יצחק בן-אהרון
Thank you for rating this article.יצחק בן-אהרון - ביום שישי כ"א אייר תשס"ו‚ ה- 19 לחודש מאי 2006 בקיבוץ גבעת חיים מאוחד‚ הלך לעולמו אחד מהוגי הדעות ומנהיגיה הגדולים של תנועת העבודה הישראלית והוא בן 99 שנים.
"עסקתי בפוליטיקה, אבל אינני איש פוליטי"
בן-אהרון‚ סימל עבור רבים מאיתנו את עברה המפואר של התנועה. ברעיונותיו - כפי שבאו לידי ביטוי בכתב ומעל במות שונות - היווה השראה להמשך קיומה של תנועה סוציאל-דמוקרטית עכשווית‚ מעודכנת ובעיקר אקטואלית ולוחמת. גם בערוב ימיו‚ שימשו אישיותו התבטאויותיו לפיד לפני המחנה וסמל למנהיגות ערכית אמיתית.
כאחד מאבות התנועה ומסמליה הגדולים‚ במשך עשרות שנים‚ ייזכר בן-אהרון בזכות פועלו וקריירה של עשייה ציבורית ללא פשרות.
במהלך הקריירה המפוארת שלו במפ"מ‚ אחדות-העבודה-פועלי-ציון‚ המערך ומפלגת-העבודה ובתפקידיו הציבוריים כמזכ"ל ההסתדרות‚ חבר-כנסת ושר התחבורה ובעיקר כחבר מוסדות התנועה ידע תמיד לשלב בין אידאולוגיה מרחיקת ראות ומעשה הבא להגשים אותו רעיון.
למאמרו המפורסם, "עוז לתמורה בטרם פורענות" שהביא ובהמשך להקמת "המערך" כאיחוד בין מפ"ם, מפא"י ואחדות-העבודה.
משנתו
ציטוטים מתוך "ילד לא רצוי - ביוגרפיה אינטימית" (יעל גבירץ, 2003). ובה קבע "עסקתי בפוליטיקה, אבל אינני איש פוליטי" (עמ' 252).
סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני
"בהיצמדות עיקשת ולא פתלתלה להשגת הסדר שלום אמיתי עם הפלסטינים ולשינוי סדר העדיפות הלאומיות וסתימת הפערים החברתיים והתרבותיים, מדובר בכוח שיגבר על החושך.
הקביעות כאילו לפנינו סוף עידן הסוציאלסטי-ליברלי, או שהטרור ניצח את האידאולוגיה שדוגלת בפשרה טריטוריאלית, אינן מקובלות עלי. אנחנו באנו לכאן כדי לבנות את עצמאות ישראל ולהביא ברכה למרחב הזה ולעמים שחיים בו. נכון שהפלסטינים חטאו חטאים כבדים, אך אין דבר כזה לא לסלוח על חטאיו של היריב שלך. אין שנאת עולם ואין מלחמת נצח. בטרור לא ניתן להילחם, כפי שהוכח בכל העולם הקולוניאלי מאז ועד היום הזה, ללא תשובות פוליטיות - ותשובות פוליטיות פירושן תשובות של פשרה. תמיד מוזר בעיני שהציבור הישראלי לא שואל למחיר המלחמה, אבל מאוד מחולק, סוער וגועש לגבי מחיר השלום. מקשקשים על ''קודשי ישראל', ואני אפילו לא יודע מה זה ... אינני מכיר דבר מלבד קודשי השלום, וקודשי הקיום וההישרדות. לצערי, אינני יודע מתי העסק הזה יפציע במוחות העם שלנו, והוא יבין ויסתגל לעובדה שאנחנו מיעוט באזר הזה. מיעוט שמחויב להסיק מסקנות של מיעוט, ולהסתגל למצב - בלי להתאכזר לעצמו ולאחרים, להתבולל, להתמסמס וללכת לאיבוד. שהרי יש לנו כוח, ולא רק צבאי. כוח חברתי, מוסרי, אידאולוגי ומדעי וצריך לגייס אותו ולהשתמש בו כדי להשיג הסדר" (שם, עמ' 241-2).
על מפלגת העבודה
"הנכונות לשלם מחיר עבור עמדותיך הוא בעיני דבר מאוד ראוי. קשה למדוד צדק ואי-צדק במספר מנדטים ואני מתנגד לזה שנחבר עמדות רק מתוך ציפיות לכך שהצהרה מסוימת בכוחה להביא מנדטים או לנכר את הציבור. עלינו לומר את האמת, לבטא בגלוי וביושר את השקפתנו ולשלם את המחיר.
אינני מדבר דווקא על שינוי המבנה המפלגתי, אלא על שיקום התכנים של תנועת העבודה. מפלגת היא מסגרת אדוקה שמזכירה לא במעט את החצרות החסידיות, הכבולה למצא ולמסורת. תנועה, לעומתה, היא מצבור של אידיאות, מחשבות וזרמים שעדיין לא עטו עליהם שום שריון, ולכן הם חיוניים ולא כבולים לאותן נוסחאות מיושנות הנלעסות מדור לדור, בשינויים מזעריים. למפלגת העבודה הרי אין עיתון משלה, לא ירחון, לא סמינר, לא בית-מדרש. היא לא מחנכת, לא מגדלת את הדור הצעיר, לא מדברת בשפתו ולא עונה לסגנונו ולא שומעת את המוזיקה שלו, אין לה שום שיג ושיח עם העולים החדשים והיא תקועה בלשון ובדימויים של יום האתמול. כשמסתכלים קדימה, וחושבים אחורנית לא מתקדמים לשום מקום ... לשם כך דרושים שינויים מרחיקי לכת, פתיחה מוחלטת של השערים לסגנון ולדיבור חדש ולמנהיגות חדשה, אפילו אם זה יצרום לאוזניים האדוקות של המפלגה.
הדור הישראלי הצעיר בחר לבטא את האנטי שלו - את המיאוס והניכור מהפוליטיקה ופוליטיקאים - באמצעות קונפורמיזם. את הטענה הזו ש'אין בשביל מי להצביע', שמעתי ... רצו בביטוי הערכי ובנקודת המוצא המוסרית של מפלגת העבודה, אבל לא במסגרת ובביטוי הקפוא שלה. לכן מבחינת תנועת העבודה אנחנו נדרשים עתה למעשה בראשית, לבנות את עצמנו מחדש כתנועה וככוחו, אחרי שהרסנו את ההסתדרות ואת חברת העובדים, שהיו המשענת החזקה ביותר לתנועת העבודה בארץ.
אני לא מאמין בשינוי מלאכותי של שמות. תנועת העבודה היא שם יפה לטעמי, כזה שיכול להכיל מחנה גדול.
אינני מסכים עם הבכיות על ואקום במנהיגות. הרי איננו יכולים להוציא את בן-גוריון או טבנקין מקברם. רק מעטים הגיעו לגילי ולו הייתי קורא כותרת בנוסח 'בן אהרון חזר' זה היה מעורר בי חלחלה. בפוליטיקה יש לבחור מנהיגות מתוך הקיים, באופן מציאותי ולא אלטרנטיבי. הבעיה של מפלגת העבודה היום לא ממוקדת במנהיג - יש לה שמסוגל לתרום לשיקום שדרוש לה - אלא בהנהגה שלה. את העצמות היבשות האלה, הדינוזאריות, חייבים להחליף באמצעות אותם כוחות צעירים הצומחים כיום בנתיבים שונים בארץ. המאגר לרעיונות חדשים ולכוחות יצירתיים קיים בתוך אותן התארגנויות אזרחיות של אנשים שפועלים ללא מעטה מפלגתי מגובש, ואל המנהיגות הרעננה הזאת צריך לפתוח את השורות" (שם, עמ' 240-3).
מדיניות ישראל והאנטישמיות
"אני מופתע מעוצמתו של גל האנטישמיות ששוטף מחדש את אירופה ואת העולם בכלל. זו לא התעוררות סתמית, היא לא פרצה פתאום ממעיינות מורעלים, אלא נובעת מהתפקיד השלילי שמדינת ישראל ממלאת באזור המיוחד הזה, שנחשב לבעל משמעות רבה לכל הדתות והעמים בעולם.
זה אחד הדברים המדהימים ביותר שקרו לנו - פגשתי באנטישמיות מרגע שנולדתי ואמרנו שאנחנו מקימים את מדינת ישראל כדי להעלות את גאוות היהודים ומעמד היהודים ... והנה, דווקא מדינת ישראל, כתוצאה מהשתקפות המדיניות שלה כלפי הפלסטינים והזרים בכלל, היא שעוררה את הגל האנטישמי הזה ומרעה ומסכנת את מצב היהודים בעולם.
ברגע שישראל חדלה להיות מקור גאווה - והפכה לכובשת ומדכאת של מיעוטים, למדינה תיאוקרטית, היחידה שעדין פועלת כמו האיסלאם, כשכל ענייני הפרט והרגש נשלטים בידי ממסד דתי-רבני - נשחקו הגאווה והסולידריות איתנו, ופתאום אנחנו נחשבים לגרועים בעולם ... במו-ידינו שחקנו את מעמדנו בעולם ותרמנו באופן מכאיב ומעליב גם להסתייגות של היהודים מאיתנו - העמדנו אותם מול הגויים, מבוישים ומוקעים כנציגי העם שקיבל מדינה ועשה ממנה קריקטורה. ועם תחושות המפלה וההשפלה העצמאית האלה, שכולנו חשים כיום, לא ניתן להתמודד באמצעות הפטריוטיזם המנופח, הילדותי והנלעג ..." (שם, עמ' 243-4).
על קיבעון רעיוני-אידיאולוגי ומהפכה
"אני חושב שהדבר הכי גרוע שאפשר לומר על אדם, לא רק על אדם פוליטי, זה שהוא לא שינה את הדעות שלו. שהוא לא הושפע מכל ההתפתחויות בחיים ולא שינה את אורחות חייו. זה אבסורד מוחלט. אחד הגילויים של חיי האדם זו ההישתנות הבלתי-פוסקת והחיפושים הבלתי-פוסקים אחרי פתרונות חדשים. חיפושים שאינם נובעים מתעוקות הלב אות מתחלופות הורמונליות, אלא מהכרח אמיתי בהתמודדות.
איזה דמיון יש בכלל בין 1940 ל-2003? הרי העולם התהפך בינתיים אין-ספור פעמים, מהפכות גוועו, מיליונים נטבחו ושכל זה לא ישפיע על השקפת העולם שלך? ... סחרור הדמים הזה שנמשך כבר 55 שנה, אתה יכול בכלל להמשיך להתבונן על זה במבט שהיה לך לפי קום המדינה?
אין מה לדבר, אידיאולויות משתמות, רק חמור לא משתנה. מה שכן הייתי רוצה לקוות זה, שהאופי לא ישתנה. הייתי רוצה לראות יציבות ואיתנות באופי האדם, במצפוניות ובהגינות שלו, בעקרונות החיים שמבוססים על אמת לעצמו ועל עמת לזולת.
וז הייתה גבורה, ובכל גבורה יש אלמנטים חזקים של חוסר רציונליות והתמכרות להגשמת אידיאל. אלא במקרה שלנו לא ראינו את עצמנו כגיבורים, ולא החשבנו את המעשים שלנו כמעשי גבורה. הם היו פשוט אורח-חיים.
אין מהפכת נצח. גם מהפכה היא בת-זמנה ונתונה בתנאים היסטוריים מסוימים. כשהתנאים האובייקטיביים האלה נעלמים, גם המפכה מסתיימת ומתחיל עידן של יותר קונצנזוס, נהנתנות ומתירנות. מן המפכה תמיד באה קונטר-רבולוציה, אלא תהליכים שבהתסכלות היסטורית לא ניתן להמנע מהם או לקצוב להם איזו נוסחה ... כל תולדות המין האנושי מחוברות להתפרצויות מהפכניות ... המהפכות הן תהליכים בלתי-נמנעים בהתפתחות החברה האנושית ... על המפכה התעשייתית מדברים ... על המהפכה של טשטוש הפערים המעמדיים אסור לדבר, אלא מעדיפים לראות בזה סתם איזו הדרדרות, סתם קריסה של מערכות, סתם כאוס ... עד היום לא הוכח, שיש התפתחות חברתית יותר ליבראלית, יותר מתונה ושקטה מממהפכה" (שם, עמ' 244-7).
אחריות אישית וחרטת מנהיג
"אינני מאמין בבקשת סליחה בחיים הפוליטיים. כל העניין האופנתי הזה של בקשת סליחה בפומבי, הוא בעיני עסק די מעורפל, דמגוגי ושקרי, ולדעתי גם אידיוטי ומטופש - כיוון שאת העוול שביצעת, עשית במלוא ההכרה. אתה לא יכול למחוק את זה על-ידי אמירה של 'אנא סלחו לי'. אין סליחה. עשית את זה. אתה נושא במלוא האחריות.
אין מקום לחרטה. להתחרט זה כמו לבוא ולטעון שהייתה לנו ברירה" (שם, עמ' 245).
