הארות לפרשת האונייה אלטלנה
- פרטים
- קטגוריה: היסטוריה
- נוצר ב שני, 04 יולי 2011 10:50
- מחבר\ת יגאל אלון
יקשה היום להבין את מלוא חומרת הפרישה הצבאית מן המרות הלאומית בשנות הארבעים, מבלי לדעת את הרקע המדיני והביטחוני של היישוב הביטחוני בארץ באותה תקופה – ישוב קטן, מיעוט באוכלוסיית ארץ ישראל, שהשליטה בה בידי שלטון זר ועוין.
הטעייה היא להציג היום את מערכת היחסים ששררו אז בין שני ארגוני הפורשים, אצ"ל ולח"י, לבין "ההגנה" כמערכת יחסים בין שלושה גופים שווים. ארגון "ההגנה", על חיל המחץ המגויס שלו, הפלמ"ח, היווה את הזרוע הביטחונית של כלל היישוב היהודי והוא עמד כולו למרות המוסדות הלאומיים הנבחרים של התנועה הציונית והישוב היהודי בא"י. מוסדות אלה, היו בעיני הישוב כממשלה יהודית לכל דבר. על כן שללו תכלית שלילה את תופעת הפרישה הצבאית, שהתבטאה בקיומם ופעולתם של ארגונים צבאיים פרטיים, הכפופים למרות של מפלגות פוליטיות או למרות של עצמם בלבד. פרישה כמו זו של שנות הארבעים הייתה מקבילה, במושגי ימינו, לניסיון של גוף מיעוט אופוזיציוני, החולק על מדיניות הממשלה, להתארגן במחתרת ולפתוח על דעת עצמו בפעולה צבאית, בחזית הסואץ או בגבול ירדן, למשל. או – עם ניסיון להקים מחתרת צבאית, הרואה עצמה פטריוטית יותר מרובו של העם ועל כן מרשה לעצמה לפעול פעולות צבאיות ואחרות על דעת עצמה, משום שאינה שלמה, נניח, עם תכנית שלום או עם מפת העתיד של מדינת ישראל, כפי שהיא עשויה להתגבש על ידי הרוב בכנסת.
מבחינה זו, אם יש הבדל בין שתי התקופות, הרי הוא לחומרא ולא לקולא. דווקא אותם ימים קשים של מאבק, בתנאי מיעוט ושלטון זר, חייבו את המרות הפנימית הגדולה ביותר. ומי שניצל אז את עובדת היותנו רק "מדינה בדרך", חטא חטא מוסרי ולאומי כבד אפילו ממי שהיה מנסה לעשות זאת כיום, במדינה הריבונית.
לכן, הייתי שלם בשעתו עם החלטת הסמכות הלאומית העליונה של אותם ימים לאחוז באמצעים תקיפים נגד ארגוני מחתרת הפורשים, וכל עוד מדובר היה בפעולות עצמאיות של זרועות הביטחון של היישוב, עשיתי את שהוטל עלי מתוך הכרה מלאה. הסתייגותי, והסתייגות רבים מחברי, הייתה משיתוף הפעולה עם השלטון הבריטי במערכה נגד הפורשים. האמנו כי "ההגנה" יכולה וצריכה לעשות זאת בכוחות עצמה. משנפלה ההכרעה הדמוקרטית, בניגוד לדעתנו, ביקשתי לשחררני מתפקידי כמפקד המבצע. כך עשו רבים מחברי ובקשתנו נתמלאה. לפי הצעתי אף הוחלט בפיקוד העליון, כי כל עוד מדובר בתיאום עם הבריטים, יוטל התפקיד על מתנדבים בלבד. וכך אמנם היה.
בסיכומו של עניין: לגבי שני הדברים כאחד – הן לגבי חלקי בפעולות העצמאיות נגד הפורשים והן כלפי הסתייגותי משיתוף הפעולה עם הבריטים בסוגיה זו, – אין לי כל נקיפות מצפון כפי שמנסה לייחס לי מר לנקין (ברשימתו ב"הארץ" 27.7), ואינני סבור בשום פנים כי הם היו בגדר משגה. המערכה נגד הפורשים בשעתו הייתה לא רק פועל יוצא מן הצווים הדמוקרטיים הבסיסיים, של הישוב בדרך למדינה, אלא גם תולדת ההכרה, שללא ריסון תופעת הפרישה עלול היה כל מאבקו הגורלי של היישוב להסתיים בכי-רע.
זה מסוג הדברים שאדם, אומה והנהגה עושים בכאב-לב, אך במצפון נקי.
פרשת האנייה "אלטלנה" הייתה אחד הגילויים החמורים והמסוכנים ביותר של תופעת הפרישה. זו הייתה התמרדות נגד מוסדותיה המוסמכים של המדינה הריבונית בימיה הראשונים, בשעה חמורה מאין כמוה במלחמת העצמאות. היה זה גם לאחר ההסכם על פירוק האצ"ל (בחתימת הנציג המוסמך של שר הביטחון י. גלילי, ומפקד אצ"ל מ. בגין, מיום 1.6.48) בו נקבע, בין השאר, כי "כל כלי הנשק והציוד המלחמתי שבידי הארגון הצבאי הלאומי ימסרו לצבא ההגנה לישראל, לרשות הפיקוד העליון… "
חלקי בפרשת "אלטלנה" התחיל בשלב מאוחר יחסית. ביום "אלטלנה" בתל אביב – להבדיל מפרשת "אלטלנה" כולה – נקראתי בשעות צהריים אל המטכ"ל של צה"ל ושם הוטל עלי, באורח זמני, הפיקוד על המבצע שנועד להדביר את התמרדות אצ"ל ולמנוע את השתלטותו על ת"א. נמסר לי אז, כי הנהגת אצ"ל מתכוונת להוריד את באי "אלטלנה" לחוף, כשהם מזוינים, ויחד עם אנשי אצ"ל שערקו מיחידותיהם בצה"ל, ואוהדיהם בתל אביב להשתלט בכוח על העיר.
כשקיבלתי את הפיקוד על המבצע היה המצב כדלהלן: אנשי האצ"ל משתלטים על נקודות מפתח בעיר ובמבואותיה, מסיתים את האוכלוסייה, תופסים עמדות בחוף ומתאמצים להחדיר את חבריהם אל קרבת האונייה; מעון מטה הפלמ"ח נתון במצור. האנשים בו מחליפים אש לסירוגין עם חוליות מזוינות של האצ"ל היורות עליהם הן מן האונייה והן מן החוף. פעם בפעם נערכות הפוגות להוצאת פצועים וחוזרות ונשנות דרישות קציני צה"ל להיכנע – אך לשווא. עד מהרה התברר לי, שבלי תגבור כוחו של צה"ל בת"א, לא יעלה בידינו להדביר את ההתמרדות. הוריתי להעביר כוח מחטיבות "יפתח" ו"הנגב" לת"א ואכן, כוח זה טיהר את הרחובות והסיר את המצור מעל מעון מטה הפלמ"ח ומעון מטה חיל הים, שגם הוא היה במצור. בו בזמן נודע לי על חיילי צה"ל, חברי אצ"ל, שהפקירו עמדותיהם בחזית וכי כוח נוסף, שחוייל לא מכבר על ידי צה"ל מתעתד לעלות על העיר. הוריתי לגדוד צה"ל נוסף להקיפם בצריפין ולפרקם מנשקם. בינתיים, תחת חיפוי אש עשו אנשי "אלטלנה" הכנות אחרונות לנחיתה בכוח.
במצב זה, הדרכים שעמדו בפני היו:
א. לפתוח באש מרוכזת על האונייה ולגרום לאבדות כבדות בקרב אנשיה. לא רציתי בכך.
ב. להניח לאנשי האונייה לרדת לחוף על נשקם, דבר שהיה גורר אחריו קרבות רחוב מרים. גם בכך לא רציתי.
בחרתי בדרך השלישית: פניתי למטכ"ל של צה"ל ובקשתי שיטיל על חיל התותחנים – שלא היה נתון לפיקודי – לירות כמה פגזי הפחדה לקרבת "אלטלנה", בטרם אגיש לה אולטימאטום להיכנע. זמן קצר לאחר מכן נשמע קול נפץ הפגזים. לאחר כמה התפוצצויות מסר לי, לתדהמתי, איש התצפית, כי עשן מתאבך מסיפון האונייה. הייתי משוכנע כי פגז פגע באונייה בטעות. הואיל ולדברי האצ"ל הייתה האונייה טעונה גם בחומרי נפץ, פקדתי מיד על חלק מאנשי להניח נשקם, לקפוץ לים ולחוש לעזרת אנשי האונייה. וכך עשו. התקשרתי למטכ"ל, דיווחתי על הפגיעה וביקשתי שיורו על הפסקה מיידית של אש התותחים, וכן יזעיקו את חיל הים לפעילות הצלה של אנשי "אלטלנה".
בינתיים, החלו יחידות צה"ל שהוחשו העירה, להתגבר על יחידות אצ"ל שבמבואות העיר ובתוכה. משחוסלה ההתמרדות, שוחררתי מתפקידי הזמני במבצע זה וחזרתי למפקדה הקדמית שלי שבפרוזדור ירושלים.
זה היה חלקי בפרשת "אלטלנה". על כך נשאלתי ועל כך סיפרתי ב"שעה השלישית", שהוקדשה לפלמ"ח, בתשובה לשאלות של צופי התכנית. מפתיע הדבר, שיש מי שרואה בדברי אלה "גרסה חדשה" או צ'יזבט חדש. כל המצוי אצל המקורות יודע, שאין זה צ'יזבט וגם חדש איננו. דברי אלה נתפרסמו בספר הפלמ"ח, כרך ב', עמ' 392 ואילך, ספר שראה אור ב-1953.
אשר לפרשת "אלטלנה" כולה, דומני כי מר לנקין וחבריו הם החייבים תשובות לציבור ולא אני וחברי ב"הגנה" ובצה"ל. כי הם שסירבו למסור ללא תנאים את הנשק שבאונייה לצה"ל, בניגוד להסכם עימם; הם שהתחמקו בלילה מחוף כפר ויתקין אל חופה המאוכלס של ת"א דווקא; הם שקראו לתושבי ת"א להצטרף אליהם כדי שבחסות אזרחים תמנע מצה"ל האפשרות לפרוק נשקם; כי אנשים מאצ"ל הם שהסיתו חיילי צה"ל, חברי אצ"ל, לערוק מיחידותיהם ומעמדותיהם בקו החזית. ואחרון אחרון – הם שהרשו לעצמם לירות על יחידת צה"ל, שהודיעה להם, בשם ממשלת ישראל, שעליהם לשים קץ להתמרדות ללא תנאים.
פרשת "אלטלנה" התרחשה בימים בהם קיימת הייתה בישראל ממשלה מוכרת והנושא נידון במוסדותיה של המדינה, לרבות מועצת המדינה הזמנית (הכנסת דאז) בישיבתה מיום ה- 23.6.48.
הבא בטענות על סילופים, מן הדין שידייק, לפחות, בדבריו הוא. לצערי אין מר לנקין נוהג כן בכמה נקודות נוספות:
- עובדה היא, כי מטה הפלמ"ח במלון ריץ הותקף גם באש פיאטים. אינני אומר שמהאונייה דווקא. קרוב לוודאי על ידי אחת מחוליות החוף, אך אין הדבר גורע מחומרת המעשה. אגב, מרשימת כלי הנשק שהגיעו לצה"ל מהאונייה, ניתן ללמוד ולהיווכח, כי האונייה הובילה פיאטים ופגזי פיאט. עדות לכך – דו"ח רשמי ומוסמך של צה"ל בחתימת סגן אלוף צבי בן יעקב, לא זו בלבד שעל מטה פלמ"ח נורתה אש חזקה מן החוף ומן האונייה, אלא שבאש זו נפל אחד מחיילי צה"ל, פסח וולודינגר ז"ל, ושניים נפצעו.
- למרות כל הכחשותיו של מר לנקין, אצ"ל עסק, ובמאורגן, בשיתוף פעולה עם השלטון הבריטי. על פי עדויות בדוקות ומוסמכות, האצ"ל שיתף פעולה בתקופות מסוימות, עם הבולשת הבריטית ואף הסגיר לידיה אנשי לח"י ואנשי פק"פ. אחת העדויות המפורשות על כך היא זו של מפקדים באצ"ל, שהשתתפו בתכנית הרדיו "אסמכתא", בקיץ אשתקד.
- מר לנקין אינו יודע, אולי, כי במהלך פרשת "אלטלנה" נערכו חילופי דברים עם אנשי אצ"ל ומפקדיו על החוף, שאחד מהם אף הציג את עצמו כסגן מפקד האונייה, אך הוא חייב לדעת, כי פעם אחר פעם פנו אל האונייה ברמקולים מן החוף. לפחות באחת הקריאות הודיע מפקד בצה"ל לאנשי האונייה, כי ברצונו לשלוח רופא ואנשי עזרה ראשונה, אך דובר מן האונייה השיב לו, כי לא יותן להם להתקרב.
- להציג את חילופי האש בחוף ת"א כפתיחת אש על האונייה "ללא כל פרובוקציה מצידה" הוא מעשה הפוך לאמת. "אלטלנה" היא שפתחה לראשונה באש על ספינת חיל הים, בהתקרבה לחוף ת"א; שלא לדבר על עצם השטת האונייה המתמרדת לת"א והורדת סירה הנושאת אנשים מזוינים לחוף, שתפסו מייד עמדות קרב. אם אלה אינם פרובוקציה – אין לדעת פרובוקציה מהי.
- אנשי הפלמ"ח וחיל הים חשו לפי פקודה לאונייה כשזו נפגעה, להציל את אנשיה. אפילו לא הצליח מר לנקין להבחין בכך – הרי גם בסירות שהגיעו מכיוון יפו ועסקו, לעדותו, במלאכת ההצלה – היו גם הם פלמ"חאים ששירתו בחיל הים.
- כחבר הוועד המנהל של רשות השידור, חייב מר לנקין לדעת, כי לא אני בחרתי את הפורום של "השעה השלישית", אלא עורכי התכנית ומפיקיה לבדם. את דברי, כפי שהשמעתים באותו שידור, הייתי אומר בכל פורום בו היו מוצגות לי השאלות שהוצגו.
ולסיום: תמיד הוקרתי אומץ לב אישי והקרבה עצמית של לוחמים, בין שהיו חברי "ההגנה", חברי אצ"ל ולח"י, או חיילי צה"ל. לא על כך ניטש הוויכוח. אולם כאז כן היום אני רואה הכרח עקרוני להסתייג בכל לשון מתופעת הפרישה, ולא להניח למיתוס הפרישה להכות שורשים בעם. הייתי והנני גם היום נגד הגלוריפיקציה של הפרישה ונגד הלגיטימציה שלה – ולו גם לאחר שנים. כי בכל פרישה מן המרות הלאומית טמונים זרעי הפורענות של פירוד, ריב אחים ואיום חמור על עצם הדמוקרטיה.
[פרישה – זרע הפורענות, הארות לפרשת האונייה אלטלנה – הארץ, 30.7.71]
