אסתר אלכסנדר - על גירעון בתקציב וכלכלה חברתית
Thank you for rating this article.ד"ר אסתר אלכסנדר (1929-2005), כלכלנית ישראלית ויועצת כלכלית לשרים (יצחק מודעי, משה שחל ואורה נמיר) והכלכלנית הראשית של משרד הפיתוח ומשרד האנרגיה. עיקר מחקריה עוסק בבעיית הסטגפלציה. פיתחה את "תאוריית חלוקת ההכנסות של האינפלציה", שאינה מקובלת באסכולות הכלכליות המרכזיות.
ייחוד מחקרה של ד"ר אסתר אלכסנדר היה בניסיון להציג ניתוח לתופעת הסטגפלציה, כינוי לאינפלציה תוך כדי מיתון ואבטלה ואותה מתקשות לבאר תאוריות כלכליות קודמות. אלכסנדר מסבירה, כי הגורם העיקרי לסטגפלציה הנו מדיניות המוניטריזם, הגורמת לחלוקת הכנסות בלתי-שוויונית. בפועל, שוויון וצמיחה כלכלית הם תהליכים מקבילים, המשגשגים או מדרדרים יחדיו. ד"ר אלכסנדר מדגישה את הצורך הכלכלי והחברתי לחזק מחדש את מדינת הרווחה הישראלית, על מנת לצמצם את הפערים הכלכליים כמו גם לחזק את הכלכלה הישראלית.
ברעיון עם עזרא דלומי שהופיע באתר יסו"ד (ישראל סוציאל דמוקרטית בכתובת http://www.yesod.net/hevra/10/10-2.htm) מרחיבה ד"ר אלכסנדר ומסבירה:
"גרעון מינימאלי ... לא צריך להיות יעד כלכלי. היעדים הכלכליים הם צמיחה, צמצום פערים והורדת היקף האבטלה ... תכניות הממשלה המיושמות בעשורים האחרונים מתבססות על ארבעה צעדים כלכליים המאפיינים את התפיסות המוניטריסטיות והניאו-ליברליות: קיצוצים בתקציב,ריבית גבוהה, שחיקת שכר,הפרטת נכסי הציבור".
לכן, "... אני מתנגדת לצעדים אלה מיסודם, והם בוודאי לא מתאימים למדינה השרויה במיתון עמוק ובאבטלה. אלו אותם הצעדים שהפעילו בעשורים האחרונים הן ממשלות השמאל והן ממשלות הימין, אבל שר האוצר הנוכחי מממש אותם בברוטאליות שלא הכרנו בעבר.
למדיניות הזו יש שני צדדים: האחד – חלוקת הכנסות בלתי שוויונית; השני – צעדי מיתון ישירים.
החלוקה הבלתי שוויונית נוצרת באמצעות הריבית הגבוהה המעשירה את הבנקים, והשכר הנמוך המעשיר את המעסיקים. וכאילו לא די בזה, עכשיו גם הוחלט על הורדת מיסים לעשירונים העליונים תחת סיסמא פיקטיבית של "כסף פנוי להשקעות ולצמיחה". בניגוד למה שמבטיח שר האוצר, הכסף הגדול לא חוזר להשקעות במשק. רובו הופך לשכר גבוה למנהלים, לתשלום דיווידנד לבעלי המניות, להעברת בעלות על מפעלים, או שהוא בורח לחו"ל. כל זה לא תורם דבר לתוצר. הממשלה יוצרת מצב שבו מצד אחד יש מחנק תקציבי ומצד שני יש הצטברות של המון כסף בבנקים, המלווים מיליארדים לאילי הון. חלק מן ההלוואות הללו הופכות לחובות אבודים בשל הרפתקאות כלכליות, שאת מחירן מטילים הבנקים בעיקר על משקי הבית (באמצעות הגדלת העמלות הנגבות מהם).
צעדי המיתון הישירים נעשים באמצעות קיצוצי התקציב שנועדו כאילו לטפל במחלה שהממשלה יצרה בעצמה, אך גם הם תורמים להגדלת הפערים. זו מניפולציה. יוצרים מצב קשה שממנו מבטיחים להיחלץ באמצעות מצב עוד יותר קשה וחוזר חלילה. זהו מעגל אינסופי של קיצוצים המעצימים את המיתון דרך הקטנת השכר הריאלי. מעגל כזה צריך לפרוץ באמצעות מדיניות הפוכה בתכלית."
על גרעון תקציבי, ריבית ומקורות המימון
כפועל של הסברה, ממליצה ד"ר אסתר אלכסנדר, "... להפוך את התכנית על ראשה פירושו קודם כל פריצת מסגרת התקציב תוך הגדלת הגרעון וביטול כל הקיצוצים והגזרות המוצעים בתכנית 2004. במצב של מיתון ואבטלה כפי שיש עכשיו במשק, מסגרת התקציב המוצעת קטנה מדי. כל המערכות החברתיות הכלכליות והסוציאליות סובלות מתת-תקצוב. זה כולל את שירותי החינוך, הרווחה, חשמל, מים, השירותים מוניציפליים ועוד. העיריות סובלות מתת-תקצוב שעלול למוטט אותן. המקום היחיד שבו משקיעים משהו זה הכבישים והרכבות".
ועל הגרעון התקציבי, מבהירה אלכסנדר, כי "... אין סיבה שלא להגדיל את הגרעון ל-8% מהתוצר כדי להשקיע בתשתיות ובמקורות תעסוקה. ... גרעון מינימאלי לא צריך להיות יעד כלכלי. היעדים הכלכליים הם צמיחה, צימצום פערים והורדת היקף האבטלה. באמריקה למשל אין בכלל יעד גרעון, והוא נקבע שם לפי הצרכים. היום מגיע הגרעון בארצות-הברית ... בין שבעה לשמונה אחוזי תוצר, ודבר לא מתמוטט. מדינות אירופיות כמו גרמניה וצרפת חותרות להגדלת הגרעון כדי להיאבק במיתון ובאבטלה: מגדילים שם את הוצאות הממשלה מבלי לחשוש מאינפלציה, כי ברור שכל עוד אין תעסוקה מלאה ויש משאבים מובטלים, הגדלת הגרעון לא יוצרת אינפלציה. קיצוצים כמו אצלנו לא נהוגים בעולם המפותח. בזה אנחנו בהחלט אלופי אירופה. אפילו קרן המטבע הבינלאומית, הידועה במדיניות המוניטרית שלה, לא דורשת קיצוצי תקציב עמוקים כמו אלה המבוצעים אצלנו. משרד האוצר ודובריו מפחידים אותנו ב"שד הגרעון", תוך התעלמות מכך שיש בישראל משאבים ריאליים מובטלים. זה כולל כוח אדם מיומן, הון מושקע וידע. איך אפשר לטעון ש'המשק גדול על הממשלה' בשעה ש-10% מכוח האדם לא מנוצל? מפעל סגור זה הון מושקע שאיננו מנוצל".
ולגבי מקור הגרעון הנדרש, אומרת אסתר אלכסנדר, "... ממשלה איננה עקרת בית. היא יכולה להדפיס כסף או ללוותו מהציבור. הסיפור על החוב הענק שיוטל על הדורות הבאים הוא אגדה. הגדלת הגרעון של הממשלה במצב של מיתון היא לצורך צמיחה שמשרתת את הדורות הבאים במקום להותיר להם משק בלתי מפותח. הבעיה היא שהגרעון הקטן הפך לאקסיומה. זו תוצאה של אינדוקטרינציה: "הקטנת הגרעון" מתקבעת בתודעה הציבורית כמצווה קדושה, וקשה לשכנע שזה עניין של מדיניות, של בחירה בין אפשרויות, ולא תורה מסיני".
והאם קיצוץ משמעותו התייעלות המנגנון הציבורי? ובכן ד"ר אלכסנדר, "... מערערת על הפרשנות שניתנת למושג 'התייעלות' שבשם קדושתו נעשים צעדי קיצוץ אכזריים. התייעלות נכונה היא כזו שמביאה לצמצום בהוצאות מבלי לפגוע בשירות. אצלנו ה"התייעלות" מובילה לדרדור של המערכות: כתוצאה מן הקיצוצים, רמת החינוך והבריאות, למשל, יורדת בצורה מסוכנת. זאת לא התייעלות, אלא התנערות של הממשלה משירותים שהמדינה מחויבת לספק לאזרחיה". ובהמשך לכך גם יחסה לשער הריבית שונה מהמקובל והיא מסבירה - "... עמדתי הפוכה למדיניות הממשלה גם בנושא שער הריבית. יש לחולל מורטוריום על חובות (שמיטת חובות) הן של פירמות והן של עסקים פרטיים. גובה החוב גרם למפעלים רבים להיסגר ובשל גובה המשכנתאות אנשים מאבדים את דירותיהם. החובות גבוהים כל-כך משום שהריבית על החוב גבוהה מדי. ריבית של שלושה עד ארבעה אחוז היא ריבית סבירה. אצלנו, ריבית הנחשבת ל"נמוכה" גדולה פי שתיים ולפעמים פי שלוש מאחוז סביר זה. בריבית כזאת אי אפשר לעמוד. לכן צריך להחיל מורטוריום על תשלומי החובות מעבר לריבית הסבירה של 3-4 אחוז. בשעתו טענתי שזה מה שצריך לעשות גם בהסדר חובות הקיבוצים. לא שמעו לי, והיום כבר אפשר לראות איך קיבוצים הופכים לחדלי פרעון [נבואה שאכן התממשה, עורך ראשי]".
עוד מתייחסת אלכסנדר לקיצוץ בשכר ככלי לצמצום הוצאות, "... מדיניות השכר הנמוך היא רעה למשק. צריך להעלות את השכר. השלמת ההכנסה הניתנת היום למי משקבל פחות משכר מינימום היא סובסידיה הניתנת למעסיקים. מאחר ועכשיו מקצצים גם בסובסידה זו הרי שהשכר יהיה נמוך עוד יותר. זה יקטין את הביקושים הנמוכים ממילא ורק יעמיק את המיתון. תנאי הכרחי לכך שמפעלים יוכלו לשלם שכר סביר, הוא הורדת נטל החוב והורדת שער הריבית. כשהרבית תרד, יהיה יותר כסף בידי הציבור, כושר הקניה יגדל ויהיה בשביל מי לייצר. הממשלה, באמצעות הרחבה תקציבית, תייצר ביקושים ותניע את גלגלי המשק. כשהצריכה עולה, היצור גדל וניתן להעלות את השכר. זהו המודל הקיינסיאני הקלאסי שיש לחתור אליו בתהליך מדורג ומתוכנן, לא באקט חפוז אחד".
ובהמשך ישיר לקיצוצי שכר, נמצא הליך ההפרטה שגם אליו אסתר אלכסנדר מתנגדת ומנמקת: "ההפרטות שמובילה הממשלה הן חטא בלתי נסלח: באמצעותן היא מעבירה רכוש ציבורי לידי בעלי ההון! רכוש ציבורי ניתן בעצם כמתנה. את ההלוואות שלוקחים בעלי-ההון, על מנת לקנות חברות ממשלתיות, הם מחזירים אחר-כך באמצעות הרווחים של החברות עצמן. כך, במקום שהרווחים הללו יהיו בידי המדינה וישרתו את כלל הציבור, הם משמשים להעברת החברות לידיים פרטיות. ההסבר שהפרטה כזאת שוברת את המונופולים הוא שקרי. ההפרטה רק מגדילה את הריכוזיות במשק. כבר היום המשק הישראלי שייך ל-12 משפחות, אז מה ייצא לנו מזה שימכרו את תנובה לפישמן או לאריסון? כיצד זה שובר את המונופול?".
יציאה ממשבר
לד"ר אלכסנדר, כאמור משנה סדורה לכלכלה חברתית ועל הדרכים ליציאה ממשבר: "הדרך ליציאה מהמשבר היא על ידי חזרה לעקרונות של מדינת הרווחה. מדינת רווחה אינה אוסף של "נדבות" שהממשלה מעניקה בטוּבה לחלשים. ארבעת העקרונות של מדינת הרווחה הם: אזרחים לא סובלים חרפת רעב; רופא לכל חולה; לכל אדם הזכות להשכלה;לכל אדם הזכות לעבוד.
הזכויות הללו אסור שתהינה קשורות לרמת ההכנסה של האדם. הן חייבות להיות מיושמות דרך תקציב המדינה. בדיעבד התברר שמדינת הרווחה, שמטרתה המוצהרת היתה יתר שוויוניות, גם הגדילה את הצמיחה. הצמיחה היתה התוצר הבלתי מוצהר שלה. כדי להשיג זאת יש לנקוט צעדים הפוכים לאלה המוצעים בתכנית הממשלה. תכנית כלכלית בעלת המרכיבים שציינתי עשויה להוציא אותנו מהמשבר".
מקורות נוספים
- אסתר אלכסנדר, אתר וויקיפדיה.
- דיוקן וניתוח הגות, ארכיון שמשון ביכלר.
- על אסתר אלכסנדר באתר הבמה-הרעיונית.
- ציטוטים מספרה "כוח השוויון בכלכלה" משנת 1990.
