כוח השוויון בכלכלה
Thank you for rating this article.ציטוטים מספרה של אסתר אלכסנדר "כוח השוויון בכלכלה" שפורסם בשנת 1990.
"התיאוריות הכלכליות הקונוונציונליות הן משובשות כי הן אינן מתחשבות בגורם הפועל במציאות הכלכלית ואינן ממזגות אותו לתוך עצמן. גורם זה הוא התהליך של חלוקת הכנסות המתקיים במשק".
"דברי-ימיה של כל חברה עד כה הם דברי ימים של מלחמת מעמדות".
"המסקנה התיאורטית-כלכלית של המודל היא, שלא עליית השכר מדרבנת את האינפלציה, אלא דווקא תהליכים של חלוקת הכנסות בלתי שיוויונית, להם גורמת האינפלציה עצמה. המסקנה המדינית-כלכלית של מודל תיאורטי זה היא, שיש להילחם באינפלציה, וגם בסטגפלציה – שהיא אינפלציה ואבטלה ביחד – באמצעות מדיניות של הגברת השיוויוניות בחלוקת ההכנסות – כולל עליה בשכר, על חשבון ירידה ברווחים".
"המציאות מראה שאין זה נכון שהעלאת מדינת הרווחה והשכר ההוגן לקורבן על מזבח "טובת" המשק אכן מבריאה את המשק. אין זה נכון שהרס מדינת הרווחה וחיסול קיומו ההוגן (ובזמן קרוב ביותר אולי עצם מחייתו האלמנטרית) של העובד הוא "מחיר", כביכול, שעל העם העובד בישראל לשלם אם ברצונו בצמיחה משקית, בעצמאות כלכלית (ז.א. בפתרון בעיית מאזן התשלומים), ביציבות מחירים ובעליה ברמת החיים בעתיד. לפי העובדות בשטח, לפי קריאת המפה הכלכלית-חברתית, שמצטיירת במציאות, מה שנכון הוא, שהמחיר הוא הבראת המשק עצמו, חוזקה, צמיחתה ועצמאותה של הכלכלה הישראלית. את המחיר הזה – כולל צמצום בייצור, שכר נמוך, אבטלה, קפאון, הרס מפעלים והגברת התלות הכלכלית – מוכן הממסד הכלכלי הישראלי לשלם בעד הצלחתו בהריסתה של מדינת הרווחה. הוא מוכן לשלם זאת למען ביטולן והחלשתן של הרפואה הציבורית, של מערכת הרווחה ושל העקרון לפיו השכלה מגיעה לכל, בכל הרמות, לפי הכישרון האישי בלבד; הוא מוכן לשלם זאת בעד ביטול זכויות העובדים בכלל וזכותם לשכר הוגן בפרט. הוא מוכן לשלם זאת למען כינונה של חברה בלתי שיוויונית בישראל.
[…]
כאשר שאלנו לעיל לשם מה ממשלה, או אם תרצו ממסד כלכלי, ינהיגו מדיניות כזאת, שאינה מבריאה את המשק, לא על חשבון הצדק הסוציאלי ולא על חשבון שום דבר אחר, הסברנו רק מה שמדיניות מוניטריסטית זו אינה מסוגלת להשיג. כאמור, היא לא מסוגלת לחסל את האינפלציה, היא לא מסוגלת להוריד את האבטלה והיא לא מסוגלת להצמיח את המשק. אך יש דבר שהיא כן מסוגלת לעשות: היא מסוגלת לחלק מחדש את ההכנסות במשק באופן עובדתי היא מחלקת מחדש את ההכנסות במשק בצורה רגרסיבית; היא מעבירה הכנסות מן העובדים השכירים אל אלה שהכנסתם אינה משכר – מן העני אל העשיר. מדיניות כלכלית מוניטריסטית דואגת לכך שקבוצה קטנה יחסית במשק – כ-10 עד 15 אחוז מן המפרנסים – המורכבת מיחידים ומחברות, בעיקר בנקים ובנקאים, עסקי פיננסים אחרים, עסקי ביטוח ובעליהם, עסקי יבוא, יבואנים, סיטונאים ומתווכים אחרים – תשתלט על חלקים הולכים וגדלים מן ההכנסה הלאומית, על חשבון הכנסתו של הרוב הגדול במשק, על חשבון שכרה של הקבוצה הגדולה המורכבת מן העובדים השכירים, שחלקם בעוגה הלאומית ילך ויצטמק.
[…]
לתהליך זה של חלוקת-הכנסה רגרסיבית, בלתי-צודקת ומזיקה, אנו עדים זה שנים רבות. זה הדבר היחיד שהמדיניות הכלכלית המוניטריסטית מסוגלת לבצע ומבצעת בפועל, ולמטרה זו – למטרה זו בלבד – היא נוצרה. למען תהליך זה של חלוקת-הכנסות רגרסיבית, בלתי שיוויונית, מוכן הממסד הכלכלי הישראלי לשלם את המחיר היקר של קפאון משקי, של נסיגה בייצור ושל חוסר צמיחה. הוא מוכן לשלם זאת כדי להקים ולבסס בישראל חברה מקוטבת, בלתי שיוויונית, אך ריווחית מאד עבור ממסד זה".
"סיבה אחרת ועיקרית לשתיקה הרועמת ולהצגת אין-האונים נוכח התפוררותן של כל מערכות המשק והחברה במדינה, היא חולשתה האידיאולוגית הקשה של תנועת העבודה. בהעדר מחשבה, אידיאולוגיה ופילוסופיה משלה, תנועת העבודה מקבלת את האידיאולוגיה הממסדית הרווחת, את הפילוסופיה הכלכלית הממסדית. פילוסופיה זו, לא זו בלבד שהיא זרה ועויינת לכל ענייניו של העובד, היא גם מלאת סתירות וכושלת כשלעצמה. למרות זאת, תנועת העבודה וההסתדרות מאמצות פילוסופיה זו ונוהגות לפיה, כי אין תשובה בפיהן לטענותיה. חולשה אידיאולוגית זו של תנועת העבודה מאפשרת לממסד את שטיפת המוח שהוא עושה בקלות מחרידה לקורבן של מדיניותו הכלכלית, כדי שזה, למרות הכל, יאמץ מדיניות זו אל לבו.
[…]
כל עוד אין תשובה בפי תנועת העבודה לטענה ששכר נמוך ואבטלה הם "טובים למשק", עד שהיא לא תוכל להראות, על בסיס תיאורטי איתן, את ההיפך מזה, כלומר, ששכר נמוך ואבטלה הם רע למשק ודווקא עליה בשכר ועליה בתעסוקה הן אלו שמבריאות את המשק, עד אז אין לה תקומה. כל עוד תנועת העבודה מקבלת את הטענות שעליית שכר היא אינפלציונית ומסכנת גם את מקומות העבודה, אין לתנועת העבודה מה לחפש כיישות נפרדת על הבמה הפוליטית. בקבלת טענות אלו היא מתמזגת עם כל יתר הגורמים הפוליטיים במדינה, עד לטישטוש כל סימני-היכר משלה. רק אם היא תוכל להראות שיתר שיוויוניות בחלוקת ההכנסות, העליה בשכר, היא שלוחמת גם באינפלציה וגם באבטלה, בשתיהן גם יחד, רק אם היא תוכל להראות שהאינטרסים הייחודיים של העובדים השכירים הם גם אינטרס המשק כולו, ששני אינטרסים אלה זהים הם ואינם ניתנים להפרדה, רק אז תקום תנועת העבודה מחולשתה ותהיה מסוגלת למלא את תפקידה.
התפתחות מן הסוג הזה היא הכרחית ביותר ובעלת חשיבות היסטורית גם בארץ וגם בעולם. העובדים השכירים הם הקורבן העיקרי ולכן גם המתנגדים הטבעיים למשטר הקפאון של הרווח המכסימלי. הם הכוח העיקרי שמסוגל לשנות משטר מזיק ומסוכן זה. לשחרר את הארץ ואת העולם ממשטר זה ולהציע למשק ולחברה דרכים אלטרנטיביות, שבונות ולא מפרקות אותם. זהו תפקידן ההיסטורי של תנועות עבודה באשר הן. אך כתנאי לכך, הן צריכות קודם כל להשתחרר מן האידיאולוגיה המוניטריסטית שדבקה בהן ולאמץ תיאוריה כלכלית שמתארת את העולם לאמיתו, ובתור שכזו היא יכולה לשמש כבסיס אידיאולוגי לאינטרס העובדים. למטרה זו מובאת בספר זה "תיאוריית חלוקת ההכנסות של האינפלציה".למטרה זו נכתב ספר זה".
===
מופיע בהרחבה בבלוג "עמדת תצפית", יומן הרשת של אבשלום בן צבי במרץ 2012.
עוד על אסתר אלכסנדר קראו פה וכן ראיון מורחב עם אלכסנדר פה ועל עמדתה בנושא חובות הקיבוצים.
