מקורות לא אכזב

מאמרו של ברל-כצנלסון שהגיע בעקבות 'חורבן ותלישות' ובו מבהיר כי בצד החשיבות לשימור הזכרון והתודעה ההיסטורית, יש להרחיק ולקרב ולהוסיף עליה, "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה".

בי"ד באב, ארבע ימים אחרי טורו בי' באב הוא רושם -

שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושיכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו?

היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזכרוננו, לאבות אבותינו. קלסר פנינו לא היה אז אלא העתקה של דורות עברו. ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש?

השמרנות האפלה רוצה ליטול מאיתנו את כוח השכחה, והפסידו – מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את “האויב”, אך לולא נשתמרו בזיכרון האנושיות דברים יקרי ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו בבערותנו, עבדי עולם.

דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?

השנה היהודית זרועה ימים, אשר אין כמותם לעומק בחיי כל עם. האם מעניינה או מתפקידה של תנועת הפועלים העברית לבזבז את הכוחות האצורים בהם?

ותשעה באב. לא מעטים הם בעולם העמים המשועבדים. וגם רבים אשר יצאו בגולה. פולין הגאיונית, אשר פליטיה ישבו בגולה רק שנים-שלושה דורות, כבר ידעה במידה גדולה את צרת ההתבוללות. רוסיה האדירה פיזרה בעולם את המוני פליטה מאחרי מהפיכת אוקטובר. והם, היושבים על נהרות צרפת, כבר מבכים את הטמיעה, את שיכחת הלשון, את התנכרות הדור הצעיר, ומעמידים למופת את היהודים אשר אלפיים שנות פיזור לא יכלו להם.

אכן ישראל ידע לשמור את יום אבלו, יום אובדן חירותו, מכל שיכחה. וביום זה ראה כל דור ודור, וכל אדם מישראל, כאילו עליו חרב עולמו.

ובכל יום זה בשנה נשפכו דמעות רותחות, ודור לדור מסר את מכאובו.

הזיכרון הלאומי הכניס לתוך יום-עברה זה כמה מנסיונותיו המרים מחורבן הבית הראשון והשני ודרך גירוש ספרד ועד ימינו – עד פרוץ המלחמה העולמית. זיכרון העם ידע באמצעים פשוטים ביותר להשרות בשעה אחת אבל כבד על כל נפש ישראלית על פני כדור הארץ. כל אבר בגוף האומה, אם נכרת כליל, עטה בשעה זו קדרות, שקע בצער, קיפל בליבו את הרגשת החורבן, הגלות והשעבוד. וכל דור יוצר הוסיף משלו להרגשת החורבן, החל מקינות ירמיהו, דרך שירי ספרד וקינות אשכנז, ועד ל”מגילת האש” של ביאליק.

מספרים על אדם מיצקביץ, משוררה הגדול של פולין, שכל ימיו היה מתאבל על שעבודה ומתכן תכניות מהפכניות לשחרורה, כי בתשעה באב היה הולך לבית הכנסת היהודי לשתף עצמו עם היהודים המתאבלים על אבדן מולדתם.

ישנה דעה האומרת: חלילה לנו מלשכוח את ט’ באב, אבל העם החוזר לביתו ומקים את בניינו, יהפוך מעכשיו את יום האבל ליום חג. ואפשר גם להביא ראיה ניצחת ממה שנאמר: “והפכתי אבלם לששון” (ירמיהו ל”א, י”ג).

בהשקפה זו רואה אני מליצת גאולה מזויפת, הקלת ראש בטרגיות של ימינו. ולא זאת הפעם הראשונה אני נתקל בה. עוד בראשית ימי הגדוד העברי ביקשתי לייחד בתוך הגדוד את זכר יום האבל הלאומי, שלא יהיו בו תרגילים והליכות של חול. התקוממו כנגדי כמה חברים שראו בזה הוכחות ל”גלותיות” שלי. דרשו להפוך יום זה להילולה וחינגה כי “כבר נגאלנו”. מה בא עלינו לאחרי ימי הגאולה ההם – יודעים אנחנו כולנו. כל כמה שירבו הישגינו בארץ, וכל כמה שנרבה ונגבר כאן, וגם לכשנזכה ונחיה כאן חיים שאין בהם בושה וכלימה – לא נאמר “נגאלנו” כל עוד לא תמה גלותנו. כל עוד ישראל פזורים בגלות ונתונים לגזירות ולאיבה ולבזיון ולשמד, כמו בתימן שבאסיה, באלז’יר שבאפריקה, בגרמניה שבאירופה, ולו גם נהנים מ”שיווי זכויות” ומחסדי הטמיעה כבצרפת הקפיטליסטית ובססס”ר הקומוניסטית.

=====

מקור: עיתון דבר, י”ד באב תרצ”ד, 1934

• קודם
• הבא