המאבק על ההגמוניה במזרח התיכון
Thank you for rating this article.המונח "המשחק הגדול" נובע מאנגלית - "The Great Game". המונח Game משמעותו גם "צייד". המונח האנגלי נטבע ע"י רודיארד קיפלינג, המשורר והסופר האנגלי שחי שנים רבות בהודו. מסגרת הזמן - "המאה ה-19 הגדולה" - 1815 – 1918. המלחמה הקרה נותרה "קרה" והצדדים נשמרו שלא להיגרר למלחמה אמיתית ורק הפעילו שחקנים אחרים.מורשת המלחמה הקרה מן המאה ה-19 ליוותה את המלחמה הקרה של המאה ה-20. בין ברה"מ וארה"ב , במתכונת דומה אך ההימור היה גדול יותר וכלל את גורל האנושות כולה במידה והמשחק היה נכשל ושני הצדדים היו נגררים למלחמה גרעינית.
בקנה מידה קטן יותר, אך עם פוטנציאל הרס לא מבוטל, מתקיים כיום המשחק הגדול של המזרח התיכון בין שתיים מהמעצמות המוסלמיות הגדולות של האזור: איראן וערב הסעודית. ההימור הוא על ההגמוניה ועתיד המזרח התיכון הערבי-המוסלמי. דעיכת ההשפעה האמריקאית במזרח התיכון בעשור הראשון של המאה ה-21 בשילוב עם שינוי מערך הכוחות האזורי, קרי דעיכתן של מצרים, עיראק וסוריה כציר המרכזי במזה"ת הערבי, יצרו אפשרות לשידוד מערכות כולל. איראן בהנהגת אחמדינג'אד, המנוסה יותר במשחק הגדול, החלה במהלכים גלויים ונועזים יותר מבעבר. אחד ההישגים הגדולים של איראן במשחק הגדול היה הפיכתה לפטרונית של החמאס. בעיני רבים זו היתה ברית בלתי טבעית בין תנועה סלפית סונית לאיראן השיעית. יחד עם זאת הפרס הגדול היה ועודנו לעת עתה עיראק. עד לנסיגה האמריקאית איראן השתדלה להצניע ככול האפשר את מעורבותה העמוקה, הפוליטית, הכלכלית והצבאית בעיראק. אולם היה ברור שבשנים האחרונות היא המניעה האמיתית של התהליכים בעיראק, הן באמצעות הממשלה הפורמאלית השיעית והן באמצעות מליציות מקומיות כמו ג'יש אל מהדי של מוקתדא צאדר. עראק היא היעד האסטרטגי העיקרי בשאיפה להגמוניה אזורית של איראן ומעין מקפצה אפשרית להשפיע על תהליכים במדינות שכנות לה כמו כוית, ערב הסעודית ואפילו ירדן. מעבר לכך איראן מקווה שבעתיד הלא רחוק כי ברית צבאית בין שתי המדינות תבטיח את גבולה המזרחי ותרתיע מתקפה אפשרית נגדה.
ערב הסעודית לא היתה מעומדת להיות שחקן ראשי במשחק הגדול. מדיניות החוץ המסורתית שלה היתה לקנות את יריביה במקום להתעמת עימם. מסיבות אלה נראה היה כי הנחת היסוד של איראן היתה כי ערב הסעודית לא תהווה מכשול בפני החתירה להגמוניה אזורית. בשנים האחרונות, בעיקר כאשר הסעודים הבינו את המשמעות כי ארה"ב הניחה לפתחם את הסכנה הגדולה ביותר לקיומם-קרי עיראק בשליטה שיעית ודומיננטיות איראנית, הם בחנו מחדש את מדיניותם המסורתית וקיבלו החלטה כי עליהם לא רק לקחת חלק במשחק הגדול אלא להוביל אותו. הסימנים הראשונים היו ניסיונות סעודיים להשיב את סוריה לחיק העולם הערבי מתוך אמונה כי היא המאחז העיקרי של איראן במזה"ת. מהלך זה כשל מאחר והאינטרסים הסורים משולבים באופן מורכב ביותר בזה של האיראנים. הכישלון הדיפלומטי הסעודי היה מהמניעים המרכזיים לתמוך ולממן את ההתקוממות בסוריה. האביב הערבי היווה ככול הנראה מעין קריאת השכמה לסעודים. הזעזוע והזעם הסעודיים על נפילת משטר מבארק והתפקיד שמילאה ארה"ב בכך הביאו גרמו לה להעריך מחדש את כלל מדיניותה האזורית המסורתית. במקום למשוך בחוטים מאחורי הקלעים כהרגלם החליטו ראשי הממלכה על אימוץ מדיניות גלויה ותקיפה מבעבר מול האיומים האסטרטגיים על שלטונם. הם סימנו את איראן כאויבת העיקרית והגלויה והחלו במאמצים לבלום אותה בכול זירה אפשרית. הזירות הגלויות ביותר הן מצרים, סוריה, תימן, ירדן והרשות הפלסטינית: המטרה היתה לא לאפשר לאיראן דריסת רגל בהן ולסלק בכול דרך אפשרית את המאחזים הקיימים האיראניים. הפחות גלויות הן לחימה באמצעות ארגונים ותנועות הנתמכים ע"י אחד מהצדדים, כמו בין הסונים לשיעים בעיראק, בין החותים בתימן לבין ערב הסעודית וכמובן בין המורדים בסוריה בתמיכה סעודית לבין הצבא הסורי הנתמך ע"י איראן.
המלחמה הקרה בין איראן לערב הסעודית ככול הנראה תלווה את האזור בשנים הקרובות. היותה מונעת ממכלול אינטרסים דתיים, פוליטיים, אתניים וכלכליים מבטיחה כי המזרח התיכון ימשיך להיות גורם של חוסר יציבות גלובלי. יחד עם זאת אני לא בטוח כי שתי המדינות האלה מציבות מודל פוליטי-אידיאולוגי-דתי אותו היו מעוניינות מרבית החברות במזרח התיכון ליישם. ככלות הכול שתיהן תיאוקרטיות בהן החירויות האישיות והפוליטיות כמעט ולא מתקיימות.
