על מגבלות הכח - מסר מהגדת הפסח

לאחרונה יש הנוקטים בשיטה מוזרה לבחינת תוצאות מהלכים צבאיים: ספירת גופות. בשיטה זו אנו משווים בין כמות המתים "שלנו" לכמות המתים "שלהם" ועל פי התוצאה אנחנו מסיקים אם ניצחנו או הפסדנו; מדובר בתופעה פסולה המלמדת על זילות חיי אדם שאף אינה חינוכית ומלמדת לזלזל בשכן, אך אולי יותר חשוב – זוהי שיטה פשוט לא נכונה הנובעת מחוסר הבנה על מגבלות הכח מהן.

למרבה המזל, בעודנו חוגגים את חג הפסח עולה מתוך ההגדה מסר חשוב לגבי מגבלות הכח. למעשה ההגדה מצליחה להדגים בצורה ברורה ולהתוות גבולות ברורים לגביהן ולגבי מה בדיוק הנו בר השגה עקב שימוש בכח.

כאשר פנו בני ישראל לפרעה מלך מצרים בצורה דיפלומטית בבקשה כי ירשה להם לצאת את מצרים לעבוד את אלוהיהם, זה השליך אותם לפניו והאיום שהפגין משה כאשר הפך את מטהו לנחש אשר אכל את נחשי הפרעונים לא גרם לשינוי עמדה אצל פרעה.

בשל כך, נאלץ ה' להגביר את השימוש בכח והטיל על מצרים מכות ההולכות ועולות בחומרתן, אך למרות חומרת כל המכות – פרעה עמד במריו וסירב לתת לבני ישראל לצאת לעבוד את אלוהיהם אף לא לימים מספר.

רק לאחר שכלו כל הקיצין, הכה ה' בפרעה במכת הבכורות, והרג את כל הבכורות באדם, בעוף ובבהמה ואז הסכים פרעה לאפשר לבני ישראל לצאת למדבר למספר ימים לעבוד את אלוהיהם, אך מיד כאשר פרעה הבין כי בני ישראל "עבדו עליו" ולמעשה הם ברחו, הוא לא חשב פעמיים ויצא בראש צבאו אחריהם לחסלם.

במילים אחרות המתאימות לימינו, תיאורית "צריבת התודעה" היא אשליה וגם המכה הצבאית הכואבת ביותר אין בידה אלא לפתוח חלון מדיני צר מידות ומוגבל בזמן. רק באמצעות שימוש בדיפלומטיה קונסטרוקטיבית אשר משיגה הסכמות והסכמים בינלאומיים בתוך החלון המדיני ניתן להשיג תוצאות אמיתיות וארוכות טווח.

דיפלוטיה נכונה צריכה להבין את מגבלות הכח וכאשר אנחנו בוחנים את תוצאות מבצע "עופרת יצוקה" באספקלריה זו, אנו מגלים כי בסופו של יום מדובר במבצע כושל אשר לא השיג בחלון המדיני שנפתח בעקבותיו דבר וחצי דבר ואם האיש שיושב היום בכיסא שר הביטחון לא מבין זאת, אוי לנו כעם.