החינוך כאופורטיוניזם - העבודה תשקול חלופה?
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים
- נוצר ב ראשון, 13 אפריל 2008 13:13
- מחבר\ת מנשה בן מאיר
איני רוצה כרגע להתייחס לבעייתיות הכרוכה בהקניית ערכים בכלל.דיו רב נשפך להערכת הנזקים הנגרמים ע'י חינוך מגמתי ומוטה אידיאולוגית ולזיהוי העדר כל תוחלת ותועלת לטווח ארוך.אך התחליף הנהוג היום גרוע מכל.ללא כיוון‚ חינוך מעשה טלאים‚ חבירה לכל אופנה מזדמנת. מישמש של שברי ערכים‚לעיתים קרובות מנוגדים ובמקרים רבים משדרים מוסר כפול.מבלבלים ‚למשל ‚בין לאומיות ללאומנות ומחנכים אולי לכיבוד הזולת אך בפועל בזים לזולת אם הוא לא מאנשי שלומנו.מגניבים דיבור מגמגם על "האחר" אך שומרים היטב על עמדה הגמונית. מבכים את העוני וסולדים מן העניים המטרידים את המצפון‚שמזמן אין לו מעמד חשוב בחינוך. המניע העיקרי הן של מרבית המורים והן של מרבית תלמידיהם הוא לא להיות ‚בשום אופן ובכל מחיר‚הפרייר התורן.איכפת לי עד קצה האף שלי. התנדבות ועזרה לזולת הפכו ל"מחוייבות"‚ עליה מקבלים ציון והערה בתעודה. האקט האנושי הפשוט הפך לפרוייקט. המתן בסתר נעשה גלוי לאור הזרקורים.האם לא ראוי כי נעשה " רגע חושבים".?האם נדע להציל מן המערבולת האופורטוניסטית המאיימת לבלוע את האמיצים שעוד נותרו ולהתחיל הכל מבראשית?. אולי חשוב וצריך לתור אחר ערך אחד גדול שצריך להיות נר לרגלינו ואבוקה למראשותנו? אולי שוב הערך הישן והשחוק ההוא?זה שהיה ללעג ולקלס? זה שטובים ופחות טובים ביישו אותו וסמירטטו אותו מרוב שימוש לעניין ולא לעניין? אולי ראוי לחלץ את ההומניזם מגנזך הערכים ‚שנטשנו במנוסה ההדוניסטית הגדולה?הומניזם אקטיבי. הוא מה שדרוש כרגע למערכת החינוך.
מערך זה לדעתי ניתן וצריך לגזור עמדות ונורמות וקווים לפעולה.בתי הספר החילוניים צריכים להיות המובילים‚ משום שהריק שם מהדהד‚ ומיד מתמלא בשאון והמולה.ומאידך‚ קשה לצפות מבתי הספר דתיים לסוגיהם שיעשו מעשה. הם מחוייבים למצוות דתיות‚ שרק מקצתן ‚אם בכלל‚כפופות לערכים הומניסטים.החילוניות חייבת לזקוף קומתה ולחדול להיות הגרורה של מחנה ההולך ומסתגר במבצרי עם לבדד ישכון.היה פעם בקרבנו אחד בדורו ישעיהו לייבוביץ ‚ששלל אמנם במופגן את המושג הומניזם אך היה גדול ההומאניסטים בדורו. לא קם לו יורש. יש רבנים שומרי משפט.ועוד מעטים פה ושם. אך אין בנמצא מחנה איתן בקרב הדתיים הפועל ממניעים הומניסטים. כן ‚הם יאמרו‚אנחנו הומניסטים בכך שאנחנו דואגים לאדם היהודי. על השאלה: אלוהים במרכז או האדם במרכז- תשובתם ברורה.לפיכך הומניזם ובמיוחד אם הוא אקטיבי צריך להיות נחלתם של חילונים.מי אם לא הם?ובכן מהו אותו הומניזם שאני מאחל לעצמנו שיאומץ ע'י מערכת החינוך החילונית ‚שאיבדה מזמן כיוון‚ טעם ומשמעות?. מה שנדרש הוא מעל‚הרבה מעל‚ התגרנות נמוכת- הרוח בגילומי הציונים‚ ההספקים‚ סגידה ל"חומר" תרתי משמע ורפורמות לעת – מצוא.
ובכן‚הומאניזם אקטיבי בעיני הוא בירור ולמידת עומק של מימדי העוני[ולעומתם ההתעשרות הקלה‚מנגנוני ניצול של עובדים‚מהגרי עבודה והמנוחשלים בכלל] וחיפוש דרכים מערכתיות לתיקון.
הומניזם אקטיבי אומר התייחסות לדת כאפשרות אחת מיני רבות לזיקה לטרצנדנטי. זה אומר גם חשיפה לדתות אחרות וזה אומר חשיפה לזרמים ביהדות. גם לחילוניות הומניסטית וגם לאתיאזם.
הומניזם אקטיבי אומר הכרה עמוקה של המעגלים הערביים והמוסלמיים. מעגל ערביי ישראל‚ הפלשתינאים‚מדינות ערב הידידותיות והעוינות. הכרת הדינמיקה הפנימית בתוך החברה הערבית והמאבקים הפנימיים. הכרת המיעוט הדרוזי‚ הבדואי‚הצ'רקסי ואפילו השומרוני. ערך זה יחדד את ההבחנה בין לאומיות ללאומנות‚בין דמוקרטיה מתחזה לבין דמוקרטיה בפועל‚ בין פתיחות לסתגרנות.
הומניזם אקטיבי הוא פיתוח רגישות מיוחדת לכל גילוי של גזענות‚ דעות קדומות והפליה אתנית. זו למידה בפועל של מופעי ג'ינוסייד שהתרחשו בקרב עמים אחרים. זהו דיון נוקב על מהות מוסר הלחימה ודיני מלחמה ותרגומם המעשי כאן ועכשו.
הומניזם אקטיבי היא ללמוד את השואה ובו זמנית לתת לגיטימציה להגות בשואות אחרות. לא יאונה שום רע לזיכרון הקולקטיבי שלנו. יש להתבונן בחרושת הרוע הפינומנלי הזה תוך כדי יצירת איזון בין הגישה הפרטיקולרית ולבין זו האוניברסלית. השואה היא כשלון מחפיר של האנושות כולה מבלי להמעיט כהוא זה בחלקם של הנאצים ועוזריהם.
הומניזם זה תובע ‚מאלה המאמצים אותו ‚למידה עיונית אך גם מוכנות לפעולה.מאחר שאי אפשר לפעול בכל החזיתות צריכה להינתן הזכות לכל בית ספר‚ אפילו לכל מחנך‚ לבחור בכל שנה מהלך מעשי אחד או לפצל מהלכים מעשיים בין הכיתות או השכבות.תנו למחנך היוצר והרגיש כר פעולה ותווכחו לדעת שלא אלמן ישראל.
עיקרון מרכזי באימוץ ערך זה הוא המימד הבקורתי ולעיתים הוא גם חתרני. דבר לפי ערך זה אינו חסין בפני ביקורת.הטקסטים היהודים מפליאים לספר על דין ודברים עם אלהים וקובלנות כלפיו.ניתן במאמץ קטן לכונן לימוד מסודר לפן המופלא הזה של המקורות היהודיים.
הומניזם אקטיבי יכול להיתרגם למערכות יחסים בין אדם לחברו ולסביבתו הפיזית והאנושית.הומניזם אקטיבי אמור לכונן שינוי משמעותי במקומו של התלמיד. הכל ייעשו לומדים. גם המורה.גם התלמיד. בעידן של מקורות ידע בלתי תלויים‚ בתקופה של חשדנות מסמכויות ניתן לחלוק ולחלק סמכות ואחריות בין המורים והתלמידים ולברוא סוג אחר של סמכות.המורה צריך לוותר על ההגמוניה האנכרוניסטית שלו. חלוקה מחדש של ההון הסימבולי הוא הכרח פרקטי לא פחות מהיותו הומניסטי בעצם מהותו.ייתכן כי משינוי כזה ייצמחו גם מנהיגים איכותיים.
פנים רבות להומניזם האקטיבי.ניתן להנחילו בכל גיל‚ לכל בית ספר‚ בכל מקום ע'י כל מורה ומחנך אם רק יתייצבו באומץ מול הדרישה המאפסת להשיג‚בכל מחיר‚ את ההיספקים‚ שאינם יודעים שובעה ויציבו בראש דאגתם את אישיותו האוטנטית של הילד. ללא העצמת האלמנט ההומניסטי האקטיבי הטמון בו ייזרק הילד‚מהר מאד‚ לעולם צרכני-הדוניסטי רדוד וסתמי. ואז נחזור ונשאל בפעם האלף איך ולמה אנחנו משובצים ‚לעיתים כה קרובות‚במידרגים נמוכים כמעט בכל תחום ומדוע כל המערכות שלנו כל כך פגומות.
האמת היא שאני מנסח את הדברים לא רק בשל איזו תחושת מצוקה מצטברת. אני פועל גם מתוך דאגה ממציאות זמינה למדי‚המוכתבת ע'י לוח השנה והציפיות האידיאולוגיות של משרד החינוך. אני כבר מהרהר כיצד יקיימו בבתי הספר את המועדים הקרובים.האם יפעלו בדרך השיגרתית ‚השחוקה עד לעייפה ‚ הממלמלת טקסטים רגשניים היוצרים ‚פרדוקסלית ‚ ניכור וריק?חזינו שוב ושוב במיוחד בבתי הספר החילוניים כיצד בולעים את המסופר במגילה ללא תהיה או שאלה וקיימות הרבה תהיות למקרא המגילה.אני רואה לנגד עיני את פסח ואת שיגרת הקריאה בהגדה ‚שתזמן לילד‚ממש כמו בפגישת מחזור‚את המן‚ את פרעה‚ את אנטיוכוס ‚ את נבוכדנאצר ‚את טיטוס ובראשם-עמלק.ולא מניתי את כולם. הומניזם אקטיבי יתור לו מחוזות אחרים. לא פימפום השנאה האפורה כשק אלא חיפוש ואיתור המאבק ‚באשר הוא‚לשמירה על צלם אדם ומבחינתי יכול גם להיקרא צלם- אלוהים. עם היושב בארצו ואדון לגורלו יכול בשקט ובבטחה להעניק לילדיו מבט אלטרנטיבי‚ שיהיה גם לפעמים נועז וחריג.גם בקורת עצמית לא תזיק. מורים צריכים להסב תשומת לב הילדים לשנאה ולשמחה לאיד המפעפעת במגילה ובהגדה ובמעוז צור.גם להציב כנגד טקסטים אלה את אסכולת "מעשי ידי טובעים בים" ואת "אם סיסרא" של גורי.
ולקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה:האם לא מן הראוי כי תלמידי בתי הספר יעסקו בחודש הקרוב בצורה אינטנסיבית בתופעה שובת הדימיון של הצלת יהודים מידי הנאצים וילמדו על טיבם ומעשם של חסידי אומות העולם?.האם לא מן ראוי שהיבט זה יהיה‚ ועדיין לא מאוחר לתכנן אותו‚ ההיבט המרכזי השנה לקראת ולאחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה? זו הזדמנות לעבד את הטראומה הלאומית לא במושגים של שנאה גורפת המחליאה את התלמיד ומטה אותו גם לשנאה עצמית על החדלון ההוא ומעצבת אותו כמתקרבן נצחי גם כשהוא‚ לעיתים‚ מקריב אחרים. אולי מתוך התבוננות‚ אולי גם הזדהות‚ בתעוזה המופלאה של חסידי אומות העולם‚ הגם שלעיתים הייתה כרוכה בטובות –הנאה‚ יילמדו תלמידנו על תעצומות נפש‚ בלתי מובנים מאליהם‚ של היחיד המפר חוקים‚ שדגל שחור מתנוסס מעליהם. אולי מתוך התבוננות בהומניזם האקטיבי הזה‚לעיתים עם גוון נוצרי ולעיתים חילוני גמור‚ שניצנץ אמנם רק במעט בלב המאפליה באירופה ‚ ילמדו תלמידנו משהו על טיבם של האנשים המופלאים האלה‚על המחיר ששילמו ועל טיבו של הומניזם‚ לעיתים קרובות לא מודע להומניסטים האלה עצמם‚זה החוצה עמים וארצות ומזכיר לנו‚ דווקא בימים של טלטלת זהות‚ שאנחנו‚ למרות בדלנותנו הכרונית‚ בנים למשפחת העמים.
