעיני, הריצה הזאת כבר היתה גחמה פוליטית", הוא מעיד, "אבל לא שאלתי למה. הגישה שלי כלפיו באותה תקופה היתה - אם אתה רוצה אותי, אני שם. לב הסיפור לתחושתנו היה לשמור על כבודו של בן-גוריון. בבחירות האלו נכנסה לראשונה הטלוויזיה. מושיק (תאומים) ואני הכנו אותו להופעה בתשדירי בחירות. הוא לא היה איש יפה, אבל היתה לו חזות מרשימה, עם השיער הלבן, המצח הגבוה והסנטר התקיף. הבעיה היתה שהדיבור שלו היה ארוך, והיינו צריכים ללמד אותו לדבר בסאונד בייטס. הוא למד מהר, אבל הדגיש שזה נוגד את עקרונותיו החינוכיים. זה נראה בעיניו הזניה של יכולת הביטוי האנושית. הוא בכלל התנגד לטלוויזיה, ראה בה כלי שידרדר את התרבות. אלקטורלית, כל הסיפור היה כישלון, הכנסנו לכנסת ארבעה מנדטים. הוא לא לקח את ההפסד קשה מדי".

הרשימה הממלכתית היתה קול ענות חלושה של מנהיג שירד סופית מנכסיו. לבן-גוריון עמדו לפחות הכוח והחדות להפסיק מהר את שירת הברבור העגומה הזאת. חצי שנה אחרי הבחירות הודיע על רצונו להתפטר מהמשכן. עד כדי כך כבר היה לא מחובר למציאות המפלגתית, שהיה עליו להתעניין אצל מקורביו מי ייכנס לכנסת במקומו. כשנענה בתשובה "זלמן שובל, הוא בחור טוב", נחה דעתו. באותה שנה הודיע במכתב לאחד מצעירי המפלגה כי אין לו עוד כל קשר לרשימה הממלכתית, וכי אילו בחר להמשיך בפעילות פוליטית היה מצטרף למפלגת העבודה.

אטרקציה לתיירים

את הפעילות הציבורית החליף בן-גוריון בהתמסרות לכתיבה, ממהר להשלים מטלות שלקח על עצמו כדי לנקות את השולחן לקראת מה שהגדיר כמשימה החשובה של חייו, לא פחות - כתיבת זיכרונותיו. הוא הקדיש לכתיבה כ-14 שעות ביום, ולכאורה תפוקתו היתה מרשימה בכל קנה מידה. בשנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים הוציא לאור קובץ מאיגרותיו, ספר מכתבים שכתב לפולה ולילדים, אסופת עיונים בתנ"ך, ושני כרכים על "מדינת ישראל המחודשת". עכשיו הסתער על המשימה הגדולה באמת. במהרה גילה כמה היא מתסכלת.

לעיני רוחו עמדו זיכרונותיו של דה-גול שראו אור מעט קודם לכן, וכתביו המהוללים של צ'רצ'יל. כשביקר אצל האחרון בסוף ימיו, יצא מזועזע ושאל את מלוויו: "ככה נראית הזקנה?". כעת חווה את קשייה בעצמו. שוב ושוב גילה שזיכרונו מתעתע בו, ולעתים גם כושר הריכוז המפורסם נפגע. דידקטי כתמיד, החל לקרוא בהתלהבות ספרים ומאמרים על מבנה המוח. גם בריאותו החלה להידרדר. הוא החל לסבול מכאב כרוני בידו הימנית, ובתקופות שזה החריף ביקש בתחינה מאנשים שפגש "לא ללחוץ חזק את היד". מדי פעם אושפז לבדיקות או להשגחה. עלון שדה בוקר מקיץ 1970 נפתח ב"איחולי החלמה מהירה לסבא דוד בבית החולים תל השומר".

אבל הבעיה האמיתית היתה נעוצה במקום אחר. צ'רצ'יל זכה בפרס נובל בספרות; עיתונאי בתחילת דרכו, הוא ניחן בכישרון כתיבה סוחף. לבן-גוריון לא היה כישרון כתיבה. ספרות יפה לא עניינה אותו, ובשנות שלטונו אף גלש לעימות פומבי עם סופרים בכירים כשהוא מפקפק בבוטות בתרומת הספרות היפה. במהרה התברר שכתיבת זיכרונותיו מתבססת בעצם על ליקוט ועריכת חומר קיים שהצטבר בארכיונו האינסופי - פרוטוקולים, מסמכים, יומנים ומכתבים. טכניקת העבודה כבר הפכה את המפעל למשימה סיזיפית.

"ביום העבודה הראשון אצלו גיליתי שההעתקות הן עיקר משימתו", מספר פרופ' צחור על תחילת כהונתו כמזכיר אישי. "הוא היה מעתיק בעצמו, ומדי פעם עם עזרה מזדמנת, עמודים שלמים של פרוטוקולים בכתב יד, כדי למסור אותם להדפסה ממילא! אי אפשר היה לשכנע אותו אחרת. עבודה מטומטמת, שהיה ברור לי שלא תוכל להימשך. ככה מצאתי אותו - עושה עבודה חסרת תכלית וחולם להיות דה-גול וצ'רצ'יל. די מהר הוא התחיל להתייאש. הוא היה ער לחולשה שלו ביצירה אמנותית או פיוטית, אבל קודם לכן השתבח בה. הוא הרי תמיד טרח להדגיש שהוא 'לא הולך לסינמות'. זה התקשר אצלו עם גזוז ודקדנטיות תל אביבית. עכשיו נכונה לו אכזבה. הוא הבין שמה שמונח לפניו זה החומר כמעט כמו שהוא, בלי שהצליח להוסיף לו התבוננות ממרחק הזמן או ניתוח פוליטי-היסטורי של האירועים".

הזקן חש היטב שהוא נמצא במרוץ נגד הזמן להשלמת המשימה. ב-1968, כשביקש מראש המדרשה צביון לאתר חלקת קבר לפולה ולעצמו, ענה לו צביון: "אתה תחיה עד 120". בן-גוריון השיב: "אני צריך בכיס שמונה שנים, וחסרות לי". פעמים אחדות, באוזני אנשים שונים, חזה בדרך קוסמית ממש שימות בגיל 87. צחור מדגיש שלמרות המכשולים, "הקצב היה מהיר יחסית. בתוך שלוש שנים הוא הספיק להוציא חמישה כרכים. לשם השוואה, צוות שלם של חוקרים במכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות הוציאו אחרי מותו חמישה כרכים בפרק זמן של עשרים שנה.

"בשש וחצי בבוקר הוא כבר ישב לשולחן העבודה, אחרי שהתלבש והתגלח בעצמו. אחרי יום העבודה הראשון שלי הוא רשם ביומנו בגאווה שהגיע אליו מזכיר צעיר חדש, ושהוא העתיק 16 עמודים לעומת המזכיר שהעתיק רק 12. אפילו בזה הוא היה תחרותי. כשהגיעה שעת אחר הצהריים ראיתי שהוא ממשיך לעבוד ולעבוד ולא ידעתי כל כך מה לעשות. בשש ניגשתי אליו ואמרתי לו 'בן-גוריון, אני הולך'. הוא הרים את עיניו ושאל 'לאן?'. 'הביתה', אמרתי לו. 'מה יש לך לעשות שם', הוא תהה. 'יש לי אשה, ילדים', השבתי. 'אבל מה אתה עושה אתם', הוא התעקש. 'אני יודע, שותה קפה, רואה טלוויזיה'. לא היתה לי בכלל טלוויזיה, אבל לא ידעתי מה לענות לו. הבנתי שאין לו מושג מה עושים אנשים רגילים מחוץ לשעות העבודה. הוא הסתכל עלי ואמר לי 'בסדר, חצי שעה קפה וטלוויזיה, מה אתה עושה אחר כך?'. ראו שזה ממש מעניין אותו.

"יום אחד התקשרו אלי משער המדרשה, שבן-גוריון נמצא שם ורוצה לבקר אותנו. רצתי מבוהל לבית של החבר שלי שגר לידי וביקשתי ממנו שיעזור לי להכניס את הטלוויזיה המקולקלת שלו לסלון שלי, לא היה לי נעים שהוא יראה שאין אצלי טלוויזיה. התפללתי שהוא לא יבקש לצפות במשהו. פעם בפורים אשתי הציעה שניכנס אליו לצריף עם הילדים ונביא לו משלוח מנות. הוא פתח את הדלת, הסתכל על התחפושות ושאל: 'למה הילדים לבושים משונה כל כך?'. ראיתי מולי איש בודד, שכל חייו עסק בלהקים מדינה, ולא התפנה להכיר את החיים".

אחת מפסגות היומיום שלו היתה הצעידה של שמונה בבוקר. הוא אהב להזמין אליה אורחים, ואז להביך אותם בקצב ההליכה המהיר שלו. לעתים אף זכתה מתנדבת סקנדינבית בת מזל להצטרף לאבי האומה בשבילי המשק ולגעת בהיסטוריה. פעמים רבות המתינו לו בנקודת היציאה אוטובוסים עם תיירים. מודע לעוצמת הרגע, היה הזקן שולף על סף הדלת מסרק מתכתי כסוף, מבריש את שערו ואז פורץ החוצה בתנופה לקול תשואות הצופים.

בארבע אחר הצהריים יצא לצעידה שנייה, חגיגית פחות ברוחה. בכל פעם שנאלץ לקצר את המסלול בגלל עייפות נתקף דכדוך כבד, והתייחס לזה כאל תבוסה אישית. הוא ראה בהליכה את הבסיס לבריאותו, ובצדק. כושרו הגופני היה מרשים בכל קנה מידה. ב-1971 התכבד לחנוך את מבנה חדר האוכל החדש של הקיבוץ המתבגר. עוד ב-1965 השתתף בהנחת אבן הפינה, וכעת ניתן לו הכבוד לגזור את הסרט. בתצלומים מהאירוע הוא מונצח, קשיש בן 85, מטפס ללא תמיכה במדרגות האבן החדשות. "הוא נשא נאום ברכה קצר", נזכרת החברה אביבה פופר. "גם בחדר האוכל החדש נשמר לו מקום קבוע, הפעם ליד החלונות הגדולים שפונים למערב".

בן-גוריון נעתר גם להופיע במסיבה שנערכה מעט קודם לכן, לפרידה מרופא הקיבוץ, ואף דיבר שם בשבחו. באופן טבעי, פנה אליו מזכיר המשק זאב זיוון גם לכבוד חגיגות העשרים להקמת היישוב, ב-1972. "הוא כבר שהה אז יותר בתל אביב", הוא מספר. "נסעתי אליו ונכנסתי לביתו כדי להזמין אותו. שלחו אותי לקומה העליונה, מצאתי אותו שוכב בבגדים על המיטה וקורא פילוסופיה יוונית. הוא נענה ברצון, והסכים גם להצטלם לסרט שהכנו לכבוד האירוע. בחגיגות עצמן הוא עלה על הבמה ובירך מאוד יפה. מבחינתנו הוא נחשב לחלק בלתי נפרד מהסיפור של שדה בוקר. כך למשל הצבנו בכניסה למשק שלט גדול שאוסר על כניסת רכב לקיבוץ. הנוסח היה: 'אם הזקן הולך רגלי במשק - גם אתה תלך!'".

תהיה מלחמה

גם בשנותיו האחרונות המשיכו להעסיק אותו עניינים לאומיים ומדיניים. בזמן מלחמת ההתשה מתח ביקורת נוקבת על השיתוק המדיני של ממשלת גולדה, ובעיקר על התנכרותה ליוזמות תיווך בינלאומיות. ב-1970 הכריז בראיון כי "הממשלה שגתה משגה כבד בהפסיקה ההשתתפות בשיחות יארינג" (גונאר יארינג, שליח האו"ם שניסה לתווך בין ישראל למדינות ערב). שנה אחר כך ביקר בישראל ויליאם רוג'רס, שר החוץ האמריקאי ומי שהניח על השולחן שלוש הצעות להסדרי שלום מול המצרים, שזכו לכותרת הגג "תוכנית רוג'רס" ונדונו באותן שיחות כושלות. המזכיר צחור היה עד לרגע דרמטי בהקשר הזה.

"רוג'רס בא לארץ וגילה שבעצם אין לו עם מי לדבר", הוא מספר. "הציעו לו שייפגש עם בן-גוריון. אחרי השיחה, הזקן קיבל על עצמו באי-רצון לדבר עם גולדה. חייגו אליה עבורו, ואני שומע אותו אומר לה: 'היה אצלי רוג'רס, ההצעה שלו טובה מאוד למדינת ישראל'. לא יכולתי לשמוע מה היא עונה לו, אבל הבחנתי שרוחו קצרה. בשלב מסוים הוא אמר לה 'אם לא יימצא פתרון, תהיה מלחמה, זה יהיה עליך' והניח את השפופרת על השולחן. שמעתי אותה צועקת מהעבר השני 'בן-גוריון, בן-גוריון' אבל הוא סירב לענות".

"הקיפאון המדיני הפריע לו", מספר טמיר. "הוא תמך באקטיביזם. שוב ושוב הוא היה חוזר באוזני לשיחות שניהל בשנות הארבעים עם מוסא עלמי. היה אומר לי: 'עם אויבים שיכולים להפוך לידידים צריך לדבר, לא להפנות גב. קיפאון מוביל לקיצוניות'". בסוגיית השטחים הכבושים, לעומת זאת, צצו עדויות שעמדתו מקצינה והולכת. ב-1970 הצהיר בכנס קק"ל כי "יש הכרח שבזמן הקרוב ביותר נקים לפחות עוד עשרים יישובים ברמת הגולן. זה האמצעי הטוב ביותר להבטיח שאכן רמת הגולן תישאר שלנו". שנתיים אחר כך טענו מקורביו באוזני סופר "הארץ" זאב שיף כי שינה כליל את עמדתו ביחס לשטחי יהודה ושומרון, בגלל אכזבתו מ"סירובם של הערבים לחתום עם ישראל הסכם של שלום אמת". בן-גוריון אף טרח לשלוח ליו"ר הנהלת חרות, האלוף במיל' עזר ויצמן, מכתב תמיכה בעקבות מאמר נצי שפרסם. פרופ' יחיעם ויץ טוען, עם זאת, ש"לדעתי הוא פחד באופן מוחלט מסיפוח מיליון פלסטינים. הוא חשש מאוד מפגיעה באופי היהודי של המדינה".

בתחומים אחרים היה בקי הרבה פחות. ב-1971 ביקר בקרית מוצקין, בלוויית מקורבו הוותיק, שר העבודה יוסף אלמוגי, לרגל חנוכת שני גני ילדים על שם פולה. כשנפגש עם תלמידי תיכון, שאל אותו עורך ביטאון בית הספר, התלמיד אבי, "מה דעתך על אופנת הפופ". בן-גוריון פנה לאלמוגי ושאל "מה זה פופ?". אלמוגי משך בכתפיו, אבל אבי לא הרפה: "אתה אוהב את המוזיקה של היום?". בן-גוריון השיב בקוצר רוח "היא לא מוכרת לי. מה, מה פתאום?"

בתחילת אותה שנה נסע בפעם האחרונה לחו"ל, כדי לעמוד בראש ועידת בריסל שכונסה כדי ללחוץ על הנהגת ברית המועצות לאפשר הגירה יהודית משטחה, ללא תוצאות. מסע קודם שלו זכה להצלחה רבה יותר: במשך שישה שבועות סבב הזקן בין קהילות יהודיות בדרום אפריקה, אירופה ודרום אמריקה לצורך הסברה והתרמה. שומר ראשו טמיר זוכר "מסע הופעות בקצב של כוכב רוק. הוא הפגין שם כושר מדהים. בבואנוס איירס ראיתי אותו בפעם הראשונה והאחרונה פורץ בבכי, מול הופעת מחול ציונית של ילדים מהקהילה המקומית. הוא הליט את פניו בידיו ואמר לי, 'בשביל זה הקמנו את המדינה'".

באותה שנה חגג 85. הכנסת חוקקה בעבורו חוק מיוחד, שאפשר לו לנאום מעל הדוכן אף שלא כיהן בתפקיד רשמי. החגיגות נמשכו בשדה בוקר, שם נאם בסוכה גדולה לפני מאות מוזמנים, בראשות ראש הממשלה מאיר והנשיא שז"ר. "אני חייב להודיע לכם כי יהיה זה הניסיון האחרון שלי לדבר על העניינים הגדולים העומדים בפנינו", הודיע בפתיחה, ואחר כך הכריז כי "משטרנו טעון תיקונים מרובים", ש"יש הכרח היסטורי לעשות את המדינה למדינת מופת", וגם: "ישראל לא נועדה להיות ספרטה עברית, ולא בגבורתה הצבאית תיקר בעיני העם היהודי".

להשלמת החגיגות נותרה משימה אחת: מתנה. גולדה מאיר, מהוססת עדיין בעיצומו של פיוס מתהווה, התעניינה אצל מקורביו מה ירצה. בשדה בוקר זיהו הזדמנות, וחרגו מהנוהג הרגיל. "אני נמניתי תמיד על החברים שסברו שזה לא יאה וראוי אפילו לבקש ממנו דברים", מציין שבתאי גינוסר. "כשהגעתי לימדו אותי - 'אנחנו מבן-גוריון לא מבקשים כלום'", מוסיף זאב זיוון. "זה כמובן לא היה ממש מדויק. ביום ההולדת ה-85, כשכיהנתי כמזכיר המשק, פעלנו כדי להעלות בשמו משאת נפש קולקטיבית - סלילת כביש חדש משדה בוקר לטללים. ידענו שזה יקצר את הדרך לרביבים ומשאבי שדה, יאפשר לילדים לנסוע בנוחות לבית הספר, ממש ישנה לנו את החיים. וזה כביש ארצי, לא גחמה. בן-גוריון חתם על הבקשה בעצמו, וגולדה נענתה. שנה אחר כך הוא השתתף בטקס החנוכה. אני זוכר שמזכיר המרכז החקלאי, אברהם הרצפלד, התייחס לפער גילים של כמה חודשים ששורר בין שניהם, ובנאומו כינה אותו 'ידידי הצעיר'".

הפיוס עם גולדה נועד לרכך משקעי טינה ואיבה עמוקים שסחב הזקן. זמן לא רב לפני כן עוד סירב בן-גוריון לכבד בנוכחותו מתן אזרחות כבוד של ירושלים למאיר. צחור מספר ש"הייתי אצלו כשטדי קולק התקשר מלשכתו, כשגולדה לידו, ואמר לבן-גוריון שהיא מאוד מבקשת שיבוא לטקס. בן-גוריון לא הסכים בשום אופן. אחר כך סיפרו לי שבסוף השיחה היא פרצה בבכי".

לא ברור עד כמה באמת שינה בן-גוריון את דעתו על גולדה. אהרון טמיר, שמתעתד להעלות על הכתב בעתיד את רשמיו משנותיו הצמודות לבן-גוריון, רומז ש"אני מעדיף לא לחשוף מה הוא באמת חשב עליה. זה היה פיוס לא מעמיק, למראית עין בלבד. הוא לא שינה את דעתו עליה, רק התרכך קצת בהתנהלות". בן-אליעזר טוען ש"הוא גילה כלפי גולדה סלחנות בעיקר כי היתה אשה. הסולחות שלו לא עניינו אותי, היריבויות עניינו אותי. החל מ-1971 לא הייתי בארץ, נסעתי ללימודים בניו יורק. הוא היה מפציר בי לחזור, חשש שאשאר בגולה. כשראיתי משם שהוא מתחיל להתפייס עם יריבים אמרתי לאשתי: 'הוא הולך למות'. מאחר שמה שהכי בלט אצלו זה הלהט, ראיתי בזה דעיכה".

אריה בחורף

בערוב ימיו אכן פתח בן-גוריון במסע מזורז של השלמה והתפייסות. לא דבר של מה בכך לאדם שפרופ' טוביה פריילינג מתאר ש"תאוות הקרב והידרכותו לפולמוס ליוותה אותו לכל אורך מנהיגותו. הפוך משאיפת מנהיגים החותרים להיות מקובלים על הבריות, לרכך, לשכך ולפשר. ככל שיריבו היה עז יותר - אסר עליו בן-גוריון מלחמה קשה יותר. כמו במאבקי ימי הביניים, הוא היה תר אחר מנהיג הקבוצה ותוקף אותו בכל עוצמת כוחו".

הרשימה כללה כמה שמות בולטים ומפתיעים. למשל היריב האידיאולוגי יצחק טבנקין, או חבר הילדות שלמה צמח, אחרי עשורים ארוכים של ברוגז. הוא בירר אפילו מה מצבו הרפואי של לבון, אבל הוסבר לו שכבר אין ביכולתו של שר הביטחון לשעבר לתקשר. והיה כמובן גם מנחם בגין, במהלך שהחל פחות משני עשורים אחרי הקביעה הקואליציונית הבלתי נשכחת של הזקן, "בלי חרות ומק"י". פרופ' ויץ מזכיר ש"באפריל 1965 בן-גוריון עוד כתב לחיים גורי, עם העתק לישראל גלילי, שבגין הוא 'טיפוס היטלריסטי מובהק'. גורי קיבל את זה לדלת ביתו בשבע בבוקר משליח מיוחד מטעם לשכת ראש הממשלה. הוא התפלץ, ונשבע לעצמו שלא יספר על זה לאף אחד בעולם. ערב מלחמת הימים נוצר פתאום קשר אישי. בתקופה שאף אחד לא שם על בן-גוריון, פתאום בגין מתייחס אליו. זה עשה עליו רושם עצום. ב-1969 הוא כתב לו מכתב מפורסם, מלא הערכה. לדעתי זה סוג של דיאלוג פנימי, פיצוי על המכתב ההוא".

ענייני הזיכרון ואובדנו המשיכו להעסיק את בן-גוריון ומקורביו כמעט עד יומו האחרון. יש מחלוקת עד כמה עמוקה היתה הנסיגה. טמיר זוכר ש"הוא הרבה להתלונן על זה, אבל אני התקשיתי להבחין בסימנים". ויץ טוען ש"חלק מהזמן הוא היה בדמדומים. אנשיו לא רצו לדבר על זה". הביוגרף בר-זוהר והמזכיר האישי צחור, בשיחות לכתבה זו וגם בפרקים בספריהם שהוקדשו לתקופה האחרונה, מדווחים בבירור על נסיגה הולכת וגוברת. "היתה ירידה, והיה ממה לרדת", מסביר צחור. "היה לו זיכרון פנומנלי, בלתי נתפס", אומר טמיר.

אורחים לרגע שבאו במגע עם הזקן דיווחו לעתים על התרשמותם הקודרת. רות בונדי, שבאה אליו כדי לראיינו לספר על הצנחן אנצו סרני, גילתה שאין ממש עם מי לדבר ופרסמה רשימה נוגה תחת הכותרת "אריה בחורף". רפי מן, שהתלווה לבן-גוריון לסיור בסיני עם הרמטכ"ל חיים ברלב, נדהם מחוסר ההתמצאות שלו בשטח. ב-1972 ניסה חבר הכנסת יצחק ארצי להפגיש את הזקן עם פנחס רוזן, שר המשפטים הראשון ומי שכיהן בתפקיד ברציפות במשך תשע ממשלות, רבות מהן בראשות בן-גוריון. כשהשניים נפגשו, הסתכל בן-גוריון במבט מאומץ על רוזן ואמר לו: "אני יודע מי אתה, אתה היית פעם שר המשפטים, לא?"

שכחה וזיכרון אפיינו גם הרפתקה קוריוזית במיוחד של הזקן בשנה שלפני מותו - כיכובו בסרט דוקומנטרי נשכח, דובר אנגלית, שלמרבה האירוניה נקרא "Bg remembers" (ב"ג זוכר). הצפייה בו כיום היא חוויה מפעימה. הרוח החיה שקישרה בין המפיק האמריקאי המעוניין לבין המנהיג הדועך היה הביוגרף בר-זוהר. "שנתיים קודם לכן יצא סרט עלילתי על בן-גוריון בצעירותו, בכיכובו של ישראל גוריון", הוא מספר. "בן-גוריון שנא את הסרט בגלל אי דיוקים עובדתיים, וכינה אותו 'האסון'. כשבאתי אליו עם ההצעה של המפיק הוא שאל: 'אתה חושב שזה יתקן את האסון?'. אמרתי לו שכן, והוא הסכים בשני תנאים - שאני אכתוב את התסריט ואפקח על הדיוק ההיסטורי".

לצילומים, שתיעדו אותו חוזר לתחנות חייו ופוגש דמויות מפתח כגולדה, דיין, חיים לסקוב ואריאל שרון, התמסר בן-גוריון בחדווה. בכתבה שפרסם העיתונאי יגאל סרנה ב"ידיעות אחרונות" סיפר עורך הסרט, הקולנוען דוד טור, כי "על רצפת חדר העריכה נשארו מאות קטעים שבהם בן-גוריון פשוט אומר: 'איי דונט רממבר'. אינני זוכר. שוב ושוב שכח, וכל זה נחתך והושלך".

הצלם משה לרנר סיפר לסרנה, שלפני הצילומים הובא לבית בן-גוריון בתל אביב ו"העלו אותי לקומה השנייה. באמצע היום שכב במיטה איש חיוור וזקן תחת שמיכה. מיקי (בר-זוהר) אמר לי: תכיר את בן גוריון. הושטתי יד, ויצאה כף יד קטנה ורזה מן השמיכה, וקול רפה ביקש: 'לא ללחוץ'. החזרתי את ידי. גדלתי על יראת כבוד עצומה לאיש. לפעמים הוא היה מנמנם, אבל גיליתי שאין זה נמנום זקנים אלא סוג של שקיעה במחשבות".

הקרנת הבכורה התקיימה בקולנוע תל אביב בתחילת 1973, השנה האחרונה בחייו. "הוא אהב את הסרט, היה מרוצה כי הכל היה מדויק", מעיד בר-זוהר. "הוא ישב עם שז"ר בשורה הראשונה ביציע, וכמו שני ילדים הם הצביעו על המסך ואמרו אחד לשני 'הנה אתה, הנה אתה'".

מפרסום זיכרונותיו באותן שנים רווה פחות נחת. כשניגש לכתיבה הגדיר אותה, מטעמים חינוכיים, כשליחות החשובה בחייו. גם הציפייה בציבור ובמערכת הפוליטית היתה רבה, אבל ברגע שהכרך הראשון ראה אור אבד לחלוטין העניין בפרויקט. בן-גוריון היה מספיק חד להבחין בכך, והתאכזב. בטרגיות פואטית כמעט לא הצליח להגיע בכתיבתו אפילו להכרזת המדינה. הסמליות הזאת תחזור על עצמה באופן מדהים גם במפעל החיים הביוגרפי הדקדקני שהקדיש לו שבתי טבת; טבת הספיק להוציא ארבעה כרכים, וגם הוא לא הגיע אפילו ל-1948. בן-גוריון כנראה פשוט היה גדול מדי.

בלי מטחי כבוד

בחודשים האחרונים הבחינו כל סובביו שהסוף קרב. אפילו אז התעקש בן-גוריון, כמעט עד הרגע האחרון, לעשות הכל בעצמו, וגם המשיך לקרוא באינטנסיביות. הוא אף הביע רצון ללמוד איטלקית, כדי שיוכל לקרוא את דנטה בשפת המקור. למורת רוחם של בני משפחתו ומקורביו, סירב בתוקף שאדם זר יישן בדירתו. כתוצאה מכך הותקן מעל מיטתו לחצן אדום, שבאמצעותו יכול להזעיק אליו את שומרי הראש.

בשנתו האחרונה ביקש לערוך מחדש את צוואתו. המשפטן שבחר כנאמן ביטא עוד פיוס, מפתיע במיוחד - יעקב שמשון שפירא, שר המשפטים לשעבר ומי שכתובע אכזר ובוטה במשפט החברים שערכה מפא"י לבן-גוריון רק שמונה שנים קודם לכן, כינה אותו "פאשיסט".

יריב בן-אליעזר זוכר היטב את הפעם האחרונה שבה ראה את סבו. "זה היה באוגוסט לפני המלחמה", הוא משחזר. "באתי עם אשתי ושני בני הקטנים לחופשת מולדת. הוא שיחק עם הילדים, וכשקמנו ללכת ראיתי שהוא מתייסר. מבחוץ ראיתי אותו מנופף לנו בעצב לשלום. לא עמדתי בזה, אז אמרתי לאשתי ולילדים שניכנס עוד פעם. כשיצאנו התמונה שוב חזרה. זה הזיכרון האחרון שיש לי ממנו: אדם זקן עם פרצוף מיוסר עומד בחלון ומנופף לשלום. בחושיו החדים הוא הרגיש שלא נתראה יותר".

על פרוץ מלחמת יום כיפור, ב-6 באוקטובר, שמע בן-גוריון בביתו בתל אביב; למחרת תוכננה להתקיים הקרנת בכורה חגיגית לסרט בכיכובו בניו יורק, בנוכחות הנרי קיסינג'ר ואבא אבן. בזמן הקרבות התרגש לגלות שגולדה לא שכחה את יום הולדתו ושגרה לו מברק ברכה. מכתבו האחרון נשלח באמצעות חיים ישראלי למקורב ותיק, אלחנן ישי, שאיבד את בנו בקרבות בסיני. בסמליות שלא ניתן לחמוק ממנה, קרס בתום הלחימה מאירוע מוחי, והובהל לתל השומר, שם נאבק עוד כמה שבועות על חייו.

"נכנסתי אליו לחדר", מתאר בר-זוהר, "הוא הביט בי מהמיטה בעיניים החכמות האלה שלו, ולחץ לי את היד. הוא כבר לא היה במצב דיבור. אחר כך טסתי לבריסל כדי לדבר עליו בכנס גדול. באחד בדצמבר, רבע שעה לפני שעליתי לדוכן, הודיעו לי שהוא נפטר".

שומר הראש הנאמן טמיר שהה ליד בן-גוריון ברציפות בימיו האחרונים. "הוא לא היה מדבר, רק מחזיק לי את היד בכוח, כאילו אומר 'אל תלך'. היינו שם יום וליל. כשקראו לי פנימה והודיעו לי שזהו, היה לי קשה לעכל. נכנסתי לחדר, החזקתי את ידו ונפרדתי ממנו. כשיצאתי התקשרתי המום לאשתי ואמרתי לה: 'הזקן מת'".

מותו נמהל באווירת האבל הכבד ותחושת האסון ששררו בארץ בעקבות המלחמה. רבים התקשו, אז ומאז, להשתחרר מהסמליות החריפה. גם בלכתו הושפע מדה-גול; הנחיות הקבורה שלו נוסחו בבהירות בצוואתו, ודמו להוראות שהשאיר הנשיא הצרפתי כשמת שלוש שנים קודם לכן. על מצבתו ביקש לחרות רק את שמו ואת שנת עלייתו ארצה, ולגבי הטקס פקד שלא יושמעו הספדים ולא יירו מטחי כבוד. ההמונים שנכחו בהלוויה בשדה בוקר לקחו אתם הלאה התרשמות בולטת: מדינת ישראל נפרדה מדוד בן-גוריון בשתיקה גדולה.

=======
המאמר המלא והמקורי, התפרסם באתר עיתון הארץ.

• קודם
• הבא