ארץ ישנה-חדשה
Thank you for rating this article.מדינת ישראל חוגגת היום שישים וארבע שנים לעצמאותה. יום העצמאות הוא יום שמח, אבל הוא גם תמיד יום של חשבון נפש שלנו כעם וכמדינה. מצאתי עצמי ביום זה חוזר לספרו של בנימין זאב הרצל, "אלטנוילנד" (ארץ ישנה חדשה). בספרו חזה הרצל לא רק את הקמתה של המדינה היהודית, אלא גם ניסה להציב לנו חזון חברתי ומדיני להמשך קיומה של המדינה, חזון שאמור היה להוביל אותנו לבניית "חברת מופת". המדינה הוקמה, אך חזון מדינת המופת הלך ונשחק.
החברה הישראלית של המילניום החדש נמצאת בהליך של התפוררות הסולידריות הפנימית ובדה-לגיטימציה בינלאומית. נלחמנו תקופה ארוכה בגבורה ובאומץ כדי להקים את המדינה היהודית שחזה הרצל, אך האם נוכל להמשיך מבלי שנגשים גם את חזונו המורה לבנות חברה אזרחית המבוססת על ערכים של שוויון, סולידריות וקידמה? הרצל חזה נכון שהעבודה הציונית לא תסתיים עם הקמת המדינה וכי חייבים לחזק את היסודות הערכיים של הבית היהודי, עליו חלמו אבותינו משך אלפי שנים.
חזון המדינה האוטופית
מדהים לראות שהחזון החברתי של אזרחי ישראל, שיצאו בהמוניהם להפגין בקיץ האחרון למען הקמת מדינת רווחה שוויונית וצודקת יותר, דומה מאוד לחזון של הרצל שנכתב לפני יותר ממאה שנים. מייסדי החברה היהודית החדשה, בספרו האוטופי של הרצל "אלטנוילנד", הקימו חברה המבוססת על מה שהוא מכנה "הדדיות", כאשר הם מאמצים מהקפיטליזם את עקרונות החירות והתחרות, ומהסוציאליזם את עקרונות השוויון, הערבות ההדדית והצדק. הרצל הבין שבניית המדינה לא תוכל להתרחש ללא מימוש ערכים של סולידאריות חברתית, ולכן הוא לא היה מוכן למעשה לוותר על מה שדומה היום למדינת הרווחה.
מדינת הרווחה של הרצל שילבה בין ערכים סוציאליסטים לערכים קפיטליסטים, כאשר מצד אחד המדינה סיפקה את שירותי הרווחה (בריאות, חינוך ורווחה) ואף השאירה בידי הכלל את הקרקע ואוצרות הטבע, ומצד שני בנתה שוק קמעונאי שכולו היה פרטי והתבסס על תחרות בריאה. במדינה האוטופית של הרצל לא היה ניצול של עובדים כי העובדים היו החזקים, במדינה של הרצל לא הייתה פגיעה במעמד הביניים אלא שותפות בין מעמדית אמיתית, בה אף מעמד לא יכול היה להתקיים בלי האחר. המדינה של הרצל שגשגה כי לכולם היה אכפת גם מעתידה של המדינה וגם מהשכן אשר גר בסמוך להם.
הרמוניה ושוויון אזרחי
במדינה האוטופית של הרצל לא הייתה רק הרמוניה חברתית כלכלית, אלא גם הרמוניה אזרחית שנבעה מסובלנות ושוויון בין כלל האזרחים. השסעים שאנו עדים להם היום בחברה הישראלית לא היו קיימים במדינה האוטופית של הרצל, מאחר ובחזון של הרצל היה קיים שילוב בין סובלנות חברתית חילונית למסורתיות יהודית. הרצל לא האמין בחילוניות הקיצונית המתריסה, אבל גם דחה על הסף את הכפייה הדתית ורצה להקים מדינה נאורה וליברלית המכבדת את הדת והמסורת.
המדינה היהודית ודמוקרטית של הרצל הצליחה לאזן בין המסורת הדתית של העם היהודי לליברליזם מדיני וחברתי, היא איזנה בין השאיפות הלאומיות שלנו לבין זכויות המיעוטים בארץ והעניקה פלטפורמה ייחודית שייצרה סולידריות בין כל הזרמים המרכיבים את החברה האזרחית של המדינה "הדמיונית". במדינה של הרצל המיעוטים זכו ליחס שווה ושותפו גם בבניין המדינה וגם בהנהגתה.
אם תרצו אין זו אגדה
הרומן הדמיוני של הרצל הפך בהדרגה למציאות, ושוב בהדרגה התנתק מאותה מציאות. למרות שהרצל כבר לא אתנו, החזון שלו נמצא בלבבותיהם של מאות אלפי אזרחים בישראל. חלקם יצאו בקיץ האחרון להילחם למען בניית הארץ הישנה-חדשה שהרצל ראה לנגד עיניו. אזרחי המדינה מבינים היום "שמלחמת העצמאות" שלנו נמשכת גם לאחר הקמת המדינה ושמטרת הציונות היא להמשיך ולהיאבק על צביונה של המדינה והיחס בין מרכיביה.
ראש הממשלה הראשון בן-גוריון הבין לעומק את החזון החברתי-מדיני של הרצל ולכן היה חשוב לו להעביר מסר לפיו "מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים". הבנה זו גם גרמה לבן גוריון לנסות ולבנות את חברת המופת של הרצל, במקביל למלחמת ההישרדות שהתקיימה בתקופתו. אין ספק שהרצל חזה בצורה מדויקת את הקמת המדינה ושהיום בזכות החזון שלו יש לנו גם הרבה מאוד סיבות לחגוג, לשמוח והיות גאים במדינתנו, בהחלט יש על מה. אבל ליד זאת, על כולנו לזכור שהחגיגה הזו יכולה להסתיים אם לא נמשיך וניאבק גם להגשמת החזון החברתי של הרצל ונבנה כאן יחד את אותה חברת מופת עליה דיבר. אנחנו כל כך קרובים לשם ועדיין כל כך רחוקים.
יום עצמאות שמח.
המאמר המלא פורסם במקור, באתר וואלה.
