נאום הפרידה של מרב מיכאלי כיו"ר, לקראת הבחירות לראשות המפלגה

מפלגת העבודה בראשותי התעקשה ומתעקשת להיות פלטפורמה פוליטית שתיתן אלטרנטיבה אידיאולוגית, ומנהיגות שתסרב להצטרף ולהיכנע לנתניהו - כי כל הצטרפות כזאת היא כניעה שנתנה עוד ועוד כח למירי רגב ולבן גביר, לשחיתות ולהרס הדמוקרטיה. לצערי, לא הצלחתי לשכנע מספיק אנשים בדברים האלה שאני כל כך מאמינה בהם. אבל הדבר הזה נדרש יותר מתמיד. לכן, היה חשוב לי לפתוח את המפלגה להנהגה חדשה.

בשבוע האחרון מותקפת מפלגת העבודה על כך שלא חתמה על הספין הביביסטי התורן, הגינוי להצהרת התובע של בית המשפט הפלילי בהאג שדרש צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט.

המתקפה מגיעה מהבייס הביביסטי, בהודעות נאצה חמורות, וגם בשאלות ותלונות מהצד שלנו. אנשים שאלו כיצד ייתכן שאנחנו, מפלגת העבודה, לא תומכות בחיילים שלנו.
הרעש הוא כל כך גדול שאנשים לא הבחינו שברגע שפורסמה הצהרת התובע, יצאנו נחרצות נגד עצם האפשרות של הטלת צווים נגד בכירים במדינת ישראל, ונגד הבחירה האבסורדית והשערורייתית להעמיד את ראש ממשלת ישראל לצד ראשי ארגון הטרור חמאס.

אנשים גם לא שמו לב שהדרישה לצו אינה נגד החיילות והחיילים שלנו, אפילו לא נגד הרמטכ"ל - שאותןם אנחנו מגבות ומגבים בכל הכח. אנחנו עומדות ועומדים מאחורי החיילים והחיילות שלנו ונמשיך לעמוד מאחוריהם, כי אנחנו יודעות שצה"ל עושה כל שביכולתו על מנת להיות צבא מוסרי, ואפילו מסתכן לשם כך מדי יום.

בשונה מצה"ל, הממשלה שלנו לא מוסרית ולא מנסה להיות מוסרית. ובניגוד למה שסבור התובע בבית הדין הפלילי בהאג, הממשלה לא מוסרית כלפיי האזרחיות והאזרחים שלה. בראש ובראשונה, היא לא מוסרית כלפי החטופות והחטופים שלנו. היא לא מוסרית כלפי עשרות אלפי (!) נכי צה"ל הטריים, שמצטרפים למשפחת הלומי הקרב הקודמים המופקרים. היא לא מוסרית כלפי האזרחיות והאזרחים המפונים והמופקרים בדרום ובצפון. היא לא מוסרית כשהיא ממשיכה להפלות בין דם לדם בגיוס, כשהיא מפקירה חיי אדם לפשע, לתאונות דרכים, לאלימות במשפחה.

ממשלה לא מוסרית כמו שראינו בתחקיר על מירי רגב - אצלה זה פשוט מסודר בטבלאות, אבל הממשלה הזאת כולה מעדיפה את האינטרס האישי והפוליטי שלה, מעדיפה התנחלויות ובתי מדרש על פני הפריפריה בפרט ומדינת ישראל בכלל. ממשלה לא מוסרית כשהיא שולחת חיילים למלחמה ללא יעד, מכיוון שהיא מסרבת לעסוק ביום שאחרי המלחמה ולהודות בעובדה הפשוטה שמיתוס הניצחון המוחלט הוא מזיק ולא מציאותי, והמציאות מחייבת הסדר מדיני.

המאבק הבלתי מוסרי נגד הסדר מדיני, הוא מה שמלכתחילה הביא אותנו למצב הקשה כל כך שבו ישראל נמצאת היום - המאבק של מי שרוצים היום לחזור להתיישב ברצועת עזה, על פני הרחבת מעגל השלום והביטחון באמצעות נורמליזציה עם סעודיה. המאבק של מי שהעדיפו סבבי דמים עם חמאס כדי למנוע הסדר מדיני, הנשען על שתי מדינות לשני עמים שיחיו בשלום זה לצד זה. ומי שמתיימרים להחליף אותם, לא מעזים להגיד שחיזוק הרשות הפלסטינית הוא אינטרס ישראלי. לא מעזים להגיד שגם נתניהו, שמסית נגד הרשות ונגד כל מי שמדבר על הרשות, אישר את ניסוח האינטרס הישראלי של חיזוק הרשות הפלסטינית למען שמירה על בטחון ישראל.

מפלגת העבודה בראשותי התעקשה ומתעקשת להיות פלטפורמה פוליטית שתיתן אלטרנטיבה אידיאולוגית, ומנהיגות שתסרב להצטרף ולהיכנע לנתניהו - כי כל הצטרפות כזאת היא כניעה שנתנה עוד ועוד כח למירי רגב ולבן גביר, לשחיתות ולהרס הדמוקרטיה.

זה היה – וזה נותר – תפקידה של מפלגת העבודה. לא רק תפקיד הסטורי, אלא תפקיד לעתיד, לבנות מחדש מסגרת פוליטית מרכזית, עם מוסדות ועם אידיאולוגיה ציונית ברורה שמאמינה בבטחון שנבנה לא רק מעוצמה צבאית, אלא גם ממעמד בינלאומי, מקשרים מדיניים מצויינים ומשלום. יש לה תפקיד לבנות מחדש מסגרת פוליטית שמאמינה במדינה לעם היהודי שיש בה שוויון. מסגרת שיש לה תפקיד מרכזי בבנייה מחדש של מדינת ישראל.

לצערי, לא הצלחתי לשכנע מספיק אנשים בדברים האלה שאני כל כך מאמינה בהם. אבל הדבר הזה נדרש יותר מתמיד. לכן, היה חשוב לי לפתוח את המפלגה להנהגה חדשה.

• קודם
• הבא