לא מוותרת על חזון שתי המדינות
Thank you for rating this article.לאחרונה הכריז א.ב. יהושע מעל דפי מוסף "הארץ" על מותו של חזון שתי המדינות (ראו אתר עיתון הארץ). אני מקווה שהנהגת הימין כבר הספיקה לשלוח לו פרחים. אף על פי שהימין מעולם לא טרח להציג בפני הציבור הישראלי תפישה ביטחונית או מדינית שמצדיקה את פנטזיית הסיפוח שלו — אנשים בעלי שיעור קומה במחנה השמאל מוכנים להרים ידיים, מרצונם החופשי, ולהיכנע בשם כולנו. גדלתי על הספרים של יהושע, כמו רבים מבני הדור שלי. אבל אם יש משהו שמונע מהמחנה שלנו לנצח וליישם את פתרון שתי המדינות המיוחל — זה לא הפתרון המדיני שאנחנו מציעים, אלא התבוסתנות וחוסר הביטחון שהתנחלו בלב הנהגת המחנה שאמור לקדם את הפתרון הזה.
יהושע מבלבל בין הכישלון הפוליטי של מחנה המרכז־שמאל לכישלון הפתרון המדיני שהמחנה שלנו מציע. כבר שנים שהנהגת המתנחלים עושה כל מאמץ כדי לשכנע את הציבור שפתרון שתי המדינות מת. יהושע מאמץ את הטענות שלה בלי הסבר רציני או בסיס עובדתי. ברור לי למה חשוב לנפתלי בנט ולבצלאל סמוטריץ' לקבור את החזון שלנו, אבל למה שמישהו מחוץ לקבוצה המשיחית והקיצונית הזאת יקנה את התעמולה שלהם?
יהושע מסביר שהסכסוך הישראלי־הפלסטיני ייחודי, משום ששני העמים "תובעים ריבונות על אותה טריטוריה עצמה, על כל סנטימטר מרובע בה" (13.4). זה אכן שורש הבעיה, אבל האמת היא ששני הצדדים ייאלצו להתפשר. אחרי שלל סבבים של משא ומתן בינינו לבין הפלסטינים, ברור איך תיראה הפשרה ורוב הישראלים והפלסטינים — כפי שמראים פעם אחר פעם הסקרים בנושא — מוכנים לחיות אתה: שתי מדינות על בסיס קווי 1967, חילופי שטחים, פינוי חלק קטן מההתנחלויות ופיקוח בינלאומי במקומות הקדושים. לא אידיאלי — אבל זה טבען של פשרות.
בהמשך המאמר יהושע קובע כי פג תוקפו של פתרון שתי המדינות בגלל "ההתנחלויות שהולכות ומתרחבות". את הטענה הזאת אנחנו שומעים, אחת לכמה שנים, מאז סוף שנות ה–80. על סמך מה הוא פוסק שחצינו את נקודת האל־חזור? יהושע לא מציין. הקביעה שלו — שכאילו נלקחה מעלון פרסומי של מועצת יש"ע — מבוססת על ייאוש גדול, לא על מה שקורה בשטח.
אם מנהיגי התנועה הציונית היו מתפתים לייאוש מהסוג שיהושע ואחרים מציעים, לא היינו זוכים לחגוג השנה את יום העצמאות ה–70 של המדינה שלנו. כפי שדור המייסדים לא זנח את החזון הציוני רק מכיוון שהדרך להגשמתו היתה רצופת קשיים, גם לנו אסור לזנוח את הפתרון המדיני היחיד שמסוגל להציל את החזון הזה. כדי לנצח בקרב הפוליטי שעומד לפנינו, בני הדור שלי יהיו חייבים להציג מנהיגות אחרת — שנוקטת יוזמה ומשנה מציאות. מה שמונח על הכף הוא האופן שבו הילדים שלנו, והילדים שלהם, יחיו כאן. א.ב. יהושע היקר, אל תיכנע בשמנו.
במציאות, מפעל ההתנחלות הוא כישלון: 4% בלבד מהישראלים חיים מעבר לקו הירוק; ההתנחלויות תופסות רק כ–2.5% מהשטח הבנוי בגדה; ומתוך תושבי ההתנחלויות, הרוב המכריע — והמתון — מתגורר ביישובים שיישארו בידנו בכל הסדר עתידי. אחרי עשרות שנים של הזרמת משאבים אדירים, מפעל הדגל של הימין עדיין תלוי לחלוטין בסבסוד מלאכותי שוטף מצד משלמי המסים — אזרחי ישראל. ההתנחלויות לא הצליחו מעולם להפוך ליישובים מן השורה, שמקיימים את עצמם מבחינה כלכלית. לא התפתחו בהן אזורי מסחר, חקלאות או תעשייה משמעותיים, ורוב גדול מקרב תושביהן עובדים בכלל בתוך ישראל.
איכשהו, למרות 40 שנה של מתקפות מימין וגמגומים פחדניים משמאל, עדיין קיים בקרב הישראלים רוב מוצק שתומך באופן עקבי בהסדר מדיני. המתנגדים לפשרה מגיעים מהשוליים. אבל מעבר לתמיכה הציבורית ולהיתכנות בשטח, פתרון שתי המדינות חי פשוט כי אין לו תחליף. לא כי לא שקלנו אלטרנטיבות, אלא משום שזו הנוסחה היחידה שתשמור על ישראל בטוחה, יהודית ודמוקרטית. כל פתרון שלא מפריד באופן רשמי וסופי בין שתי האוכלוסיות גוזר על שני הצדדים עוד עשורים רבים של שפיכות דמים מיותרת.
תוכנית המילוט של יהושע מהייאוש — הקמת פדרציה דו־לאומית — היא תמונת ראי של מה שנכון לעשות ואין בה כל הסדרה ביטחונית. כששניים הולכים מכות, הצעד הראשון שיש לנקוט הוא להפריד ביניהם כדי לעצור את האלימות. כששני עמים נלחמים זה בזה, עדיף להפריד ביניהם ולא לכבול אותם יחד בפדרציה אוטופית. פיוס? בואו ננסה קודם כמה עשורים של שקט.
דפוסי החשיבה האלה — התירוצים הנתלים בגודל ההתנחלויות, הפרטנר הבעייתי ויתר התעמולה שאנחנו שומעים מהנהגת המדינה — לקוחים מהעידן שלפני התנועה הציונית, כשהעם שלנו תלה את גורלו באחרים. ההחלטה לקחת את גורלנו בידנו, שאיפשרה את הקמת המדינה, היא גם התשובה לאתגר המדיני היום. בניגוד לזמנים ההם, ישראל של ימינו היא מדינה חזקה צבאית וכלכלית שמוקפת אתגרים ביטחוניים. אסור לנו לעצום עיניים ולחשוב שהם ייעלמו. האינטרס שלנו הוא לשמור על ישראל יהודית, דמוקרטית ובטוחה, ואנחנו מוכרחים לקום ולפעול למימוש האינטרס הזה לפני שנשלם מחירים כבדים מאוד על ההמתנה.
האתגר שעומד בפנינו הוא אתגר פוליטי: להחזיר לישראלים את האמון ביכולת שלנו לעצב את מציאות חיינו — ולנצח בבחירות. זו משימה קשה, אבל תנאי הפתיחה שלנו בכלל לא רעים: הממסד הביטחוני כולו מתייצב לצד הפתרון של המחנה שלנו, ויותר מבעבר, מדינות ערב המתונות מוכנות לגבות הסדר מדיני אזורי.
אם מנהיגי התנועה הציונית היו מתפתים לייאוש מהסוג שיהושע ואחרים מציעים, לא היינו זוכים לחגוג השנה את יום העצמאות ה–70 של המדינה שלנו. כפי שדור המייסדים לא זנח את החזון הציוני רק מכיוון שהדרך להגשמתו היתה רצופת קשיים, גם לנו אסור לזנוח את הפתרון המדיני היחיד שמסוגל להציל את החזון הזה. כדי לנצח בקרב הפוליטי שעומד לפנינו, בני הדור שלי יהיו חייבים להציג מנהיגות אחרת — שנוקטת יוזמה ומשנה מציאות. מה שמונח על הכף הוא האופן שבו הילדים שלנו, והילדים שלהם, יחיו כאן. א.ב. יהושע היקר, אל תיכנע בשמנו.
====
הטור המלא והמקורי התפרסם בעיתון הארץ
