שכר מינימום / מקסימום – שכר שלם

רגילים לדון בשכר מינימום לחוד – שכר מקסימום לחוד. אבל נכון יותר לדון בשכר מינימום/מקסימום – מכלול השכר הבלתי ניתן להפרדה. זאת, משום שביסודו של כל ניתוח שכר מונח השלם: הכנסות החברה מצד אחד, והוצאותיה (שבתוכן השכר הוא חלק נכבד) מצד שני. הדיון על שכר מינימום/שכר מקסימום הוא אם כן גם דיון על חלוקת סך תשלומי השכר בין כל מקבליו.

ההסתכלות הזו אולי הייתה פחות חשובה אילו השכר הגבוה בישראל היה מוגבל לרמות סבירות מלכתחילה. אבל שכר הבכירים (כולל ההטבות השונות המשולמות להם) בחברות לא מעטות גלש כבר מזמן למיליוני שקלים בחודש. שכר של מאות אלפי שקלים, ובמיוחד שכר סביב ה-100 אלף שקלים לחודש הוא תגמול די נפוץ היום למנהלים. המחשה לשכיחות השכר השש-ספרתי מתקבלת מנתוני מנהל הכנסות המדינה ל-2009, בהם ממוצע הכנסת המאיון העליון של הנישומים מגיע ל-124 אלף שקל לחודש.

על פי ההתבטאויות שנשמעות לאחרונה, רבים וטובים (ביניהם כלכלנים לא מעטים) חושבים כי אפשר להגביל את השכר בעזרת חוק שכר מקסימום או בדרכים אחרות ללא נקיפת לב. כדאי עוד להוסיף שכל מי שלמד או עסק אי-פעם בכלכלה יודע כי אין בתיאוריה או בפרקטיקה של המקצוע שום מדד מדויק לקביעת השכר "היעיל" או "הצודק". קביעת שכר היא במידה רבה החלטה שרירותית המתבססת על יחסי כוח.

אם כך, נכון להתייחס להתחלקות השכר בכל גוף עסקי או ציבורי ובכלל המשק, כפי שאנו מתייחסים להתחלקות ההכנסות באוכלוסיה. דהינו, נכון לזכור ששכר בכירים מופרז בא לעתים קרובות על חשבון שכר השכירים העניים. ובאופן סימטרי לגמרי, העלאת שכר בדרגים הנמוכים יכולה לשמש כמכשיר יעיל לבלימת שכר הבכירים. במיוחד כך, כשההקצנה בחלוקת ההכנסות בישראל היום, שניתן לראותה במעקב לאורך זמן ובהשוואות בינלאומיות, גורמת לסכום הנדרש לתיקוני השכר בתחתית הקלחת להיראות כגירוד קל של רובדי השומן שלמעלה.

ניקח, לדוגמא, את התיקון לחוק שכר המינימום שמציע עמיר פרץ. העלאת שכר המינימום מ-3,850 שקל לחודש ל-4,600 שקל לחודש, בשלוש מנות של 250 שקל כל אחת שיתפרסו על פני 15 חודשים. אפשר, כמובן, להתווכח על יעד השכר הסופי ועל מנות ההעלאה במשך התקופה. אבל ברור שכל העלאה תועיל למקבלי שכר זעום כזה, ופריסת הזמן תאפשר לעקוב אחר השלכותיה.

כדאי גם לערוך בראש את התרגיל הקטן הבא. בחברה המעסיקה 100 עובדים, העלאת שכר של 250 שקל לחודש לרובם מסתכמת בכ-20 אלף שקל לחודש. חברות בגודל כזה בישראל בדרך כלל מעסיקות מספר מנהלים בכירים ששכר כל אחד מהם מגיע לעשרות אלפי שקלים רבות. כלומר, יש מאין לקחת.

על מנת לבסס עוד יותר את התחושה המספרית, הרי בישראל (על פי נתוני 2007) כ-55% מהעובדים מועסקים בחברות בנות 100 עובדים ויותר. כ-64% מהעובדים מועסקים בחברות בנות 50 עובדים ומעלה. על פי הידוע לנו על שכר הבכירים והעודפים הטמונים בו, ניתן להאמין שבחברות כאלה לא תהיה בעיה לגייס כמה אלפי שקלים כל חודש לתוספת הנדרשת עבור שכר המינימום. בכמה מהחברות הקטנות אולי יתקשו בהעברת שכר מלמעלה למטה, אבל רובן המכריע של חברות אלה אינן חברות ייצוא או חברות המתחרות ביבוא, כך שגם אם יעלו במעט את מחיר המוצר או השירות שלהן לא יתעורר כל קושי.

בתחשיב הפשוט הזה טמון המקור למימון חוק שכר המינימום. בתיקון הקטן הזה לחוק שכר המינימום, טמון הצעד הראשון ללחץ כפי מטה על שכר הבכירים עוד בטרם נחקק חוק שכר המקסימום.

המחברת, מפרסמת תכנים נוספים בבלוג האישי שלה.

• קודם
• הבא