על פנחס ספיר ותרומתו לכלכלת ישראל
- פרטים
- קטגוריה: היסטוריה
- נוצר ב חמישי, 03 נובמבר 2011 09:21
- מחבר\ת הארץ, שני ליטמן
יומו האחרון של פנחס ספיר היה יום חם בחודש אוגוסט, שנת 75'. הוא החל כרגיל בשעת בוקר מוקדמת, אז אספה אותו מכונית מביתו והסיעה אותו לפגישה בבאר שבע, עם ראש העיר אליהו נאווי. אחרי הפגישה סייר באתרים שונים בעיר, ובצהריים כבר ביקר במפעלי התשלובת הכימית מכתשים. את ארוחת הצהריים סעד בקיבוץ משמר הנגב, משם נסע לחצרים, ואז לחנוכת בית הכנסת של הקהילה הקוצ'ינית במושב נבטים.
את כל ההתרוצצות הזאת עשה כשהוא לבוש בחליפה כהה, במכוניות טרום עידן המיזוג, בחום של אוגוסט, בנגב, בגיל 69. בסביבות חמש אחרי הצהריים נאם בנבטים ואז נתנו לו ספר תורה מצופה כסף, שיתכבד בהכנסתו אל ארון הקודש של בית הכנסת החדש. בתמונה שצולמה באותם רגעים הוא נראה כשחיוך של אושר נסוך על פניו. אבל לבו לא עמד במעמסה ואחרי כמה דקות הוא התמוטט. מותו נקבע כחצי שעה אחר כך בבית החולים סורוקה.
לפני כשבועיים, 36 שנים אחרי אותו יום ובמזג אוויר מעט יותר נוח, שיחזרנו את הנסיעה הזאת, ועוד אינספור נסיעות אחרות של ספיר, שהיה שר התעשייה והמסחר מ-55' ושר האוצר מ-63', אל המקומות שביקש לפתח בעזרת התעשייה. גולת הכותרת ההפוכה של היום היתה דימונה - עיירה מדברית מאובקת שלא נראתה אז טוב יותר ממה שהיא נראית היום, אבל היתה מלאת חלומות.
36 שנים אחרי מותו של ספיר יושבת נכדתו מיכל במרכז המסחרי הישן של דימונה, בבית קפה מקומי, ומעלה זיכרונות של מישהו אחר, זיכרונות שאימצה לעצמה במשך שש שנות מחקר וכתיבה שהניבו את הספר "היש הגדול" - ביוגרפיה של סבא שלה, פנחס ספיר (שראתה אור בהוצאת "ידיעות ספרים").
לכאורה לא היה אדם מתאים פחות ממנה לכתוב את הביוגרפיה הזאת. ספיר הנכדה כתבה דוקטורט בספרות, הקימה להקת פאנק ועזבה את ישראל לפני 20 שנה. היא שוחרת תרבות אדוקה, אין לה שום רקע בכלכלה או בהיסטוריה ומבחינה פוליטית היא מרוחקת שנות אור מאותה ציונות אידיאליסטית חסרת פשרות של ראשית ימי היישוב והמדינה.
ספיר הסבא, שנחקק בזיכרון הלאומי כטיפוס מחוספס הליכות, קצר רוח וישיר, לא למד בשום מוסד אקדמי, דיבר אנגלית קלוקלת, השירה החביבה עליו היתה טורי מספרים וכאשר לעתים רחוקות ביותר היה נגרר לאיזו הצגה, מספרים כי העביר את הזמן בשינה עמוקה. תחביבו העיקרי של ספיר היה להתרוצץ ברחבי הארץ, גם בחום הכבד, ולבדוק כיצד היא מתפתחת ומתקדמת. את ספיר הנכדה קשה למצוא בארץ בין החודשים יוני לספטמבר, שכן היא נמלטת מהזיעה למדינות קרירות יותר. ספיר הסבא לא חשב ששום דבר חוץ מבשר ראוי להיקרא אוכל. ספיר הנכדה היא צמחונית אדוקה.
ובכל זאת כאשר הוצע לה לכתוב את הספר על סבא שלה, אומרת ספיר שמיד ידעה שלא תוכל לסרב. היוזמה לכתיבת הביוגרפיה באה מקרן מרדכי זגגי, קרן שהוקמה על מנת להנציח את שמו של זגגי, חלוץ העלייה השלישית ומקים הרשות לניירות ערך. מ-89' החליטה הקרן להוציא סדרת ביוגרפיות של אישים מרכזיים בתחומי התרבות, הפוליטיקה והכלכלה הישראלית. כאשר הוחלט להוציא ביוגרפיה של פנחס ספיר, איש מכותבי הביוגרפיות המקובלים לא הסכים לקחת על עצמו את המשימה, ואז האוצרת נעמי אביב, שהיתה אמורה לכתוב עבור הקרן ביוגרפיה אחרת, הציעה את הנכדה, מיכל ספיר.
"ברגע שהציעו לי את זה היה לי ברור שאני לא יכולה לסרב, שזו הצעה שתפורה עלי. קשה להסביר למה. נושאי ההתעניינות של סבא שלי לא בדיוק דומים לשלי, לא היתה לי קרבה אמיתית אליו, היו בני דודים אחרים שהוא היה יותר חלק מהחיים שלהם. אבל כשגדלתי והוא היה שר האוצר, הרגשתי שזה קשור אלי בצורה כלשהי. לא התייחסתי לזה בשוויון נפש. הרגשתי שזה מציב בפני אתגר או משימה. שיש לי תפקיד. כתיבת הספר היתה דרך מצוינת להיענות לאתגר הזה ולממש את הקשר המסוים אליו, שתמיד בצורה זו או אחרת הרגשתי שיש לי".
טביעת האצבע הייחודית של ספיר הנכדה בספר היא מובהקת: הפרק הראשון נכתב כיומן אישי פיקטיבי שספיר למעשה מעולם לא כתב, ומיכל כתבה בשמו. רוב פרקי הספר האחרים נכתבו בהשראת יצירות ספרותיות, כמו "אידיוט" של דוסטויבסקי, "סיפורים פטרבורגיים" של גוגול או הנובלה "חופרים יסודות" של אנדריי פלטונוב. הפרק האחרון, המסכם את הספר, הוא בעל זווית אישית יותר מהאחרים, ובו מתארת ספיר גם חלק מתהליכי הכתיבה שלה במקביל לחוויות של התאקלמות מחודשת בתל אביב, שאליה חזרה אחרי 18 שנות חיים בניו יורק ובלונדון.
איש גדול עם ל' מצחיקה
ספיר הסבא נולד בשם פנחס קוזלובסקי בסובלקי שבפולין, ב-1906 (תעודת הלידה שלו אבדה והדעות בעניין שנת הלידה שלו חלוקות. מיכל טוענת שהוא נולד ב-1907). הוא למד בסמינר לרבנים של תנועת המזרחי בוורשה, ששילב השכלה יהודית רבנית וחינוך כללי. אחרי שנתיים החליט לעזוב את הסמינר, יחד עם חברו ללימודים, יצחק בשביס זינגר. הוא הצטרף לתנועת החלוץ הציונית, שנועדה להכין את הצעירים היהודים בפולין להתיישבות בארץ ישראל. מיד החל להשתלב כעסקן וכגזבר התנועה. נכדתו מיכל ספיר נולדה בארצות הברית ב-66', כשהוריה שהו בניו יורק לצורך לימודי הדוקטורט בכלכלה של אביה, עמוס. אביה הוא בנו האמצעי של פנחס ספיר, ומלבדו היו לספיר עוד שתי בנות. למיכל יש אח בכור, בועז, איש תוכנה שמשמש כיום כמנכ"ל "האב", מרכז ליזמות חברתית, סביבתית וטכנולוגית, ואח צעיר, איתי, היסטוריון של האמנות שחי בפאריס. היא היתה רק בת תשע כשהסבא המפורסם שלה מת.
"כשהתחלתי את העבודה על הספר ידעתי את מה שרוב האנשים ברחוב יודעים - שספיר היה איש גדול עם ל' מצחיקה, פנקס שחור וחליפה. ידעתי ברמה של כותרות, שהוא בנה תעשייה, שהוא התנגד להחזקת השטחים. לא היתה לי היכרות איתו כבן אדם. לא דיברתי איתו הרבה. היינו באים לשבת ואומרים שלום. לא נפגשתי עם אנשים שסיפרו לי איך הוא היה. גם אבא שלי לא דיבר על זה במיוחד. ידעתי רק כמה אנקדוטות מצחיקות, כמו שכשהיו באים אורחים לצהריים, אם זה לא היה אדם חשוב מחו"ל שאפשר היה להוציא ממנו כסף, הוא היה נוהם שלום, אוכל מהר והולך לישון. זה מה שהיו מספרים בבית".
כשהיתה בת שנה חזרו הוריה לארץ בגלל מלחמת ששת הימים. אביה נפצע קשה ולאחר תהליך שיקום ארוך החליט לנטוש את לימודי הדוקטורט. ספיר גדלה בשכונת אפקה בתל אביב, תלמידה טובה, ספורטאית טובה ומדריכה בצופים. "אבא לקח משכנתה גדולה כדי לבנות את הבית באפקה וסבא נבהל מאוד, איך אבא ישלם את המשכנתה. אבא אמר לו, בעזרתך אני אשלם. וסבא אמר - אני לא אתן לך גרוש. ואבא אמר - האינפלציה שלך תעזור לי לשלם. הוא התכוון לזה. וזה היה נכון".
... וספיר, שסיימה בינתיים תואר ראשון בתורת הספרות ובאנגלית באוניברסיטת תל אביב, נסעה לעשות בניו יורק דוקטורט בספרות השוואתית.
יומרות ציבוריות
כשהיה בערך בגיל שבו נכדתו עזבה את תל אביב ונסעה לנסות את מזלה בניו יורק, בינואר 1930, עלה פנחס ספיר לארץ ישראל, מצויד בתעודת כתב של עיתון "העתיד", מכיוון שלא היה משוכנע ביכולתו לעבוד בעבודה פיזית. הוא השתקע בכפר סבא, שהיתה אז מושבה קטנה ונידחת, וקיבל עבודה כמנהל החשבונות במחלבת תנובה בכפר מלל, ובקופת המילווה והחיסכון של העובדים בכפר סבא.
מאוחר יותר נבחר למזכירות סניף מפא"י בכפר סבא, השתלב כעסקן פועלים בנושאי עבודה ושיכון גם מחוץ לכפר סבא והתגלגל מתפקיד לתפקיד, עד לקום המדינה. בדרך הספיק להקים יחד עם לוי שקולניק, לימים אשכול, את מקורות, שנועדה לספק מים ליישובים בכל חלקי הארץ. אחרי קום המדינה מונה למנכ"ל משרד הביטחון תחת שר הביטחון וראש הממשלה דוד בן גוריון, תפקיד שאותו לא אהב וממנו ביקש להשתחרר. ב-51' מונה לראש מינהל הפיתוח ואחר כך למנכ"ל משרד האוצר, ובהמשך לשר התעשייה והמסחר. תפקידו הבכיר ביותר היה שר האוצר, ממנו פרש סופית ב-74'. מאז ועד למותו שימש כיו"ר הסוכנות.
... את הדוקטורט בספרות השלימה ב-2005. קצת אחר כך, בזמן שהיתה בטוחה שלא תתקרב לשום פרויקט כתיבה רחב יריעה לפחות במשך עשור, קיבלה את הפנייה לכתוב את הביוגרפיה של סבא שלה, ושוב שקעה אל תוך המחשב. העבודה על הספר החזירה אותה הביתה, בשני מובנים - היא החלה לעסוק במורשת המשפחתית באופן אינטנסיבי, וגם חזרה למעשה להתגורר בישראל.
"גרתי בלונדון 12 שנה ואני עדיין אוהבת אותה", היא אומרת. "אבל כל מקום שגרים בו הופך להיות ריאלי ועם הריאליה יש עוד דברים שלא מוצאים חן. ואני אדם שלא שבע רצון באופן כללי. רוב הזמן לא עלה על דעתי לחזור לישראל, כי היתה לי תחושה שהצלחתי להיחלץ מסוג של פרובינציאליות, ומה פתאום שאחזור לדבר הזה שהצלחתי להיחלץ ממנו. אבל הדברים השתנו. האינטרנט והכבלים צימצמו את ההבדלים ושינו לגמרי את החוויה הגיאוגרפית, והתחלתי להבין אחרת את המושגים מרכז ופריפריה.
"באופן אישי גם הרגשתי שאני חיה חצי חיים של עצמי, שהרבה צדדים ביכולות שלי לא מתממשים. בלונדון לא הרגשתי חלק מהמרקם החברתי. לא יצרתי לעצמי מקום. ברמה המאוד פשוטה, חיפשתי הכרה. הייתי אלמונית לגמרי, וזה הפסיק להתאים לי. לא רציתי להיות מישהו שאף אחד לא שמע עליו. בישראל אני מרגישה שהמורשת של אפור גשום קיימת והיא משהו שאפשר להתחיל ממנו. יש לי פה כבר סוג של הכרה שאני יכולה להוסיף עליה".
ניסיון דקירה במגדל העמק
יום הסיור בהשראת ספיר בנגב אמור היה להתחיל בשעה מוקדמת מאוד, כדי לשמור על האותנטיות. ספיר עצמו היה מחכה לנהג שלו מחוץ לבית בכפר סבא או לדירת השרד בירושלים כבר בשש בבוקר. הוא נהג להזמין אליו אנשים לפגישות עבודה גם בשבת. ליוסי שריד למשל, אחד ממקורביו ומבני טיפוחיו, היתה פגישה קבועה בשבת בשבע בבוקר. אנחנו הצלחנו קצת פחות בשחזור הטמפרמנט הספירי, ויצאנו לדרך רק אחרי תשע. עצרנו לארוחת בוקר מאוחרת באוניברסיטת באר שבע, בבניין של הפקולטה למדעי הרוח, הנקראת על שם ספיר. התפריט לא כלל את המנות החביבות על ספיר - דג ממולא, מרק עוף, בשר מבושל ולפתן שזיפים - ונאלצנו להסתפק בקפה ובורקסים.
ספיר יזם וקידם את הקמת האוניברסיטה הזאת, על מנת לאפשר גם לצעירים מהפריפריה שאינם יכולים להרשות לעצמם לנסוע ללמוד בירושלים או בחיפה, גישה ללימודים אקדמיים. הוא עצמו הצטער תמיד, על פי עדויות מקורביו, על כך שלא היתה לו הזדמנות ללמוד בצורה מסודרת, ולמרות עיסוקיו הרבים ניסה להקדיש גם זמן לקריאה. הספרים החביבים עליו היו ספרים על החיים בארץ ישראל, על קהילות יהודיות שנספו בשואה ואוטוביוגרפיות של אישים דגולים.
הטעם של נכדתו בספרות מעט שונה מזה. הדוקטורט שכתבה עסק בדימויים של נפילה בספרות המודרנית, וכבר בפגישה הראשונה עם איש העסקים אהרון דברת, שהיה אחד מעוזריו של פנחס ספיר וגייס אותה לטובת פרויקט הביוגרפיה, היא הזהירה שמשהו מתוך זה עלול להיכנס לספר על סבא שלה.
"עסקתי בתיאורים של הקיום של הגוף במרחב. הסתכלתי על תיאורים של אנשים שהנפילה היא דימוי מרכזי בגוף שלהם, כמו מישקין ב'אידיוט' של דוסטויבסקי שחולה במחלה הנפילה, או בספר של ז'ורז' פרק 'W או זיכרון ילדות', שם ההיזכרות שלו כולה ממוסגרת בתוך אירוע שבו הוא נפל ושבר את היד. ניסיתי לראות לאיזו פרדיגמה של רעיונות הדימויים האלה מתקשרים. ב'אידיוט', לנופל יש קשר למטאפיזיקה שאין לאדם היציב. אצל ז'ורז' פרק הנפילה קשורה לתפיסה של מציאות, לטראומה כמרכז של בניית האישיות של האדם. בסיפור של ספיר הרגשתי שגם הוא תפס את החלל כמרחב מקושר וחסר סוף, שהאדם בעצם נופל בתוכו. זה היש הגדול, שעומד בבסיס הספר. ככה קראתי את ההתנהלות של ספיר בחלל".
בניגוד לספר אחר על פועלו של ספיר, שרואה עתה אור בהוצאת רסלינג - "פנחס ספיר - ביוגרפיה כלכלית פוליטית", שכתב פרופ' יצחק גרינברג מהמכללה האקדמית בבית ברל - ספיר גם הרשתה לעצמה להתרחק בכתיבה מהמציאות הביוגרפית, כאשר השתמשה ביצירות ספרותיות, ושאבה מהן השראה לסגנון כתיבה ותיאור שמאפיינים חלק מהפרקים. הפרק שעוסק בטיפול המסור של ספיר בתעשיית הטקסטיל, למשל, שואב השראה מ"אידיוט" של דוסטויבסקי.
"תוך כדי העבודה על הספר הייתי צריכה למצוא דרך לשמור על רמת העניין שלי. עם כל ההתעניינות שלי בהיסטוריה, זו לא התשוקה העיקרית שלי והייתי צריכה להצדיק ולשעשע את עצמי. אז תוך כדי קריאה על ההרפתקאות של ספיר במלחמת העצמאות, חשבתי לעשות פרודיה על ספרי ריגול של גרהם גרין, עם גיבור קומי. הפרק 'סיפורים תל-אביביים' נכתב בהשראת גוגול, ואימצתי אלמנטים שונים שלו שהתאמתי למציאות הישראלית - במקום שלג יש שרב, ובמקום ערפל יש אבק. כשאספתי את החומרים לפרק על הטקסטיל, מיד עלה שמו של ישראל רוגוזין, התעשיין האמריקאי שספיר הצליח לשכנע להשקיע סכומים גדולים בישראל. זה הזכיר לי את הדמות של רוגוזין מ'אידיוט'. חזרתי וקראתי את הספר, וראיתי שאני יכולה להשתמש בו כי הוא רלוונטי בעוד רמות. דרך הסיפור של דוסטויבסקי היא היסטרית, כולם רצים מחדר לחדר בחבורות ויש אינטריגות, וזה הזכיר לי מאוד את הסיפור של הטקסטיל, שכולם רצים ברחבי הארץ ומקימים משהו שנראה כמו עורבא פרח עד שהוא הופך למציאות.
"אחר כך ראיתי שיש נקודות דמיון בין ספיר לבין הנסיך מישקין, הדמות הראשית בספר, כי מישקין הוא אידיוט לכאורה אבל בעצם האידיוטיות שלו נובעת מקשר אינטואיטיבי לעולם, שלפעמים בנורמטיביות העירונית החברתית של החברה הגבוהה בפטרבורג נראה חריג. גם ספיר היה בחיכוך תמידי עם הסביבה, מסורבל וקלאמזי. הדברים שהוא עשה הם מתוך אינטואיציה שלא עומדת בכללי ההתנהגות המינהלתיים והתרבותיים שסביבו. בספר 'אידיוט' יש גם סצנה מרכזית שבה רוגוזין מנסה לרצוח את מישקין בסכין, בגרם מדרגות עקלתוני. זו גם סצנה מרכזית בסאגה של ספיר עם תעשיית הטקסטיל ובקשר שלו עם עיירות הפיתוח, כשתושב מובטל ומתוסכל ממגדל העמק ניסה לדקור אותו בסכין כשהוא הגיע לבקר במקום. זה היה צירוף מקרים שקשה היה להתעלם ממנו".
התבטלות ביטחונית
אל הסיור הספירי הצטרפו שלושה חברים של ספיר הנכדה - האוצרת נעמי אביב שיצרה את הקשר בינה לבין קרן זגגי, ונעה פרימן ואייל רז, שניים משותפיה של ספיר לפעילות הפוליטית הנמרצת שהיא עוסקת בה מאז שבה להתגורר בישראל. בבאר שבע התעניינו רז ופרימן כיצד התמודדה ספיר עם השתייכותו של סבה לממשלות שהקימו התנחלויות בשטחים הכבושים לאחר מלחמת ששת הימים. הפוליטיקה לא תמיד היתה בדמה של ספיר (כלומר, דווקא כן במובן הגנטי של המילה, אבל לא באופן מודע), ובוודאי לא היתה חלק מהסיבה שבגללה עזבה את הארץ. אבל עם השנים היחס שלה לנושא השתנה. "הרגשתי שאני לא מוכנה לבוא לפה ולקבל את המדינה כמו שהיא ולא לעשות כלום. היתה תקופה שכל מחשבה על חזרה לכאן נחסמה על ידי זה שאמרתי שאני לא יכולה להיות חלק מהמדינה הבלתי-מוסרית הזאת. אבל בפעילות הפוליטית נהיה ההפך - יש פתאום סיבה לבוא. אם אני כבר חלק מקבוצה של אנשים שעושים פה משהו, אז מה פתאום שאסע ללונדון ואעזוב את זה?"
מאז חזרה לישראל פועלת ספיר במסגרת התנועות אנרכיסטים נגד הגדר ותעיו"ש. בימי שישי היא בדרך כלל מפגינה ליד גדר ההפרדה בבילעין ובשכונת שייח ג'ראח בירושלים, משתתפת במשמרות בבתיהם של פלסטינים כשהצבא פולש אליהם באישון לילה, נרתמת למסיק זיתים ולקציר כדי להגן על החקלאים מפני תקיפות המתנחלים ובמסגרת תנועת סולידריות משתתפת בפעולות בתוך שטחי 48' שמתנגדות להשתלטות יהודית על רכושם של ערבים, למשל בלוד.
סבא שלה לעומת זאת היה שר בממשלה שהנציחה את הכיבוש באמצעות מפעל ההתנחלויות, ואף הקצה לשם כך משאבים כספיים, בתוקף היותו שר האוצר. הוא אמנם לא היה טיפוס מיליטריסטי ולא הגיע משורות הצבא, בשונה מיריבו הגדול משה דיין, המכונה בספר "הביטחוניסט", אבל גם לא יצא באופן קולני מדי נגד הכיבוש. יריבו המובהק האחר של ספיר היה שמעון פרס, ביטחוניסט ללא עבר צבאי, שלא הסכים להתראיין לספר, למרות פניות חוזרות ונשנות של ספיר הנכדה. בספר מתואר כיצד הפעיל ספיר את מלוא השפעתו על מנת לדאוג לכך שיצחק רבין יהיה זה שיחליף את גולדה מאיר שהתפטרה מראשות הממשלה בעקבות מלחמת יום כיפור, ולא שמעון פרס.
בספר בוחרת ספיר להדגיש את עמדתו היונית של ספיר, שהיתה לדבריה אחד הדברים הראשונים שסייעו לה להתקרב אליו.
את מתארת את ספיר כמתנגד להתנחלויות בתוך תוכו, אבל לא עושה שום דבר מעשי בנידון. איך הרגשת לגבי זה, מתוך המקום הפוליטי שלך?
"הוא לא היה הגרוע ביותר מבין הפוליטיקאים. לפחות ברמת הדעות שלו ובמה שהוא מאמין, הוא היה קרוב לעולם שלי. גם כאישיות. הוא לא גיבור צבאי. הוא היה אדם כוחני פוליטית, וגם מאוד ציוני. היתה לו בהחלט גזענות ציונית קלה - תחושת עם סגולה וכו'. אבל בסך הכל הוא לא היה אדם כובש, זה לא היה הטבע שלו ואלה לא היו הדעות שלו. מצד שני, אי אפשר להתחמק מזה שהוא היה חלק מהאפליה כלפי ערבים בתוך שטחי 48' וגם חלק מהממשלה שהקימה את ההתנחלויות הראשונות. אבל לא לקחתי את זה באופן אישי. אולי זה בגלל שהוא היה סבא שלי ולא אבא שלי. אין לי תחושת שבטיות".
את לא מרגישה שעשית לו קצת הנחות?
"אני יכולה לדמיין שמישהו אחר היה כותב ספר יותר נוקב. זה לא שוויתרתי לו, אבל ציירתי דברים מתוך המטרה של ציור האדם, מה הניע אותו, פחות התכוונתי לשפוט. תוך כדי הכתיבה דיברתי עם יצחק לאור, והוא אמר שמטרתה של ביוגרפיה היא לא שיפוט או ביקורת, אלא הארה של נקודות הכרעה בחייו של אדם. הסכמתי עם זה. הביוגרפיה היא עליו, איך הוא כאדם הגיע לצמתים האלה ולהחלטות האלה, בלי להגיד אם הוא צדק או לא.
באופן אישי, הביקורת שלי כלפיו בעקבות העבודה על הספר דווקא גדלה. לפני זה קניתי את הסיפור שלו, שהוא היה נגד ההתנחלויות. ותוך כדי המחקר הכעס שלי גדל, והתגברה תחושת הנבגדות - אם היית נגד, למה לא עשית יותר? הוא היה פחדן ברמה מסוימת. ברגעים אחרים הוא היה אמיץ ולקח אחריות כבדה, אבל בתחום הזה הוא השתפן מול אנשים כמו דיין וגולדה, שהיה קשה להתנגד להם. אחת הסיבות היתה שהוא לא הרגיש שיש לו הבנה בתחומים האלה. בכלכלה, בגלל שהיתה לו הבנה אינטואיטיבית, הוא יכול היה לקחת על עצמו אחריות גדולה יותר. אבל בתחום הביטחוני הוא הרגיש חסר ביטחון לעמוד מאחורי הדעות שלו. היתה אז וגם היום תחושה שרק לגנרל יש זכות להתבטא בעניינים מדיניים ביטחוניים, וכל השאר אין להם זכות לדבר".
האיש שלא רצה להוביל
הפרק האחרון של הספר עוסק ברובו בשאלה למה סירב פנחס ספיר להפוך לראש ממשלה. בהשראת הספר "ברטלבי ובניו", שכתב הסופר הקטאלוני אנריקה וילה-מאטאס, ועוסק באדם המקדיש עצמו לכתיבת ספר של הערות שוליים על התופעה של סופרים שהפסיקו לכתוב, כותבת ספיר שורה של הערות שוליים אישיות, שבהן היא מונה סיבות אפשריות לסירוב העיקש של סבה לקבל על עצמו את המשרה הרמה. אי אפשר שלא לחוש בהזדהות העמוקה שלה עם העמדה הסרבנית הזאת.
"הרבה אנשים שנפגשתי איתם אמרו שכבר יש לי את הדרמה המרכזית בספר - האיש שלא רצה להיות ראש ממשלה. אני חשבתי שזה לא נכון. חשבתי שזה חלק מעובדה מרכזית עליו, אבל שבדרך הוא עשה המון דברים, ולא נראה לי נכון להגדיר אדם כזה על ידי מה שהוא לא עשה. הוא אדם מעשי, מייצר. לכן גם הספר נקרא "היש הגדול". אבל השאלה למה הוא לא רצה להיות ראש ממשלה נראתה לי מרכזית בהקשר של הדיון בקריירה הפוליטית שלו. אחד הדברים שהתמודדתי איתם כשניסיתי להבין את הסיפור שלו, זה המתח המעניין בין הרצון שלו להיות בהנהגה, לבין חוסר הרצון שלו להנהיג. התחברתי לזה באופן אישי, לקונפליקט בין הרצון להיות במקום שבו מחליטים את ההחלטות וצועקים אחרי, לבין הרצון של תלכו אתם ואני אשב בבית".
זה גם הפרק הכי אישי, שבו הנוכחות שלך הכי מורגשת.
"נכון, כי זו היתה ההתחברות האישית שלי לסיפור שלו, דרך הפעילות ההתנגדותית שלי עצמי. כשכתבתי את הפרק הזה זה היה גם השלב שבו אני הייתי מוכנה להסתכל אחורה ולשאול מה קרה לי מאז שנכנסתי לפעילות הפוליטית. זה היה בסופה של השנה שבה החלה החניכה הפוליטית שלי. אולי אם הייתי כותבת על היותו שר האוצר בדיוק אחרי קיץ שבו הייתי ישנה במאהל ברוטשילד, אז הייתי מכניסה את עצמי יותר לפרקים שעסקו בסוגיות כלכליות חברתיות".
מכיוון שעיסוקו העיקרי של ספיר ברוב שנותיו היה הכלכלה, בתחום הזה גם נמתחה כלפיו הביקורת הקשה ביותר, שהעכירה מאוד את נפשו בערוב ימיו. בסיור המשוחזר בדרום ביקרנו גם במפעל פולגת, אחד המפעלים שהוקמו ביוזמת ספיר בקרית גת. הסיפור המפורסם על איך שיכנע ספיר את ישראל פולק, תעשיין יהודי מצ'ילה, להקים מפעל דווקא בקרית גת, מופיע גם בספר: ספיר הופיע בחמש לפנות בוקר במלון בו התאכסן פולק בתל אביב, אסף אותו למכוניתו וציווה על הנהג ללחוץ על דוושת הגז. בתוך 25 דקות הם הגיעו לקרית גת, ופולק השתכנע שמדובר במרכז הארץ.
מפעל פולגת נסגר לפני כשלוש שנים, והיום נותר במבנה השומם שעומד להפוך למפעל דלתות רק עובד אחד שעוד זוכר את הימים שבהם המכונות תפרו במרץ חליפות שאפשר להכניס למכונת כביסה. עוד לפני פולגת נסגרו, החל משנות ה-70, רבים ממפעלי הטקסטיל הגדולים והמפוארים שעליהם ביסס ספיר את כלכלת עיירות הפיתוח, לפני שבעלי ההון העדיפו להעביר את ייצור הטקסטיל למזרח הרחוק ולירדן.
אם היה רואה את המשק הישראלי כיום, לדעתך ספיר היה משנה משהו במהלכים שלו?
"זו שאלה שנשארת פתוחה. אני לא יודעת מה הוא היה עושה עם ההשתנות של התעשייה סביבו. הוא התחיל עם זה, עם ההפרטה והסרת ההגנה על תוצרת הארץ. אבל יכול להיות שאם היה נשאר בתפקיד, היה עושה את כל זה יחד עם שמירת מדינת הרווחה, שהיתה חשובה לו. הוא לא רצה להיות ברית המועצות, אבל גם לא רצה להיות אמריקה. הוא ראה את עצמו כסוציאליסט, במובן שהוא רוצה לעזור לאנשים שאין להם להגיע לנקודת התחלה שווה. הוא קרא לזה משק פלורליסטי. גם כלכלה ממשלתית, גם כלכלה פרטית. חלק מהדברים הממשלה צריכה לנהל, וחלק צריך להביא הון פרטי, וחלק ציבורי הסתדרותי".
מה בעצם עורר את השנאה הגדולה כלפיו בסוף הקריירה שלו?
"השנאה כלפיו בימיו האחרונים היתה קשורה לשנאה למפא"י, שהיתה בשלטון עוד לפני קום המדינה. ספיר היה דמות דומיננטית בתחילת שנות ה-70, בזמן שהיה משבר גדול שהיה קשור למלחמת יום כיפור, והוא ייצג את מפלגת העבודה השנואה. חשבו שהם מושחתים, אבל הוא באופן אישי לא היה מושחת בשום צורה, לא דבק בו רבב. ראו בו אחראי לזה שהפערים בחברה מאוד גדלו אחרי 67', אבל היה משבר כלכלי עולמי וזה השפיע גם על ישראל. כל החוליים דבקו בו כמייצג של מפלגת העבודה. וההאשמות האלה היו ברובן מהצד הפרו-קפיטליסטי. עובדה שהביאו לשלטון ב-77' את הליכוד, ולא את מפ"ם. אנשים שלמדו כלכלה באוניברסיטה בשנות ה-80 וה-90, למדו שהכלכלה שמפא"י הנהיגה היא אם כל חטאת כי השוק לא מספיק חופשי והממשלה מתערבת יותר מדי. אבל אנשי מפ"ם למשל חשבו שהמהלכים של ספיר היו יותר מדי קפיטליסטיים".
בתור פעילת שמאל, זה לא היה משהו שהרגיז אותך, האופן שבו הוא החליש את ההסתדרות והיטיב עם משקיעים פרטיים שקיבלו יד חופשית והרבה עזרה מהמדינה?
הוויכוח הזה, טוענת ספיר, הצית אצלה פחות את אש המרד, מאשר הנושא הפוליטי. "נכון שיכולתי לדבר יותר גם על הצד החברתי, אבל בשבילי הנושא של קפיטליזם מול סוציאליזם היה הרבה פחות חריף מהעניין הפוליטי. הדברים שאומרים היום שצריך להחזיר, כמו דיור ציבורי או דאגה לתעסוקה, היו קיימים בממשלות שסבא שלי היה חבר בהן. לא זו היתה הממשלה שביטלה את כל תשתית הרווחה, שהביאה את ההפרטות הגדולות או שדוגלת בניאו-ליברליזם. אני מנסה לתאר בספר מה בתהליכים שספיר קידם הביא את הניצנים האלה, אבל אני לא יכולה לשפוט אם צריך היה אז לנהוג אחרת מכפי שנהגו. קיבלתי את העמדה שזה היה הדבר הנכון לעשות באותו זמן. אני לא חושבת שהאחריות על מניעת מה שקרה בהמשך היתה דווקא שם. זה לא מובהק כמו בנושא ההתנחלויות.
"אני גם לא חושבת שהיה צריך לעשות מדינה סוציאליסטית לחלוטין בישראל. אנשים שעושים מה שאני עושה מבחינה מדינית נקראים שמאל קיצוני, אבל אני בכלל לא קיצונית. גם כשאנחנו אומרים שאנחנו סוציאליסטים, אני לא מתכוונת שישימו את כל הכסף בקופה ויחלקו שווה בשווה. מה שמאוד מטריד אותי זה חוסר צדק. ואני לא חושבת שספיר אחראי לחוסר הצדק שקיים היום בחברה הישראלית. אפילו להפך".
איפה כן נעשתה טעות?
"ביחס למזרחים אני חושבת שנעשתה טעות לא אישית של ספיר אבל שהוא היה חלק מעשייתה. רצו לעזור להם להתאקלם, אבל לא הבינו את הצרכים האמיתיים שלהם. היתה גזענות ממסדית אמיתית. יצרו אוכלוסייה שלמה שהרגישה מקופחת ולא חלק מהכלל".
צד אפל
העולם של ספיר, כפי שהוא מתואר בספר, הוא עולם מלא בפרטים, שנראים לעתים שוליים. "היה לו זיכרון מטורף לפרטים ורציתי להעביר את העניין הזה. זה עלה מתוך הישיבה בארכיונים. קראתי מיליוני מכתבים שעסקו בדברים מאוד ספציפיים". בספר שזורות גם לא מעט אנקדוטות משעשעות על האופן בו נהג באנשים שעמם נפגש (למשל סיפור מצחיק במיוחד על תורם שהוזמן לשוחח עם ספיר בעוד כבוד השר משתכשך בעירום מלא באמבט), אבל אין בו הרבה תיאורים על הלכי נפשו או רגשותיו של הפוליטיקאי גדול הממדים, או סיפורים אישיים עליו. על אשתו שושנה, למשל, כתוב מעט מאוד, ועוד פחות מכך על טיב היחסים ביניהם. את העובדה שהיתה לו חברה חדשה שהוא עמד לשאת לאשה, כשהיה בן 68, אחרי מותה של שושנה מסרטן, גילו גם ילדיו רק ערב החתונה.
למעשה, ספיר האדם הפרטי נותר בספר בגדר חידה. מבין השורות עולה דיוקן אחר, של דמות היסטורית אולי לא בדיוק כפי שהיתה בחייה, אבל כפי שהיא נתפסת דרך עיניה של נציגת הדור הנוכחי, שחי בעידן אחר לחלוטין מבחינה ערכית ואידיאולוגית. ספיר עצמה משפיעה על דמותו של סבה, לא רק בכך שהיא מקיימת איתו דיונים פוליטיים, אלא גם כאשר היא משייכת לו תכונות המאפיינות אותה. הגלישה הזאת של דמות המחברת אל דמותו של מושא המחקר מורגשת במיוחד בתיאור ימיו האחרונים של ספיר, אז המלנכוליות המובהקת של נכדתו, שבה ניתן לחוש בעיקר בשירים שהיא כותבת, מלחינה ושרה בשנים האחרונות, מחליקה אל בין דפי הספר והופכת לחלק מדמותו של הסב.
"אין שום ספק שסיפרתי את הסיפור בגלל מה שאני. הוא היה עצוב בימים האחרונים, אבל אי אפשר להפריד בין הצורה שבה סיפרתי את הסיפור והנראטיב שבניתי, לבין האישיות שלי. הספר הוא גם עלי. הלכתי מאוד רחוק מעצמי ומצאתי נקודות דמיון. הדגשתי דברים שאולי מישהו אחר לא היה שם לב אליהם. ספיר נתפס כאדם מלא חיות ופוזיטיבי, אבל היה לו צד אפל, הוא היה נתקף מלנכוליה. ואני לא המצאתי את זה. זה אנשים שעבדו איתו העידו עליו. זה צד נסתר שנחשף בספר, וזה עזר לי להתחבר אליו כאדם. אולי אם היה אדם עולץ ומלא ביטחון, היה לי יותר קשה להתחבר אליו".
דעתך עליו השתנתה במהלך הכתיבה?
"עכשיו אני מחבבת אותו הרבה יותר. הרבה אנשים שדיברתי איתם עליו, נורא אהבו אותו. את הדבר הרגשי הזה עליו לא ידעתי קודם. יכול להיות אדם שאתה מעריך, אבל לא בהכרח אוהב. אבל אצלם ראיתי אהבה ממש. תוך כדי המחקר ספגתי את זה, את הנלבבות הזאת שלו כאדם. היה בו משהו בלתי אמצעי. ואני לא זוכרת את זה באופן אישי, אני לא זוכרת אותו כאדם נחמד במיוחד. בדיעבד הצטערתי שלא היתה לי הזדמנות לחוות את זה".
מה לדעתך הוא היה חושב על הספר?
"היתה לו הערכה לאנשים שעסקו בתיאוריה של המציאות, אבל הערכה משועשעת. היתה לו תחושה שזה חשוב אבל יותר חשוב לעשות משהו אחר. לפני מותו הוא ניסה למצוא אנשים שיכתבו עליו ספר, ואפילו אסף נאומים של עצמו. הוא כנראה הרגיש שההיסטוריה עומדת לשפוט אותו לא נכון, ופחד שככה יזכרו אותו. הוא רצה לספר את הסיפור כמו שהוא הבין אותו, או כמו שהוא חשב שהוא אמיתי. לי יש תחושה שהיתה לו יכולת פילוסופית פיוטית שכל חייו הוא לא הרשה לעצמו לפגוש אותה, כי היו דברים יותר דחופים".*
עמדת כוח אדירה
פרופ' חיים בן שחר מנתח את תרומתו של ספיר לכלכלת ישראל
חיים בן שחר, פרופ' אמריטוס לכלכלה ולשעבר נשיא אוניברסיטת תל אביב, הכיר את ספיר בתחילת ימיה של אוניברסיטת תל אביב ב-68', כששימש דיקן הפקולטה למדעי החברה. אחת הדוגמאות המובהקות לדעתו לאופן התנהלותו של ספיר במישור הכלכלי היתה ההחלטה שקיבל על פיחות אחרי מלחמת ששת הימים. "כמעט כל הכלכלנים חשבו אז שצריך לעשות פיחות למטבע, כי היה אז שער חליפין קבוע למטבע חוץ. 65' ו-66' היו שנות מיתון, ואחרי ששת הימים חזרו המחירים לעלות והיה צורך לשפר את תנאי הייצוא. ואז ספיר שהיה שר האוצר התנגד לפיחות והיה איתו ויכוח. בשלב מסוים הוא הבין שצריך לעשות פיחות, אבל כיוון שהוא אמר שהוא נגד, אז הוא לא ירד מהעץ.
"באותו זמן בכל העולם שערי החליפין היו יציבים ואנגליה החליטה לפחת את הסטרלינג מול הדולר. אז ביום שהתפרסם שאנגליה עושה פיחות, הוא הבין שזו הזדמנות ואמר שישראל תעשה פיחות באותו שיעור כדי שהלירה תישאר באותו שער מול הסטרלינג. זה היה תירוץ פוליטי חכם. הוא עשה את הדבר הנכון למרות שהוא אמר שהוא נגדו.
"זה איפיין לדעתי את החוכמה של ספיר. הוא לא היה כלכלן, היו לו תפיסות והבנות יוצאות מן הכלל, והוא גם מאוד העריך את אנשי האקדמיה. אבל אם הוא נקט עמדה כלשהי, וכלכלנים אמרו ההפך, אז הוא היה עומד על שלו. במקרה הזה הוא הבין שצדקנו ומצא דרך מבריקה לקפוץ מהעץ. זו דוגמה אחת לאיך הוא ניווט את המערכת המקרו-כלכלית, בצורה מאוד נמרצת וגם חכמה, למרות שעשה שגיאות מדי פעם".
עם זאת, מדגיש בן שחר, כוחו העיקרי של ספיר היה דווקא במיקרו-כלכלה. "כשהוא נהיה שר המסחר והתעשייה ב-55', התעשייה בישראל היתה מפגרת, והוא נתן לה זינוק אדיר. באותה תקופה היתה אבטלה מאוד גדולה, והיתה עלייה גדולה, והיה לו חשוב מאוד לספק תעסוקה לתושבי עיירות הפיתוח. הוא יזם יחד עם תעשיינים ודאג שיקבלו מימון להקמת מפעלים בעיירות הפיתוח, שחלק גדול מהם היו מפעלי טקסטיל. כשמפעלי הטווייה והאריגה מצאו עצמם בתחרות עולמית ומצבם החל להיחלש, מבקריו של ספיר אמרו שהוא עשה שגיאה. אבל אם מסתכלים על זה בפרספקטיבה היסטורית, מה היו עושים העולים חסרי המיומנות שהגיעו לעיירות הפיתוח? במה הם היו עובדים? פולגת היה מפעל ששיגשג במשך 30 שנה והביא תעסוקה. חלק מהמפעלים שהוקמו פשוט לא נוהלו טוב.
"בתקופה שספיר היה שר המסחר והתעשייה ואחר כך שר האוצר, עד מלחמת יום הכיפורים, שיעור הצמיחה של התוצר הלאומי הריאלי בישראל - בלי לקחת בחשבון את האינפלציה - היה מהגבוהים בעולם, כתשעה אחוזים לשנה, והתוצר לנפש גדל בכחמישה אחוזים לשנה. באותה תקופה היו רק שתי מדינות שהיתה להם צמיחה כזאת - יפן וגרמניה. למעשה ישראל היתה אחת משלוש המדינות בעלות הצמיחה המהירה ביותר בעולם. אלמלא הצמיחה האדירה הזאת, לא היה לנו בסיס כלכלי לעמוד בנטל של הביטחון שהחריף מאוד אחרי מלחמת יום הכיפורים".
האם ניתן להגיד שהוא פתח את הדלת להפרטות ולניאו-ליברליזם?
"כמה שהוא היה סוציאליסט, הוא היה צריך את התעשיינים, ופיתח את הדור הראשון של התעשיינים בישראל. אלמלא הוא דחף לקדם את זה, לא היינו צומחים. הוא הקים את החברה לישראל וזה היה בזמנו מהלך אדיר. מי שמכר את כי"ל ואת החצי השני של צים לחברה לישראל, זה כבר לא היה ספיר".
למה לדעתך הוא הרגיש מתוסכל כל כך בערוב ימיו?
"מ-55' עד 74' כלכלת ישראל וספיר היו גוף אחד שאי אפשר היה להפריד ביניהם. כל הדברים הטובים שקרו לכלכלת ישראל עד 73', ספיר היה מעורב בהם, דוחף, מניע, ולא באופן כללי, אלא באופן אישי. היתה לו עמדת כוח אדירה. לא כולם אהבו את זה שאדם אחד הוא מרכז הכוח. כל עוד הוא היה שרוי בעשייה, הוא היה מלא אדרנלין. אבל פתאום, ביוני 74' הוקמה ממשלה רבין אחרי ההתפטרות של גולדה, והוא מחליט לפרוש. הוא נותק ממקורות הכוח, ובמקומו התמנה יהושע רבינוביץ'. הוא נכנס לתסכול ולפעמים ניסה לייעץ לרבינוביץ' מה לעשות, כי הוא הרגיש שהוא יודע ומבין יותר טוב מכולם, אבל התפקיד כבר לא היה שלו. לעומת זאת, כל מי שנפגע ממנו מצא הזדמנות לבוא איתו חשבון, והוא כבר היה אריה מזדקן שאפשר היה לנשוך אותו".
האם היתה שנאה כלפיו?
"לא היתה שנאה עממית כלפיו. בפירוש לא. היתה ביקורת עליו, כמו למשל בעניין הפיחות. אבל צריך לשפוט את הדברים באופן היסטורי, על הסך הכל של ההצלחות והשגיאות יחד. הרקורד הוא חד משמעי. צמיחה כלכלית של תשעה אחוזים לשנה היא הישג אדיר וזכותו של ספיר גדולה יותר מזכותו של כל אחד אחר. חשוב לזכור גם שכשר אוצר הוא הוביל את פיתוח תקציבי הרווחה ואת התרומות של בעלי ההון. בשנים האחרונות להיותו שר אוצר, מ-70' הוא הגיע למסקנה שהתעשיינים שהוא סייע להם התבססו והתעשרו, והגיע הזמן שהם יתנו לא רק מסים אלא גם תרומות. כיוון שהיה לו מעמד חזק, הוא היה מזמין אליו תעשיין ואומר לו, אני רוצה להקים בית ספר במקום מסוים, אני מבקש שתתרום כך וכך. בז'רגון של העיתונים קראו לזה קרן ספיר. התעשיינים לא יכלו לסרב לו, גם כי ידעו שהם עוד עשויים להזדקק לעזרתו".
======
המאמר המקורי והמלא, התפרסם באתר עיתון הארץ 3.11.11.
