אסתר אלכסנדר על חובות הקיבוצים

מכתבה של אסתר אלכסנדר, עת שימשה בתפקיד הכלכלנית הראשית במשרד האנרגיה, בנושא חובות הקיבוצים ונשלח לאייבי רון ומובא בבלוג של עזרא דלומי.

לאייבי שלום רב,

נהניתי מאוד מהשיחה בינינו ואני מקווה שנוכל להמשיך בה. אני מבינה את הסתייגותך מן העיסוק בקיבוצים מצד מי שאינם חברים בהם, אך הקיבוצים חשובים מדי למדינה ולמשק מכדי להתעלם מהם, כל שכן כלכלן וכל שכן כאשר הם במשבר. מלבד זה, גם בהסדר הקיבוצים עוסקים לא קיבוצניקים רבים.

אני שולחת לך את שני ניירות העמדה בנושא מחיקת החובות במשק שכתבתי לשר [האנרגיה, משה שחל ע.ד] – כפי שהבטחתי והוא הסכים להעברתם אליכם. השר העביר ניירות אלה גם לחברי הממשלה ומה שחשוב לכם במיוחד, שר החקלאות רפול, התלהב מהם …

… ארה"ב, ב-1929, נקטה מורטוריום כללי של חובות, עליו ביסס [הנשיא] רוזוולט, מאוחר יותר, את ה'ניו-דיל' – זאת התשובה לשאלתך בשיחה, האם יש דוגמא למה שאני מציעה …

… בנוגע להסדר הקיבוצים, שמעתי בעניין את הצגת המצב והבעיות הפנימיות של הקיבוצים על ידך. ברצוני להתייחס לכמה נקודות שעלו בשיחה בנדון.

אין חקלאות ללא אשראי
עודני חושבת שהקיבוצים היו עושים נכון וגם היו צודקים לו סירבו להחזיר את החלק הבלתי מוצדק של חובות העבר; את אותו חלק החוב שהצטבר מ-1985 בשל ריביות ריאליות של יותר מ-3% בשנה. מן החוב הריאלי של 8 מיליארד ₪ שרובץ על התנועה הקיבוצית – נכון ל-1.1.89 – הקיבוצים ראו בפועל רק חלק קטן, לא יותר מ-20% כולל ריביות סבירות, ולדעתי הרבה פחות. עם זאת, הם נדרשים להחזיר את הכל. על איזה בסיס מוצדק בעולם אפשר לדרוש מהם ש"יחזירו" סכומי עתק שמעולם לא ראום? למה להסכים לזה?

ההסדר … יוצא מנקודת הנחה שכל החובות הרובצים על הקיבוצים הם מוצדקים, כי הקיבוץ חתם ביודעין על תנאי ההלוואה שנדרשו ממנו, וההסדר לא דרוש כדי לתקן עוול ועיוותים, אלא כדי "לעזור" לקיבוץ כסקטור כושל. נקודת הראות הזאת היא מסולפת לחלוטין וחבל שהתנועה הקיבוצית מאמצת אותה.

אתה טוען שהקיבוצים לא היו צריכים לקחת אשראי בריביות ששלטו ב-1985 לשום מטרה. אך אין מפעל שיכול להתקיים ללא קווי אשראי, לא כל שכן משק חקלאי. זה ידוע בכל מקום בעולם. אלטרנטיבה לא הייתה, כי הבנקים [בארץ] מוגנים יותר מכל תעשייה מפני תחרות של יבוא "מוצריהם" – לקיחת אשראי בחו"ל במקרה זה. לא חוסר האלטרנטיבה ולא תנאי ההלוואה הם אשמת הקיבוצים.

אם הקיבוצים היו מסרבים לקחת אשראי בתנאי הבנקים הישראליים, אזי הם כבר אז – לפני 4-5 שנים – היו נחנקים מחוסר אשראי. כך לפחות הם התקיימו עד שאי חתימה על ההסדר מאיימת עליהם שוב באותו חנק אשראי. חנק אשראי אחרון זה הוא סיבה טובה לדעתך לחתום על ההסדר גם אם הוא איננו מושלם. אך אם זו סיבה טובה לכך היום, אז קשה לטעון נגד הקיבוצים כי לקחו הלוואות בריביות גבוהות בעבר מתוך אותו הפחד ממחנק אשראי. כל מה שהיה קורה לו סירבו הקיבוצים לקחת אשראי לפני 4-5 שנים, הוא שהמשבר הנוכחי היה פורץ כבר אז … וחבל שהקיבוצים לא הקימו צעקות נגד תנאי ההלוואות אז, בדיוק כפי שזה חבל שלא מקימים צעקות היום נגד תנאי הסדר הקיבוצים, על כך שעליהם להחזיר בכסף מלא חובות שאינם אלא ניפוח מספרים שרירותי בספרי הבנקים.

ייתכן וקיבוצים לקחו הלוואות למטרות שאפשר היה בלעדיהן, אך אני משוכנעת שהן רק חלק קטן מסך כל ההלוואות. הגדלת ההשקעות בתעשייה היתה מטרה חיונית. לא ייתכן שכל הממסד וכלכלניו, שהערימו בצדק שבחים על הקיבוצים שהשכילו לעבור לייצור תעשייתי עוד בזמן, יטענו עכשיו שזה היה מפעל מיותר שיש להחלישו או להרסו … אך כל זה איננו חשוב כלל כאשר רק חלק קטן מן החוב היה הלוואה בפועל למטרה כלשהי.

למה כל זה מגיע לבנקים? הם בוודאי חטאו הרבה יותר בעבר מאשר הקיבוצים בחוסר יעילות ובפשיטת רגל. הם לא מוסיפים כלום למאזן התשלומים. למה הקיבוצים מאפשרים להם להתנשא עליהם, לתפוס את הכנסותיהם ורכושם ועוד להכתיב להם איך לנהל את משקם? כל זאת מבחינת הצדק. מן הבחינה הכלכלית בוודאי רצוי שהכסף יישאר בקיבוץ ולא בבנק.

כבר אינכם ממסד
אני מסכימה אתך שזאת התפתחות חיובית שהקיבוצים מנהלים ספרים שמשקפים את מצבם. הצרה היא שמצבו האמיתי של הקיבוץ לא ישתקף בחשבונות שמנוהלים לפי ריביות לא כלכליות. לפי הריביות בישראל, בעבר וגם היום, הקיבוץ לעולם לא יידע אם הוא רנטבילי או לא. הוא יודע רק אם הוא יכול או לא יכול לעמוד בדרישות הבנק, תהיינה אשר תהיינה. זה אולי חשוב, אך זה לא חשבון כלכלי. איש לא חייב לעמוד בריביות של מאות ועשרות אחוזים … החזרי החובות הבלתי אפשריים והבלתי מוצדקים בהם חייב הקיבוץ, מעוותים ומחריפים גם כל משבר כלכלי וערכי. ככה זה במשפחה פרטית … אינני חושבת שבקיבוץ זה אחרת וזה נכון גם לגבי המדינה כולה. כדי להעריך נכון את המצב יש לחשוב מה היה המצב הכלכלי ללא החובות האלה …

בוודאי יש לשמור על הקיבוצים כתנועה, כדבריך, ולא לתת למדינה לפוררה כפי שנעשה לתנועת המושבים, כי שם סירבו לשלם את החובות. אתה חושב שהסדר החובות יגן על הקיבוצים כתנועה. אני חושבת שלא במיוחד; שהדבר כרוך בפגיעה בערבות ההדדית. לדעתי, דווקא שלמותה של הערבות ההדדית היא שתשמור על הקיבוץ כתנועה.

אין להעמיד קיבוץ בודד מול הבנק, הכוחות אינם שווים. אין להאשים את הערבות ההדדית ב"חוסר יעילות" ו"בהשתוללות" של קיבוץ במצב כלכלי קשה, ואין לנסות ו"לחנך" אותו ל"התנהגות אחראית" על ידי הסרת הערבות ההדדית מעליו. הערבות ההדדית לא אשמה ב"כישלונו" של המשק השיתופי. יתר על כן, היא איננה תכונה שמייחדת אותו כלל. ערבות הדדית קיימת לא רק במפעל שיתופי, כמו הקיבוץ, או כור. גם בתוך קונצרנים קפיטליסטים גדולים. יש ערבות הדדית בין מרכיביו, זה שורש כוחו של קונצרן גדול. מפעלים שמרוויחים בתוך הקונצרן, עוזרים למפעלים שמפסידים בתוכו. ייתכן ומפעל ייסגר מסיבה כלשהי – קיבוץ כמובן אין לסגור – אך לא יעמידו אותו בודד מול בנקים נושים.

אני מקווה שלא תכעס עלי על התערבותי בדעותיי אלה על בענייני הקיבוץ. אני חושבת שהבעיה של הקיבוץ היא שהוא הוצא אל מחוץ לממסד, אך מסרב להכיר במצבו זה ופועל כאילו הוא עודו חלק מהממסד. זה עומד מאחורי החתימה על הסדר הקיבוצים וזאת הסיבה שהקיבוץ איננו מוכן למאבק על צדקתו. אני משוכנעת שדווקא מאבק כזה – למען עצמו ולמען המדינה כולה … יחזק את הקיבוצים כתנועה ולא יחלישם. אני מקווה לפגוש אותך שוב.

אסתר אלכסנדר, משרד האנרגיה, 18.8.1990

===

פורסם במקור בבלוג של עזרא דלומי בקישור וקריאה נוספת על אסתר אלכסנדר פה.

• קודם
• הבא