נאום באזכרה המפלגתית לזכר יצחק רבין 2018
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים
- נוצר ב שלישי, 23 אוקטובר 2018 02:53
- מחבר\ת ערן חרמוני
יובל רבין, יו"ר מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה אבי גבאי, חברי הסיעה, ראש העיר תל-אביב יפו רון חולדאי, קהל נכבד,
זמן של דור. 23 שנה הם כבר פרק זמן של דור שעבר חלף לו.
תקופת זמן בה היה דור שכבר איננו;
דורות שבגרו וגדלו; דור שלא היה – ונולד מאז.
ולפני דור, לפני 23 שנה, הייתי כאן בכיכר, ממש מאחוריכם, בהפגנה 'כן לשלום, לא לאלימות'.
נער הייתי. טרם מלאו לי 16 שנה. פעיל בנוער העבודה. בחודשים שקדמו, הפגנתי ברחובות ובצמתים מידי שישי בעד השלום ובעד ממשלת רבין, והסתכלתי בלבן של העיניים בפרצופה הכעור והמסוכן של ההסתה.
פגשנו את השנאה. את אווירת התרעלה. הסתה שהביאה לסחרור של מדינה שלמה.
ספגנו קללות. גידופים. יריקות. מכות.
אבל עמדנו. כל שישי, עמדנו. לא זזנו.
אך היינו מעטים מידי שהתייצבו בשוחות הקרב, וייצגו רוב שקט ודומם, שרצה - אבל מרחוק; תמך - אבל מהבית; הסכים - אבל בלב.
בעצרת באותו מוצ"ש, הרגשנו כמו מחנה שיצא מלוע של תותח. רבבות על גבי רבבות. אנרגיות. אופטימיות. תקווה.
רקדתי כאן בבריכה עם חבריי מנוער – העבודה, והרגשנו ברקיע השביעי.
ואז נורו היריות. והייתה ההודעה ההיא של איתן הבר שבקעה מהרדיו באוטובוס בדרך חזרה. והאוטובוס התמלא בבכי של נערות ונערים שחרב עליהם עולמם, בגלל רצח של אדם בן 73 שנה – שביטא עבורם את התקווה.
התעוררנו מאוחר מידי. התעוררנו למדינה אחרת.
שלטים ומדבקות 'סטיקרים' של 'דור שלם דורש שלום' נפוצו בכל עבר.
ו-23 שנה – כבר אמרנו - הם פרק זמן של דור.
איפה היום הדור שדורש? איפה השלום? ומה קרה למדינה?
ואיפה אנחנו? ואיפה המחנה שלנו? הציבור שלנו שכל כך אוהב את המדינה, וחרד לה?!
רצחו את רבין – ואנחנו כבינו. נכנסו לטראומה. להלם קרב.
נתנו למנהיגי הימין - למי שהסיתו או שימנו את מכונת ההסתה – נתנו להם לעשות במדינה כבשלהם.
לגרור אותה לתהומות של שנאה. להרס הדמוקרטיה. לחורבן השלום. לפירוק מדינת הרווחה.
להפיכת המושג 'ביטחון' למטבע לשון המכוון למיבזקון הבא בווינט, ולא למעשה אמתי שנועד להגן על המדינה ואזרחיה, וחיי אדם תלויים בו.
תדעו לכם שהרוב המכריע בציבור מסתייג משיח השנאה וההסתה. רבים ממצביעי הימין והליכוד, סולדים ממנו גם כן.
אבל כאשר זה מגיע ממנהיגי הימין, מאנשי ציבור שיושבים בממשלה ובכנסת ישראל – ההשפעה של זה על הרחוב, על הרשתות ועל השיח הציבורי כולו היא תהומית, ומרעילה.
ולכן, כאשר אני רואה את רה"מ נתניהו מיתמם ולא מבין מדוע אנחנו מזכירים ביום השנה לרצח רבין את מפעל ההסתה שעליו ניצח בשנת 95, שאותו הוא ממשיך ללבות ביתר שאת גם היום, כאשר אני רואה כיצד נתניהו מביט בעיני עגל וזועק זעקותיו של קוז'אק נגזל, אני חושב על דבר אחד: בית המשפט של ההיסטוריה היה דוחה את טענותיו על הסף, בשל חוסר תום לב.
הגיע הזמן שנתניהו יתנצל על חלקו במפעל ההסתה שקדם לרצח, התנצלות כנה - גם במילים וגם במעשה פשוט: הפסקת מדיניות הדה-לגיטימציה כנגד כל מי שלא מיישר קו עם שלטונו.
בישראל של 2018, כל אחד יכול למצוא עצמו מופיע בקטלוג של מפעל ההסתה. זה קרה אפילו לרמטכ"ל.
ומול מה שמתרחש כיום, נשאלת השאלה:
האם שוב דור שלם יתעורר מאוחר מידי?
אולי רגע אחרי הרצח הפוליטי הבא; אולי כבר אחרי שהמציאות שתיוותר לא תאפשר לנו להיפרד לשתי מדינות; אולי אחרי המלחמה הבאה; אולי אחרי שכבר המילה דמוקרטיה ישראלית תישמע בשפה הטורקית; אולי.
ואולי... כבר נתעורר, נרים את הראש ונחליט לצאת לקרב חיינו.
על המדינה ודמותה של החברה הישראלית. על העתיד שלנו ושל הדורות הבאים.
לא יוצאים לקרב בלי אמונה. בלי תקווה. בלי עקרונות צדק הניצבים במרכזו.
בלי הבנה לא רק על המי והאישי, אלא בראש ובראשונה על המה שאנו נלחמים למענו.
הבידול הערכי והאידאולוגי בנינו לימין הוא אמתי, והוא זה שעומד בבסיס פעולתנו.
מי שלא מאמין שאפשר – שילך, כי יהיה אפשר רק עם מי שמאמין.
החובה הציבורית שלנו היא להילחם ולהיאבק. להעיר את הישנים מרבצם; להפיח רוח חיים במיואשים; לאסוף את כולם.
את כל מי שמאמין בישראל יהודית ודמוקרטית, המתקיימת בביטחון, עושה שלום, ומקיימת חברת מופת סולידארית.
בשביל לנצח בקרב - עלינו להתגבש כמחנה. לעבוד ביחד. עם גאוות יחידה ונחישות, ובלי מורא ופחד.
ואני מבקש להיות ברור: כאשר אני מדבר על 'מחנה' אני מדבר על המחנה שמבקש להחליף את נתניהו והימין,
ולא להצטופף תחת כנפיו בממשלתו.
זה שמבקש לנצח את נתניהו – ולא להיות משרתו.
אלו – כמו לפיד - שמסבירים לנו שהם לא חלק מ'המחנה', צריך לקבל את דבריהם
כפשוטם:
הם אינם.
הם השותפים הכי גדולים של נתניהו כי הם אלו שכל מאמציהם מוקדשים לדבר אחד:
ליטול או בשפה נהירה "לכייס" את קולות הישראלים המבקשים שינוי, ולהעבירם לממשלת נתניהו הבאה.
דור שלם דורש שלום. ושוויון. וביטחון. ונורמאליות. ותקווה.
דור שלם דורש מאתנו להתעשת מהטראומה, לקום ולנצח;
ורק אז, זו תהיה גם ההזדמנות שלנו לממש את מורשתו של יצחק רבין ז"ל, מורשת שהממשלה הזו מנוקרת לה ומבקשת לא להותיר ממנה זכר, מורשת שמימושה יהיה פתח לתקווה למדינת ישראל כולה.
תודה רבה.
