הסוציאליזם הלבן של מפלגת העבודה

פועלי כל העולם התאחדו, למען דרום אפריקה לבנה!

סיסמתה של שביתת הכורים הדרום אפריקאים בגיבוי מפלגת העבודה ביוהנסבורג, 1921

 חייבים להודות כי גם השמאל נאלץ לעבור תהליך התבגרות כואב בעניין הגזענות.  האיגוד המקצועי האחרון בארה"ב, לדוגמא,  נטש את מדיניות ההפרדה הגזעית רק בשנת 1963, יותר ממאה שנה לאחר שחרור העבדים, וסנאטורים אחדים מהמפלגה הדמוקרטית עוד התנגדו לחקיקה למען שוויון אזרחי בשנת 1964.  ואצלנו, ההסתדרות בכלל לא קיבלה חברים ערבים לשורותיה עד שנת 1960 , שתים עשרה שנים לאחר שמגילת העצמאות של מדינת ישראל הבטיחה "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה." מפא"י אף החזיקה מפלגות לוויון ערביות עד סוף שנות ה- 60 כדי להבטיח סוציאל דמוקרטיה על טהרת היהודים.  תולדות הציונות רוויה בדגלים אדומים וסיסמאות סוציאליסטיות, אך גם דו-ערכיות קשה לגבי האפליה הגזעית-לאומנית, סימן ההיכר המכוער ביותר של הפאשיזם בעידן המודרני.  מפלגת העבודה עדיין מפגינה דו-ערכיות, ותחת הנהגתה הנוכחית היא נסוגה אחורה אל עבר הימים האפלים של הממשל הצבאי.

 דור Y לא יבין זאת

 הקמפיין של יחימוביץ לראשות העבודה משך אליו דור חדש של פעילים, חלקם הצטרפו זה עתה לעולם הפוליטי.  לאנשי דור Y -- ילידי שנת 1981 ואילך – יש נקודות התייחסות היסטוריות שונות לחלוטין מהדור שאליו אני שייך (.(Gen X הם עוד לא היו זיק בעיני הוריהם כשבמדינה בשם רודסיה שלטה ממשלת לבנים גזענית, ועוד לבשו חיתולים כשנלסון מנדלה יצא מהכלא הדרום אפריקאי והביא לסיום האפרטהייד.  הם לא ראו את לך ולנסיה מוביל את השביתה ההרואית בגדנסק, ובקושי ידעו קרוא וכתוב כשחומת ברלין נפלה.  דור Y לא יכול לתאר עולם שבו דיקטטורות עוד שלטו בספרד, פורטוגל, יוון, דרום קוריאה, טייוואן, והפיליפינים וארגנטינה. אפילו חלק מהוריהם טרם נולדו כשמרטין לוטר קינג נשא את נאומו המפורסם באנדרטת לינקולן בוושינגטון.  זה, אולי, מסביר כיצד דור אידיאליסטי זה, אשר הרים את המחאה החברתית האדירה של קיץ 2011, אינו מבחין בכך שיחימוביץ מובילה את מפלגת העבודה הישר אל תוך תהום הפאשיזם.  אנסח זאת בצורה ישירה: עיסוקה הבלעדי של היור"ית בשאלות כגון ועדת טרכטנברג ונאומו של דן כנר בטקס האזכרה לאסון הכרמל – עיסוק זה אינו אלא אוסף של פטפוטים אינפנטילים בזמן שהגזענות קורעת את החברה הישראלית, הגדה המערבית כורעת תחת עול האפרטהייד ועצם קיומה של הדמוקרטיה הישראלית עומד בסימן שאלה. 

 גם קיין יכול

 עד לחשיפת שערוריות המין של הרמן קיין, נראה היה כי המועמדים המובילים לנשיאות של שתי המפלגות בארה"ב עשויים להיות שחורים.  מצב חסר תקדים זה הוא תעודת בגרות למדינה אשר שללה משחורים את זכות הבחירה במחזותיה הדרומיים עד שנות ה- 60, ואף אסרה עליהם לשתות ממתקני מים של לבנים.  במאה ה- 21, לגזענות אין כבר מקום להסתתר בעולם הדמוקרטי.  לרגע אפילו מפלגת העבודה הישראלית החלה להפנים זאת, כאשר עמיר פרץ מינה את ראלב מג'אדלה כשר ערבי ראשון בתולדות ישראל לפני כ-6 שנים. אך בתחילת שנת 2012, דומה כי מפלגה זו דוגלת ב"סוציאליזם לבן" סגנון דרום אפריקה בשנות ה- 20.  שלי יחימוביץ גזרה על עצמה שתיקה כמעט מוחלטת מול הטרור הגזעני השוטף את המדינה.  לא, חס וחלילה, שהיא תומכת בפאשיזם הלאומני.  היא פשוט הורידה את זה מסדר יומה הפוליטי.  "זה עניין של דגשים," ישיבו אולי הסנגורים שלה.  שלי בחרה להתמקד ב"נושאים כלכליים" בלבד ולא לכתוב על דברים אחרים.  אך לא כך הדברים.  יחימוביץ מתייצבת בקדמת הבמה בסוגיית הדרת הנשים וזכיות הומו-לסביות. היא אפילו יודעת לדווח על החתול ועל המטבח הביתי בבלוג שלה.  אבל בעשרות אלפי המילים שכתבה יו"רית המפלגה מתחילת הקמפיין שלה בתחילת הקיץ, קשה למצוא התייחסות אחת לבעיית הגזענות.

 קודם שומרים על הבית

 הליברליזם הפוליטי מהווה המסד שעליו מושתת כל שיח ציבורי רלוונטי, ומי שלא מבין זאת לא ראוי להנהיג.  קרל מרקס חזה שהסוציאליזם ייבנה על הישגי הליברליזם בהתקדמותו לעבר חברה צודקת.  הטרגדיה של השמאל הגרמני בשנות ה- 30 היתה הכרזתם של הקומוניסטים כי הסוציאל דמוקרטיה והתנועות הליברל דמוקרטיות אינם אלא "סוציאל פאשיסטים," לא פחות גרועים מהנאצים עצמם.  זילות זו בערכי הליברליזם סייעה רבות להיטלר בבואו לפורר את כוחות האופוזיציה.   אין "צדק חברתי" ללא בית דמוקרטי המוסכם על כולם.  מול הלאומנות המשתוללת, סוציאל דמוקרטים וסוציאל ליבראלים שייכים, בראש ובראשונה, למחנה דמוקרטי אחד משותף.  נביאי ה"צדק החברתי" אשר לא הבינו זאת, מחואן פרון בארגנטינה ועד הוגו צ'אבז בונצאלה, ריסקו את הדמוקרטיה בארצם על אף שהשקיעו כסף רב באוכלוסיות המוחלשות, בקידום התעסוקה ובהרחבת המגזר הציבורי.  האם יחימוביץ מבינה את זה?  בוודאי.  בגלל זה שתיקתה היא כל כך מכוערת.

 קריסטלנאכט ישראלי

 מי כבר סופר?  במחצית השנה האחרונה היו לפחות שבעה מקרים של חילול בתי תפילה ובתי קברות ערביים על ידי הימין היהודי.  יחימוביץ בוודאי לא סופרת.  בשבוע שאחרי הצתת המסגר בכפר מורייר עסק הבלוג של יחימוביץ ברווחי הגז, עובדי קבלן וזכויות הומו-לסביות.  תגובתה להצתת מסגד ליד שכם בספטמבר היתה לכתוב על המחאה החברתית.  בעקבות ההצתה בטובא זנגריא כתבה היו"רית על דו"ח טרכטנברג, הון ושלטון והתפטרות הרופאים.  הצתת מסגד בכפר ברוקין הניבה כתבות על הפיטורין בחברות הסלולר, ערוץ 10, חוק הטוקבקיסטים וקיצור תקופת הצינון ליוצאי צבא.  בדצמבר, כשאפילו נתניהו ושריו הבינו שיש לפעול נגד השתוללות הימין, הסכימה היו"רית סוף סוף להתייחס לסוגיה.  בראיון עם אריה גולן בגלי צה"ל, שבמחציתה הראשונה הגנה על ציבור המתנחלים, גינתה יחימוביץ את פעילות תג מחיר כהתקפה על המדינה.  איכשהו, היא הצליחה לא להזכיר את המילה גזענות, לא לקשור את זה לתופעה עמוקה ומחריפה של שנאת ערבים, לא לבעיה ה"חברתית" הרחבה של אפליה אתנית.  אבל גם התייחסות דלה זו נמוגה במהרה.  אחרי ריסוס הכתובות על המסגד בכפר בני נעים ב- 19/12, התייחסה יחימוביץ לשכר הבכירים, תכנית ויסקונסין, והתספורות בשוק ההון.  במה תעסוק יו"רית העבודה כשישלחו משאיות לטרנספר ערבים מכפריהם:  במצב הכבישים?

 הימין לא יכול

 מפלגת הליכוד היום עדיין מבורכת בפוליטיקאים ליברלים אמיתיים אשר סולדים מההקצנה המסוכנת במדינה.  הנכונות של מנהיגים כמו רובי ריבלין, דן מרידור ובני בגין להרים את קולם נגד הגזענות שמה ללעג את שתיקתה האומללה של יו"רית מפלגת העבדה.  אך משם לא תבוא הישועה.  הימין הליברלי לעולם לא ידע להגן על הדמוקרטיה בלי מפלגה סוציאל דמוקרטית חזקה ומובילה.  הטרגדיה של מפלגת העבודה, אם כן, היא הטרגדיה של המדינה כולה. יחימוביץ ממשיכה לבנות את מפלגת הנישה הלבנה שלה, מפלגת 22 המנדטים, בזמן שהדמוקרטיה הישראלית הולכת בדרכה של דמוקרטיית ויימר של שנות ה- 20 של מאה הקודמת.  חזית ליבראלית חזקה לא תקום בלי מפלגה סוציאל דמוקרטית בליבה.  אם מפלגתה העבודה לא תדע להתנער מהנהגתה הנוכחית, עתידנו כאן יהיה שחור באמת. 

• קודם
• הבא