ריבונות, לגיטימיות ומדינה יהודית

Thank you for rating this article.

 במאמר מקיף טוען אלי אייל שעל הפלסטינאים להכיר במדינת ישראל כמדינה הלאום היהודי בתמורה להכרה (הקמה) ע"י ישראל במדינת לאום פלסטינאית. לביסוס טיעונו פורס אלי אייל סקירה רחבה על מושג הלאומיות, טוען שקיימת לאומיות יהודית ולכן על פי זכות ההגדרה העצמית של עמים, לגיטימי שתקום מדינה יהודית. המסקנה שלו היא דרישה, משוללי המדינה, להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי ובתמורה (מרומזת) תוותר מדינת ישראל על פלחי ארץ אבות שיהפכו לגיאוגרפיה פלסטינאית.

  הטיעון הנ"ל למרות ניסוחו הפשטני המובא כאן, הוא טיעון מורכב המנסה לשלב מושגי הרי עולם כלאום, לאומיות, לאומנות, ריבונות,לגיטימיות, זהות לאומית, זהות תרבותית, תודעה לאומית, עם, תפוצה ועוד כהנה...

  ברצוני להשתמש בחלק מהמושגים הנ"ל, גם אם הם מעורפלים (תלויים בנקודת מבט של הצופה), כדי לטעון שהדרישה מהשלטון הפלסטינאי (הנוכחי או העתידי) להצהיר (ולחתום) על הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, גובלת באבסורד, סתירות ובאי בהירות של כמה מושגים הקשורים לישראל הנוכחית ולציונות.

 ציונות וריבונות

  טענתי היא שהציונות מגדירה רק בדיעבד את התכנים המורשתיים והתרבותיים של הקהילות היהודיות שהתקבצו בארץ. במקורה ובמהותה הציונות היא התארגנות של אנשים שרצו להקים לעצמם ריבונות. במקום להקים אפשר להשתמש בפועל לחדש או להחיות או כל ביטוי אחר שיבהיר, שהתארגנות זו איננה יצירה "אקס נהילו", אלא מעוגנת בהוויה והחוויה של הקיבוץ שהתארגן לקראת הקמת מסגרת ריבונית לעצמו. הדבר אינו משנה לגבי היעד שנקבע: השגת ריבונות. הציונות אינה תנועה שמטרתה כיבוש ארצות כנען, אינה זרועו של ה' לקראת קוממיות ממלכת דוד, אינה ממלכתו של ינאי לייהוד עמים כבושים ואינה שלוחה של האימפריאליזם האירופי של המאה ה-19. הציונות, כתנועה לאומית (נבהיר הלאה) רצתה להבטיח לצבורים שהצטרפו אליה, מסגרת של "הסדרים פורמאליים-משפטיים" המבטיחים אוטונומיה של פעולה וזהות למצטרפים.

  "הסדרים פורמאליים-משפטיים" ואוטונומיה של פעולה מגדירים את הריבונות. משמע קיבוץ בעל ריבונות, הוא קיבוץ המסוגל להבטיח לעצמו שימוש בכוח הן כלפי פנים (הקיבוץ שהתארגן) והן כלפי חוץ (ריבונויות אחרות). מכאן שהציונות שאפה, מיום הקמתה, להקים מדינה (מסגרת בה קיים מונופול של כוח) ולאחר הקמת המדינה, להמשיך בפעולה לביסוס והבטחת הריבונות שהושגה. ולראיה, ככל שעובר הזמן והמדינה מתבססת, כוח המשיכה של התנועה הציונית נמוג.

ריבונות ולגיטימיות

  ריבונות אינה עומדת בפני עצמה. היא מאוששת ע"י תהליך של הכרה. ריבונות לא יכולה להתקיים אם הביסוס שלה היא מדינאות סהרורית, המעגנת את הלגיטימיות בתוך עצמה, לאמור ב"כוחי ועוצם ידי" (ולמצער, במדינה זו ובשעה זו, הרבה מרעישים במצלתיים למיניהם מזהים "כוחי ועוצם ידי" עם אצבע ה'). הלגיטימיות הן במערכות הפנימיות והן במערכות החיצוניות, אינה אלא הכרה בזכות להפעלת הכוח. במישור הפנים, כפי שמזכיר זאת אלי אייל, בצטטו את ארנסט רנן "אומה (ריבונות במשמעותה המדינית) מתבססת על ההסכמה והרצון של בני אדם" (לקבל מרות). במישור החוץ לגיטימיות אינה דבר אחר אלא ההכרה ע"י הקהילה הבין לאומית בריבונות מוגדרת, במסגרת מדינה, בעלת שטח וגבולות ידועים. הכרה זו היא תמיד הכרה דה פקטו הגוררת אחריה הכרה דה יורה.

  צריך להדגיש כי לגיטימיות אינה זהה, ולמעשה כמעט מנותקת, ממושג "לגאליות". שלטון במסגרת של מדינה יכול להיות לגיטימי גם אם לא לגאלי. דוגמא מובהקת במאה העשרים, הוא שלטונו של שרל דה גול בצרפת שנוסד בניגוד ללגאליות של הרפובליקה הרביעית, וקיבל לגיטימיות ברורה, ע"י ההסכמה המסיבית של הצרפתים בשנות השישים. אברהם לינקולן היה אומר "צעדים לא חוקתיים הם לגיטימיים מרגע שהם הכרחיים". מהפכות, שהן תמיד אילגאליות, נהפכות ללגיטימיות מרגע ששלטונן מתייצב (גם נגד רצון רוב האזרחים).

  במישור הבינ"ל לגיטימיות, כפי שהזכרנו, היא הכרה בריבונות דה פקטו. עמים שאינם יכולות להעמיד ריבונות יציבה בוכים לכותל, גם אם הלגיטימיות שלהן הוכרה חד משמעית. סיפוח המדינות הבלטיות ע"י רוסיה, קרוב לחצי מאה, יעיד על כך. מצד אחר לגיטימיות זו נעלמה כלא הייתה, בעקבות ביצועיו העלובים של התכנון המרכזי מול הישגיו של השוק החופשי. אך רוסיה לא נעלמה. ללמדך שיש להבדיל, מבחינת הקהילה הבינ"ל, בין גלעין קשה של ריבונות לבין ריבונות (גם אם מוכרת) על שטחים הנחשבים למסופחים או נשלטים. מאבקיה של אוכלוסיה "מסופחת" תיחשב לרוב למאבק הרואי על חירות.

  מדינת ישראל הייתה בין המדינות החדשות הראשונות, שהוכרה כלגיטימית, ע"י הקהילה הבינ"ל, במקרה שלנו האו"ם, והיא נחקקה בתודעה הבינ"ל, לרווחת הרבה ממייסדיה, כמדינה שהריבונות שלה על הגבולות "הזמניים" של 48, נהפכה לריבונות קבע. המערער, היום, על הלגאליות של גבולות אלה שם את עצמו "מחוץ לחוק" – Outlaw (לגאליות מתקיימת במסגרת לגיטימיות) . הדבר הוא שונה מהותית לגבי השטחים "ששוחררו" / "נכבשו", ב- 1967. עד כדי כך שונה, שגורם טרוריסטי מובהק (פגיעה חסרת  מעצורים  באזרחים לא לוחמים) כמו אש"ף, התקבל לתוך הקהילה הבינ"ל בכבוד.

 ניסינו להבהיר שהלאומיות הציונית היא למעשה רצון לבסס ריבונות, לקיבוצים שונים בעלי מטען תרבותי קרוב (יהדות). ריבונות זו זכתה ללגיטימיות ע"י הכרה רחבה, של הקהילה הבינ"ל (ריבונויות אחרות), בשלטון שהוקם על שטחי פלסטינה המנדטורית (שטחי חלוקה ושטחי כיבוש) לאחר מלחמת 1948. לאמור שלגיטימיות של ריבונות יכולה לצמוח, לפעמים, מהפעלת כוח ולא בלעדית ממנגנון של חוקיות (לגאליות).

לגיטימיות וכוח

  אבא אבן נהג לאומר "לא ניתן להחזיר מחוגי השעון אחורה". כוונתו הייתה שלא ניתן לחזור לגבולות של 48 לאחר מלחמת 67. מלחמה היא אלימות, הפעלת כוח. לאמור, לגיטימי למדינת ישראל לדרוש, אחרי מלחמה מוצלחת, שינויי גבולות. בהתאם לכך, מדינת ישראל, בהנחיית כל ממשלותיה, מנסה לקבע, "דה פקטו", שינויי גבולות מזה ארבעה עשורים, בהצלחה עלובה ובעלות דמיונית. הצעירים של היום, אינם זוכרים שמדינת ישראל הקימה עיר, בשם אופירה, בקצהו הדרומי של חצי האי סיני, ועוד עיר משגשגת בשם ימית ועוד התכוונה להקים נמל רחב ידיים בצמוד.

  פעולות אלה לא שכנעו הקהילה הבינ"ל, וכל ההתיישבויות מעבר לקווי הגבול של 48, בדרום, נמחקו כלא היו, ואיתן הרצון לשנות גבולות הארץ (של 48). מדיניות לביסוס לגיטימיות על כוח, במטרה לשכנע הקהילה הבינ"ל להכיר "דה פקטו" בגבולות "רצויים" לשלטונות בארץ, לא צלחה כלל. הרצון לכפות שינויים גיאוגרפיים ודמוגרפיים היה לרצון תעתועים ותו לא. המשכה של מדיניות זו במרחבי יו"ש (או השטחים הכבושים של הגדה המערבית) היא היא שנתנה לגיטימציה (הכרה בינ"ל) להקמתה של מדינה פלסטינאית. ירושלים, שהיה סיכוי לקבלה מאוחדת, תחת ריבונות ישראלית, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, נחקקת היום, בתודעת עמי העולם, כשטח כבוש.

  למה מדיניות "דה פקטו, מדיניות מבוססת על עמדות כוח שהמדינה נאחזת בהם (מדיניות שאינה מתחשבת ברצונן של האוכלוסיות המקומיות) לא צלחה? כמה סיבות לכך:

1. משקלה של מדינת ישראל, במרקם הבינ"ל, משקל רזה הוא. מדינות ערב אימצו אל ליבן את הפלסטינאים (ולא אחת באי רצון ברור), ומשקלן הכלכלי והמדיני אינו בר השוואה למשקלה של המדינה היהודית. אמנם כדברי מנהיגנו "ממעברי הדרדנל עד למעברי גיברלטר מדינת ישראל היא המדינה החזקה בין כל מדינות המרחב", אך אין הדבר נותן את אותותיו ביחסים הבינ"ל היום יומיים, ואלה מכריעים.

2. הפיכתם של הפלסטינאים לעם, כתוצאה מכיבוש השטחים, יצרה לפלסטינאים "זכות הגדרה עצמית" כפי שזאת ניתנת, מזה מאתיים שנה, לכל קיבוץ המתגבש לעם. זכות זו היא מגדלור "מוסרי" ביחסים הבינ"ל של היום.

3. לא קיים, ולא היה קיים מאז 1967, קונסנזוס בתוך החברה הישראלית בנוגע לשטחים שנכבשו ב- 1967. ולכן השטחים עוברים סיפוח מבלי לספח אותם, בתקווה שתשבי יבוא ויתרץ.

4. המשקל הרב שקיבלה "המוסרנות" החדשה שצצה ביחסים הבינ"ל, מוסרנות שנולדה מהגלובליזציה של הכלכלה (סחר בינ"ל, תנועות הון ותנועות כ"א), המקבלת עוצמה ותאוצה אדירים מעצם קיומן של מערכות תקשורת מגוונות מרובות וגובלות באנרכיה, היוצרות עמדות ודעות רדודות ומאופיינות בקריאה שטחית של המפה הפוליטית/מדינית. אנחנו חיים את דור התקינות הפוליטית (Politically correct). התוצאה, דעת קהל הכופה על אנשי "המדינה"(Hommesd'Etat) בינוניות ופופוליזם.

 מכל זה מדיניות של לגיטימציה המבוססת על כוח, מדיניות ה"דה פקטו" שניהלה מדינת ישראל, כשלה ונמוגה כהד חלש לחזון שהיה לחלום בלהות. כל המאמץ האדיר והיקר  שהושקע במשך ארבעה עשורים, מתמקד היום, בכך אם שטח מדינת ישראל (של 1948), יתרחב ב-100 או 120 קמ"ר.

  למרות קריאת המפה המוטעית של כל ממשלות ישראל, בדרך דיאלקטית (אם יש ממש במושג), מעז יצא מתוק. המאמץ שהושקע והמלחמות שנוהלו קיבעו את מדינת ישראל, בתודעת האומות, כמדינה מבוססת, יציבה ובעלת הישגים מרשימים בכל תחומי הפעילות האנושית. לא רק בקרב אומות העולם אלא גם בקרב אלה שקמו עליה  להכחידה ב- 1948, מדינות ערב. הציונות נחלה ניצחון אדיר והיא מצטיירת כאחד המפעלים המהממים ביותר של התקופה המודרנית. אם הועד הלאומי, שהחליט על הקמת המדינה בימי מאי 48, היה מתבשר שיום כזה יגיע, כל נבחרי הוועד היו על המקום מברכים ברכה משולשת, ברכת הגומל, ברכת שהחיינו וברכת הטוב והמטיב. מדינה ליהודים נעה מספסלי האבל של תשעה באב למעשי ידיהם של בני המתאבלים.

מדינה לגיטימית ומדינת היהודים

  במה מדינת ישראל היא מדינה יהודית? מה המשמעות המדינית של "מדינה יהודית"? למה אנו מתכוונים כשאנו דורשים מהפלסטינאים להכיר בישראל כ"מדינה יהודית"?

  שני דברים מרכזיים מעמידים את ישראל כמדינה יהודית:

1. הרצון של רוב תושבי המדינה להגדיר את עצמם כיהודים (עד שיימאס אולי לאותו רוב) ולקבל עליהם סממנים יהודיים הלכתיים כדוגמת יום הכיפורים.

2. חוק השבות

 היהדות היום מתמקדת במרחב של החלטות וולונטריות לעומת "יהדות הכפייה" של יהודי הגולה לשעבר. סרטר חשב שהגוי מגדיר את היהודי (מאפייני היהדות אינן אלא אוסף של דעות קדומות בקרב לא יהודים). אבן ורגה (מוזכר אצל יוסף חיים ירושלמי - Sefardica) בספרו "שבט יהודה" ראה ביהדות "מחלה חשכת מרפא". הכוונה כנראה לקשי העורף היהודי המסרב להפסיק את התבדלותו. לבסוף, רבני ההלכה קבעו כי יהדות ההלכה היא הסממן הלאומי של היהודים (או המחזיקים עצמם כיהודים) ואין בלתה ואין מפלט מימנה. רק הציונות ניתקה הקשר הגורדי בין יהודים (שייכות לעם היהודי) והלכה.

   שלושת הגישות האלה רואות ביהדות "הר כגיגית" וכזו הייתה היהדות קרוב ל- 1800 שנה. המימד של בחירה חופשית היה מימנה והלאה. להיות יהודי היה גורל, ובריחה מהיהדות, היה כרוך באבדן של איכויות אנושיות ברורות: להסתפח לעכו"ם (נצרות) או לדת "שקרית" (דתו של מוחמד). מאז המהפכה הצרפתית, ובימינו ביתר שאת, שייכות ליהדות היא עניין של בחירה. יהודי שומר על יהדותו מרצונו ומרצונו יכול להשליך אותה מעליו ולחיות כאחד האדם. חברת הגויים במדינות הנצרות לשעבר, פתוחה לכל יהודי, ההתבדלות מחברות "עכו"ם" אבדה מעוצמתה ומחוזקה והסמכות הרבנית, מתפלפלת הרחק מצערו וממצבו הקיומי של יהודי בן זמננו. מדינת ישראל אינה מדינה יהודית לפי הקריטריונים "לשעבר" (קיבוץ מובדל או מתבדל) ו"מדינה יהודית" הוא ביטוי מעורפל, גמיש שלא ניתן לאחיזה (לפחות רציונאלי) ואפשר למלאו מכל הבא ליד ולכן, אינו מושג ברור ומובדל. זוהי תוצאה של "חירות" היהדות או חירות מיהדות. זו מעוגנת בבחירתו של כל פרט ופרט לקבל עליו (בשלב זה) סממנים יהודיים מסורתיים. יהודי בישראל, "פושע" לפי דיני ההלכה, נשאר חבר מלא בקהילה היהודית של מדינת ישראל ושפינוזה היה, בימינו, מורם מעם ולא נזרק לפחי החרם.

 אפשר אמנם לטעון שיהדות אינה מתגבשת במלואה ב"סממנים מסורתיים", אלא היא גם נתון של תודעה. יהדותם של רבים בארץ אינה אלא תודעה של ישראליות, שייכות למדינה בעלת גבולות ושפה מייחדים. הלאומיות בארץ היא ישראלית ברובה ויהודית בשוליים. לאומיות זו נסמכת על ממשות של מדינה, שפה וגבולות. תודעה היא דבר בר חלוף. לכן אם נסמיך היהדות על התודעה עצמית של הישראלים הרי שאנו מעמידים אותה על "משענת קנה רצוץ". נכון שהישראליות מנסה לגבש לעצמה ממשויות יוצרי תודעה, כגון הקשר לבית הראשון והשני דרך המחקר הארכיאולוגי, כגון מפעלים "מרעידי זיכרון " כ"יד ושם", כגון העלייה לכותל לרגל בר מצווה ועוד...נדמה לי שממשויות אלה אינן חזקות דיין להבטחת זהות יהודית "מבדילה" (עד כדי הגדרת העם היושב בציון כעם יהודי ולא כעם הישראלי). בוודאי שליהודי התפוצות זהו מרק ירקות בלי ירקות.

   נאמר בסיכום שהיהדות היא גורם אינדיפרנטי בנוגע ללגיטימיות של מדינת ישראל. הלגיטימיות אינה מתחשבת בגורמים תרבותיים ייחודיים (סממנים מסורתיים הלכתיים) ואינה מביאה בחשבון נתונים תודעתיים. היא בודקת אם ריבונות קיימת "דה פקטו". במגרש הזה אין להכרה של הפלסטינאים במדינת ישראל כמדינה יהודית תוסף כלשהו. האם חתימת הפלסטינאים, על הכרת המדינה כמדינה יהודית, תחייב את המדינה להפקיד, לעד, את המעמד האישי של אזרחי המדינה בידי הרב והקאדי? האם שינוי בחוק המעמד האישי בישראל ישחרר הפלסטינאים מהכרתם במדינה, כמדינה יהודית? האם הדרישה מהפלסטינאים לא תחייב את מדינת ישראל להגדיר את הדת היהדית כדת המדינה (Religion d'Etat). מסלול זה מוביל אותנו לאבסורדים ולפרדוקסים מיותרים. אישית איני מוכן שיהדותי תוגדר (תוכר) בידי גורם חיצוני כלשהו, אפילו פלסטינאי הוא.

 לגיטימיות, יהדות וחוק השבות

  קונקרטית, הדבר הבולט ומבדיל את מדינת ישראל כמדינה יהודית הוא חוק השבות.החוק מקנה אזרחות ישראלית לכל אדם המוכר כיהודי בקהילתו ומעוניין באזרחות ישראלית. חוק זה אפשר אזרוח של 3-4 מיליון יהודים מאז הקמת המדינה, אפשר התיישבות רחבה בתוך גבולות 1948, פריחה כלכלית מואצת ועוצמה צבאית. האם חוק השבות מגדיר יהדותה של המדינה?

   החוק, כמו כל חוק, הוא החלטה של ריבון. הריבון יכול לשנות, לעצב או לבטל החוק. האם ביטולו של חוק השבות יגרור ביטול יהדות המדינה? ברור שיהדותם של אזרחי ישראל אינה תלויה או פונקציה של חוק השבות. החוק אינו יוצר "סממנים מסורתיים הלכתיים" ואינו יוצר תודעה יהודית. מאז שנות ה-60 עליות המצוקה פסקו והעלייה היא וולונטארית, כמו יהדותו של כל עולה ועולה. משמע חוק השבות הוא אינדיפרנטי ליהדותה של המדינה. הוא תרם רבות לייהוד המרחב הישראלי, לא הוסיף ליהדותה של המדינה.

 נשאלת השאלה האם הדרישה מהפלסטינאים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית דורשת מהם להכיר בחוק השבות? ואם כך הדבר האם אין אנחנו נותנים בידי הפלסטינאים, כלי להגבלת ריבונותה של המדינה?

   חוק השבות הוא חוק של הקהילה הלאומית (ישראלים) המסדיר ענייני הגירה למדינה. הסדרים כאלה קיימים בכל העולם. המדינות הנקראות בארץ "מתוקנות", מנסות היום לייצור חוקי הגירה המגבילים, דרקונית, ההגירה למרחבם, על פי דרישה תקיפה של אזרחי המדינות. חוק השבות הוא חוק הפוך. החוק מאפשר הגירה חופשית, ליהודי העולם, למדינת ישראל, מבלי להתחשב בתנאים הקיימים בארץ (כלכליים, דמוגרפיים או פוליטיים). לזכותה של המדינה ייאמר, שגבולותיה לא נסגרו, גם בשעותיה הקשות, בהתחלת שנות ה-50.

 האם החוק הוא חוק מפלה?

  המדינות הקיימות היום, הן מדינות לאום (זהות בין עם לריבונות נתונה), ולכן קיימים גבולות ומשטרת גבולות. משמע קיימים בכל העולם, מהגרים פוטנציאליים שבקשת הגירה שלהם נדחית. כל חוק הגירה באשר הוא, מפלה. חשוב לעניינינו להדגיש כי חוקי ההגירה הם פררוגטיבה של הריבון, ואין חולק על הלגיטימיות שלהם (למעט מהגרים נידחים). אם כן מה לנו לדרוש מהפלסטינאים שיאשרו (ע"י ההכרה שלהם) חוק שהכנסת חקקה? ואם היום נכיר בזכותם לאשרר חוק של הכנסת, מה ימנע מהם מחר לדרוש אשרורם של חוקים אחרים? מה ימנע מהם לדרוש זכות וטו על חקיקת הכנסת, כפי ש"הוגים חכמים" דורשים לערביי ישראל?

  חוק השבות הוא חוק שלי. אני הריבון ואין בכוונתי להתחנן להכרתו, בפני גורם שאינו חלק מהקהילה הלאומית שלי, אפילו פלסטינאי הוא.

טיעונו של אלי אייל

1. קיימת לאומיות יהודית ולחיזוק טענה זו מביא אלי אייל דעותיהם של יעקב טלמון, יעקב כץ וגרשום שלום.

2. הוא מצטט מאמרו של שלמה אבינרי: "בדחיית החלטת החלוקה של האו"ם סירבו (הפלסטינאים) להכיר במדינה יהודית...אם יצאתם למלחמה נגד המדינה היהודית, האם עשיית השלום איתה אינה מחייבת את קבלתה?... על הפלסטינאים לשנות את הנרטיב שלהם, השולל קיומה של מדינה יהודית"

3. מוסיף אלי אייל "עצם העובדה שהפלסטינאים דוחים אותה (מדינה יהודית) מעידה שהיא אכן דרושה. ויתור על הכרזה זו משמעו שאנו מסכימים שישראל היא מדינת אזרחיה".

4. הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית היא הכרח המציאות, כי היא תולדה של תודעה לאומית (שיצרה את המדינות במזרח, לפי טלמון) ובשל "זיקתה של ישראל ליהדות העולם".

5. הגדרת מדינת ישראל כיהודית מציבה בעיה מוסרית לאלי אייל (בגלל הפרטיקולריזם של היהודיות). לכן משתדל אלי אייל לנתק את הלאומיות, שהיא חיובית("מרקם חיים וזהות משותפים") מהלאומנות שהיא שלילית ("תוקפנות כלפי עם אחר").

6. לבסוף מוטרד אלי אייל מהמגמות והזרמים (בעיקר בשמאל האירופי) התומכים בביטולה של המדינה במתכונתה המוכרת, מדינת לאום. לפי אלי אייל זהו אבסורד כי מדינת הלאום היא הערובה לאחד הערכים המרכזיים של ימינו, הדמוקרטיה.

• קודם
• הבא