"על יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות" - הגישה החד-צדדית של הישוב היהודי לתוכנית הכ"ט בנובמבר.

מאז רגע ההצבעה באו"ם ושידורה  של החלטת החלוקה ב-29.11.47 ועד להכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 פיתח היישוב היהודי גישה חד – צדדית לגביה. הגרסה הציונית של ההכרזה הדגישה את היותה ההצדקה המשפטית הבינלאומית החשובה ביותר של מדינת ישראל, ולפיכך הגשמת "משפט העמים", המהווה חלק ממטרת הציונית, אך התעלמה מעצם החלוקה עצמה. 

בעוד שהפלסטינים התעלמו מהחלטת החלוקה לחלוטין, העם היהודי פיתח לגביה שמיעה סלקטיבית. כך הכריז הקריין  על הקמת מדינה יהודית מיד לאחר תום ההצבעה בשידור ההיסטורי המפורסם, על כך הכריזו עיתוני הארץ בכותרות הראשיות שהתפרסמו למחרת, ולכך התייחס גם דוד בן גוריון, ראש הסוכנות היהודית, (מאפריל 1948, ראש מנהלת העם) בנאומו בפני הוועד הפועל של הסתדרות העובדים ב-3 בדצמבר 1948: " נדמה לי שכל המסובים כאן מאוחדים בהערכת היום הזה, שבו החליטו אומות העולם להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. את ההערכה הנאמנה והקולעת ביותר נתן, נדמה לי, העם היהודי בעצמו באופן ספונטני, גם בארץ וגם בגולה".

המאבק הדיפלומטי החד-צדדי להקמת המדינה היהודית התרכז באו"ם, והתמקד במועצת הביטחון. שכן העצרת הכללית קראה למועצת הביטחון לנקוט באמצעים העומדים לרשותה בהתאם לסעיפים 39 ו-41 של מגילת העצמאות כדי לסייע בהגשמת תוכנית החלוקה. סעיפים אילו מאפשרים למועצת הביטחון לפעול נגד כל פעולה שמהווה ניסיון לשנות בכוח את החלטת העצרת, ולפיכך מהווה סכנה לשלום, הפרת שלום, או מעשה תוקפנות.   

משה שרתוק, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, ואבא הילל סילבר, מראשי יהדות ארה"ב, תבעו להקים כוח רב-לאומי שיגבה את פעולתה של "ועדת הביצוע של האו"ם" ((UNPAC, שהייתה אמורה להגיע לארץ וללוות את ביצוע תוכנית החלוקה בפועל. טריגווה לי, מזכיר האו"ם, נטה להקים כוח זה, אך ארגון האו"ם, שהיה בראשית דרכו, ונתון בעיצומה של המלחמה הקרה, לא עשה זאת. הארגון הבינלאומי לא שש להתערב בכוח במלחמת אזרחים, שפרצה במצב הלא ברור של קץ המנדט הבריטי בארץ.

כך לקראת ה-15 במאי 1948, היה על אבות האומה להחליט על הכרזה חד-צדדית של מדינת ישראל, משום כוונת הפינוי של המעצמה המנדטורית, משום שוועדת הביצוע של האו"ם לא תפקדה, ומשום שהפלסטינים כלל לא הכירו בהחלטה ולא היה קיים כל כוח בינלאומי שיגבה אותה בפועל.

ב-12 – 13 במאי 1948 התקיימה הישיבה הגורלית של מנהלת העם, שהחליטה על ההכרזה ב-14 במאי. כל גרסאות ההחלטה של המשפטנים השונים כולל: הרשל לאוטרפאכט, וצבי ברנזון, הדגישו את עובדת הקמת המדינה והצדקתה המשפטית בהתאם להחלטת העצרת הכללית, אך לא הזכירו את החלוקה עצמה. כמשפטנים הם הציגו טיעון משפטי חוד-צדדי ומתבקש, מבחינתם, שמטרתו הייתה להביא להכרה במדינת ישראל.

היחיד שהזכיר את החלטת החלוקה בגרסתו להכרזה היה משה שרת. אולם דוד בן גוריו, בתמיכתו של אהרון ציזלינג, התנגד לאזכור החלוקה ולשרטוט גבולות המדינה.

בן גוריון התנגד גם לנוסח של הכרזת המדינה: "במסגרת" תוכנית החלוקה אלא דרש את הנוסח:" על יסוד" תוכנית חלוקה. את היסוד המשפטי של הקמת המדינה היהודית קיבל, ממסגרת החלוקה התעלם.

אכן התייחסות סלקטיבית, חד-צדדית זאת להחלטת האו"ם אפשרה למדינת ישראל החדשה להשתלט, תוך שילוב של מאבק דיפלומטי-משפטי והפעלת כוח צבאי,על שטחים שמעבר לאילו שהובטחו למדינה היהודית בתוכנית החלוקה בתום מלחמת העצמאות.

יחס חד צדדי זה איננו יכול לשמש אותה בעתיד. זאת משום שהפלסטינים הכירו בהחלטה, ואזכרו אותה בהכרזת מדינתם ב-15 בנובמבר 1988, משום שהאו"ם חזר על תמיכתו בתוכנית ובזכותו של העם הפלסטיני להקים מדינה בארץ ישראל, משום שמדינת ישראל הכירה בזכות זאת בהכירה במסגרת 'מפת הדרכים' משנת 2003, ומשום שראש הממשלה, בנימין נתניהו הכיר בזכות זאת בנאום 'בר-אילן' מיוני 2009.

על כן ציון החלטת הכ"ט בנובמבר בטקסים הממלכתיים ובבתי הספר ברחבי הארץ מכאן ולהבא צריך לכלול הן את הקמתה של המדינה היהודית והן את התקווה להגשמת פיתרון החלוקה-שתי מדינות לשני עמים- העם היהודי והעם הפלסטיני החיים בשלום זה לצד זה במדינותיהם הריבוניות.

• קודם
• הבא