השגיאה החמורה של המילואימניקים

השגיאה החמורה של המילואימניקים, לקראת ההחלטה של אהוד ברק בעניין דו"ח וינוגראד השני

ברישא ייאמר כי יש להוקיר ולכבד את כל אנשי המילואים, מכל חיילות צה"ל, במיוחד את אלו, הרוב המכריע, שלא נלכדו ברשת הדייג של עצמם, או של נתניהו, בדרישתם להתפטרותו לאלתר של שר הביטחון, מר אהוד ברק, וזאת טרם שמכונת הדפוס הדפיסה את דוח וינוגראד השני.

הדרישה, להתפטרות מראש, טרם קריאת הדו"ח היא תמוהה. היא מנטרלת את כל אשיות הדמוקרטיה. הנה כמה דוגמאות: מדוע ללכת לבית משפט ולשמוע למשל את עדות המומחה? מדוע לעשות בחינות בבית הספר? מדוע לקיים תחרויות ספורט? שהרי לפי אותו עיקרון דרישת "המילואימניקים", נגייס כמה מהם, והם מראש ייקבעו  את הציונים לתלמידים בכתה, ללא צורך בבחינות, את תוצאות הספורט, מראש, ללא צורך בקיום התחרויות, ומראש את תוצאות המשפטים של מערכות המשפט בישראל, ללא צורך בדיוני בתי המשפט. עקרון זה ממחיש את האפשרות לסטגנציה ועיוות הדמוקרטיה. לכן, צדק בדבריו שר הביטחון ברק כשאמר "אין מקום במדינה דמוקרטית, גם לא לאנשי מילואים, להודיע למנהיגי המדינה, בטרם אלו ראו את דו"ח וינוגראד, מה נכון למדינה".

באותה מטבע יאמר גם כי ראש הממשלה המכהן טעה, כאשר התבטא כי לא משנה מה ייכתב בדוח וינוגראד השני, הוא לא זז ממקומו. נובע מכך, שמעט "המילואימניקים", נתניהו, וגם אולמרט שמטו את השטיח מתחת לרגליהם, שלהם, בשגיאה חמורה. הציניות מגדירה היטב את דרכם: "זו היא ראיית הצד הבלתי רציני שבתופעות השונות, ביחס של זלזול בכל המקובל". מה שראוי שיהיה מקובל במקומותינו היא הדמוקרטיה והאמינות. ועל אלו "המילואימניקים" הטועים יאמר בעדינות "לא מכל אורן ייעשה תורן".

לעומת דברים אלה, מה הוא הדבר שראוי ל"מילואימניקים" הללו לעשות? הם צריכים לעודד את שר הביטחון לקבל את דו"ח וינוגראד שיקרא אותו בכובד ראש, בשיקול דעת, ושימשיך ולקחת אחריות ממלכתית בגינו, ורק אחר כך שיחליט את החלטתו המנומקת. מאחר וברק איננו הבעיה של מלחמת לבנון השנייה, אלא חלק מהפתרון בגין כישלונותיה, ראוי לתת לשר הביטחון את מלוא הקרדיט להחליט מהו הטוב ביותר למדינת ישראל. ראוי על כן שבמיוחד המילואימניקים הם שיחבקו וידרבנו מקרוב את שר הביטחון להחלטה דווקא בתהליך דמוקרטי שכזה ולא אחר. ודווקא עכשיו היא שעתם לכך. אחרת, זו תהיה טעותם הגדולה שתעשה נזק לכלל אנשי המילואים, לוועדת וינוגראד ולדמוקרטיה.

אין ספק שההחלטה שעומדת בפני שר הביטחון היא החלטה עניינית וערכית. רצה הגורל ולידי שר הביטחון התגלגלה הסמכות להחלטה גורלית מורכבת וחשובה שבה האחריות האישית כבדה ביותר. בתהליך קבלת החלטתו נושא שר הביטחון גם באחריות שילוחית שלנו, ציבור חברי העבודה. ברור כי ברק ימצא סמך ראוי להחלטתו אשר ללא ספק תיבדק תחת "שבעת עיניו" הבוחנות של הציבור הרחב, כמקובל בדמוקרטיה. ולעניין האחריות הסופר ס. יזהר כתב כך: "היות אחראי מהו איפה אם לא היות בעולם בעל ערך, לא כנוכח סתמי אוטומטי, אלא כבעל מחויבות ליותר, גם כשאין הוכחה, או ראיה משפטית, או עדות ליותר הזה..."

בסייפי מותר לציין שלאחריות ולסמכות ישנה השלכה לעניין האמינות. האמינות היא נכס של האחריות.  לכן, נכס האמינות, ללא אחריות, כמוהו כרכוש העלול להיאבד. מכך ראוי לשר הביטחון אהוד ברק להיזהר ולהישמר. כלומר, על ברק לשאוף שהאמינות בהחלטתו תהיה משולבת היטב עם האחריות הנדרשת. מאידך, האחריות היא גם ההכרה הפנימית של אדם הנוהג על פי עיקרון מסוים. אין ספק, ששר הביטחון מר אהוד ברק הוא אדם אחראי המקיים בנאמנות באמינות ובדייקנות את המוטל עליו לטובת עם ישראל ומדינת ישראל.

• קודם
• הבא