העולם כולו נגדנו

בראשית 1955 החלה מפא"י בהיערכות לקראת הבחירות לכנסת השלישית. העיתונאי לוי יצחק הירושלמי, מבכירי יומון המפלגה "הדור", מונה לתפקיד דובר המפלגה. אחת ממשימותיו הראשונות היתה להציג למנהיגי מפא"י את מפת התקשורת. המסמך שהכין, השמור בארכיון המפלגה בבית-ברל, משרטט את ההרכב האנושי של העיתונים, בעיקר את שייכותם המפלגתית של העיתונאים. ניכר שהירושלמי הכיר היטב את הזירה וידע למפות את השחקנים העיקריים.

בזיכרון הקולקטיבי נחרתה מפא"י כמפלגת שלטון עוצמתית, כמעט כל יכולה, באותן שנים ראשונות של המדינה. אבל מהדו"ח של הירושלמי, כמו ממסמכים אחרים מאותה תקופה, עולה בעיקר תחושת המצור של בכירי המפלגה. הם לא רוו נחת ממה שנכתב עליהם. עיתונות ביקורתית ועוינת הציפה את המרחב הציבורי.

מחסן הנשק התקשורתי של מפא"י כלל את "דבר" ההסתדרותי ואת "הדור" המקרטע, שעתיד להיסגר בסוף אותה שנה לאחר שבע שנים של הפסדים, מאבקים וחילופי עורכים. מולם עמדו עיתוני מפלגות יריבות, וגם עיתונים פרטיים שלא היססו לתקוף את המפלגה, גם כאשר תמכו בדרך כלל במדיניות הבטחונית של הממשלה. לשלטון היה אמנם רדיו בשליטה ישירה של משרד ראש הממשלה, אבל לוח השידורים כלל רק מעט תוכניות אקטואליה וחדשות. העיתונים היו זירת השיח העיקרית.

הירושלמי כלל במסמך 14 יומונים ושבועונים. ברשימה מוזכר רק עיתון חרדי אחד, "שערים" של פועלי-אגודת-ישראל, עיתון עם צוות מצוצמם ותפוצה של כ-2,000 עותקים. מן הרשימה נעדרו שני עיתוני אגודת-ישראל החרדית, "המודיע" ו"הקול". גם "קול העם", העיתון שדוד בן-גוריון ניהל נגדו מלחמת חורמה מאז הקמת המדינה, לא נכלל במסמך. מן הסתם נחשב יומון המפלגה הקומוניסטית הישראלית, מק"י, כעניין אבוד מבחינת מפלגת השלטון: אין כל סיכוי להשפיע על הקו המערכתי שלו.

אך גם רוב העיתונים האחרים נחשבו אגוזים קשים לפיצוח. את הרשימה פתח העיתון הפרטי "הארץ". כך שורטט העיתון של משפחת שוקן (הערות בסוגריים מרובעות): "רובם המכריע של העובדים משתייכים למפלגות ולחוגים מתנגדים [מתנגדים למפא"י, כמובן]. שניים מבין העובדים החשובים – השקפותיהם שמאלניות קיצוניות; שניים אחרים – קרובים ל'חרות'-שייב ["שייב" הוא כינויו של ישראל אלדד, מראשי לח"י לשעבר]; ארבעה – "ציונים כלליים"; השאר – פרט לשניים-שלושה אינם משתייכים באופן רשמי לשום מפלגה, אך מקורות יניקתם – השומר-הצעיר, בית"ר, פרוגרסיבים, ציונים-כלליים ו'בלתי תלויים' בנוסח שוקן". אך למרות המגוון הרחב של המקורות הפוליטיים, כולם היו שותפים לעניין אחד: התנגדות למפא"י.

"מן הראוי לציין", הוסיף הירושלמי בלי לנקוב שמות, "כי שלושה עובדים הם חברי המפלגה [מפא"י] או נוטים לה. אחד מהם – העורך הספרותי, אחד – כתב בירושלים, ואחד – כתב בתל-אביב. [...] מנחה הקו בעיתון הוא העורך-הבעל ג' שוקן. אנשי מפתח במערכת – מ. קרן, ש. גרוס (החותם בשם פולס). מלבד העורך ושני אלה משתתפים לעתים בכתיבת מאמרי המערכת יעקב רוזנטל (הכתב הפרלמנטרי), ר. בן-שושן (עניינים כלכליים). בדרך כלל כבולות ידיהם של העיתונאים בכבלי המדיניות של ג. שוקן. אולם במסירת אינפורמציה שוטפת יש להם יד חופשית. במידה מסוימת נוהג עיתון זה לפי הכלל: שירות גמול למוסרי אינפורמציה. תפוצתו ביום חול 26,000".

תפוצה קטנה יותר, 12,000 עותקים, היתה ל"הבוקר", עיתונה של מפלגת הציונים-הכלליים. העורך בפועל היה י. גרומן, המוגדר במסמך כ"איש החוגים הקיצוניים במפלגתו". רבים מן העובדים אינם משתייכים למפלגת הציונים-הכלליים, כתב הירושלמי, ויש גם שני עיתונאים המוגדרים "קרובים למפא"י".

ב"זמנים", עיתונה קצר הימים של המפלגה הפרוגרסיבית (שעתידה להתאחד עם הציונים-הכלליים ב-1961 למפלגה הליברלית, שתקים ב-1965 את גח"ל עם חירות), יש רבים מן העובדים שהם חברי מפא"י "או נוטים לה", ובהם בעלי עמדות חשובות במערכת. אבל "מחמת המצב הכספי החמור מבוצעת עתה בעיתון ריאורגניזציה יסודית במגמה לצמצם 25% של ההוצאות", ובין העובדים המפוטרים יהיו אחדים מחברי מפא"י. "בעיתון זה קיימת התרוצצות לגבי קביעת הקו, כפי שהיא קיימת בתוך המפלגה הפרוגרסיבית, אך יותר מכולם מושל שם בכיפה מ. קול [לימים שר התיירות]. תפוצתו 3,000–3,500". "זמנים" נסגר בסוף 1955.

על ש. דניאל, עורך "הצופה", עיתון הפועל-המזרחי והמזרחי (מ-1956 – המפד"ל), נכתב במסמך כי הוא "נוקט בקו עצמאי – מתנגד חריף ביותר לגבי ד. בן-גוריון". בתוך הפוליטיקה הפנימית הפתלתלה של מפלגה זו נמנה העורך באופן רשמי עם סיעה קטנה בשם חזון-והגשמה, "אך למעשה הוא נשמע להוראותיו של משה שפירא". רוב עובדי העיתון הם חברי הפועל-המזרחי, "אך עם זאת, לא כל העובדים נאמנים במאה אחוז למפלגתם". תפוצת "הצופה" – 3,000 עותקים.

ב"למרחב", עיתון מפלגת לאחדות-העבודה, "העורך למעשה" הוא מ. בן-גור, שקודם לכן עבד ב"על המשמר" וב"דבר". רוב העובדים הם חברי לאחדות-העבודה; אחד – איש מפא"י. התפוצה 4,000–4,500. כפולה היתה תפוצתו של "על המשמר", עיתון מפ"ם (השומר-הצעיר), שהגיעה ל-8,000–9,000. העורך מ. בנטוב. "כל העובדים – חברי מפ"ם, רבים מהם חברי משקים. לקראת הבחירות גויסו כמה עובדים נוספים מהקיבוצים בעיקר לעבודות מיוחדות (גילויי שחיתות וכד'). במערכת הוקם מטה מיוחד לקראת הבחירות", נכתב בדו"ח.

על "חירות", עיתונה של תנועת החירות, נכתב כי "מספר העובדים – מצומצם ביותר. כולם – חברי חירות". העורך יוסף ויניצקי חותם על מאמרים גם בשם י. גץ, ובמקביל כותב בכל יום שישי ב"ידיעות אחרונות" פיליטונים תחת שם העט יוסף הלוי. קובעי קו המדיניות של העיתון הם מ. בגין וא. בן-אליעזר. תפוצתו 3,500.

הזיקה בין "חירות" ל"ידיעות אחרונות" מוזכרת גם בפסקה המוקדשת לעיתונה של משפחת מוזס. "רוב העובדים – אנשי אצ"ל–לח"י. בין העיתונאים לא מצוי אף אחד חבר מפא"י, פרט לאחד שהוא קרוב לה. בין הריפורטרים הראשיים אחד המקבל משכורת מלאה מעיריית רמת-גן (הלה עורך עיתון העירייה). אחדים מהעובדים החשובים מקיימים קשרים הדוקים ומתמידים עם ראשי חירות", כתב הירושלמי.

העורך הוא ד"ר ה. רוזנבלום, "אך השפעה יתרה משלו בידי בעלי העיתון, משפחת מוזס". התפוצה – 26,000 עותקים. נעדרת מהמסמך עובדה חשובה אחת: כמחצית ממניות העיתון הוחזקו באותה תקופה על-ידי איש מפא"י צבי לבון, אחיו של פנחס לבון, שהעבירן אחר-כך ישירות למפלגה. למרות הנתח המכריע שהחזיקה מפלגת השלטון בבעלות על עיתון הערב הפופולרי, לא הצליחה מפא"י מעולם להשפיע על קו העיתון. המניות נרכשו חזרה על-ידי משפחת מוזס בשנות ה-60.

על "מעריב", העיתון הנפוץ ביותר (35,000 עותקים), כתב הירושלמי כי העורך הראשי הוא ד"ר ע. קרליבך, "אך ההשפעה המכרעת בענייני העריכה המעשית של העיתון נתונה בידי סגן העורך אריה דיסנצ'יק". העובדים ברובם הגדול מוגדרים כ"אנשי חירות"; חבר אחד המשתייך להפועל-המזרחי, אחר קרוב לאחדות-העבודה ושלישי "נוטה למפא"י". ועוד: באחרונה "מתנהל רומן" בין אנשי העיתון ובין אחדים מאנשי הציונים-הכלליים. "אגב, ע. בן-עמי, ראש עיריית נתניה, מחזיק בחלק ממניות העיתון".

את רשימת השבועונים פותח "העולם הזה": "העורך – אורי אבנרי. סגנו – שלום כהן. 3-2 מהעובדים בעלי השקפות שמאלניות קיצוניות. אחד – חבר רשמי במפ"ם. הקו היסודי של השבועון – אנטי-מפא"יי, ובאחרונה – אנטי-בנגוריוני. עורכי העיתון מקיימים קשרים הדוקים עם ראשי אחדות-העבודה והשומר-הצעיר מזה, ועם י. סרלין, ש. זיסמן (אנשי הציונים-הכלליים), מנחם בגין וי. באדר (חירות) מזה. תפוצתו 10,000".

עוד מוזכרים השבועון "מצפן" (3,000 עותקים), בעריכת דוד אשכול, איש אחדות-העבודה, שנוקט את הקו הפוליטי של המפלגה הזו ומקיים קשרים עם אחדים מחברי מפא"י, שהם באופוזיציה פנימית במפלגתם; "חיי שעה" (5,000 עותקים), ש"אין לו קו פוליטי מוגדר", וכן "פנים אל פנים" (4,000 עותקים) בעריכת פ. פלאי, שאת הקו הפוליטי שלו מנחה י. רפאל, איש הפועל-המזרחי.

המסמך אינו כולל מסקנות לפעולה, אבל השורה התחתונה שעלתה מהמודיעין התקשורתי ברורה: במערכת  הבחירות לכנסת השלישית, כמו בכל מערכות הבחירות האחרות, יהיה על מפא"י להתמודד בזירה תקשורתית מורכבת. לא רק השיוך המפלגתי, גם נטיותיהם הפוליטיות של עורכים וכתבים בכירים יביאו לכך שרוב התקשורת המודפסת תיאבק נגד מפא"י.

המאמר המקורי והמלא, פורסם באתר "העין השבעית".

• קודם
• הבא