תזכורת: תוכנית החלוקה התקבלה בעצרת הכללית ולא במועצת הביטחון

הטיעון שהדיון בעצרת האומות המאוחדות בדבר הקמת מדינה פלסטינית שולי לעומת הדיון במועצת הביטחון תמוהה מאד. זאת לנוכח העובדה שהחלטת החלוקה מיום 29 בנובמבר 1947 היא החלטה  181 של עצרת האו"ם, ולא של מועצת הביטחון. זאת ההחלטה שעבורה ניהלו אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית מאבק דיפלומטי אינטנסיבי, משום שראו בה את הגשמת מטרותיה של הדיפלומטיה הציונית. זאת ההחלטה שאליה האזינו המוני יהודים ברחבי העולם, ושאחריה יצאו ההמונים בישראל לרחובות בפרץ של אושר אישי ולאומי אדיר. זאת ההחלטה שעליה הסתמכו אבות האומה הישראלית, כשהכריזו על הקמת מדינת ישראל. הם ראו בה את ההצדקה המשפטית הבינלאומית העיקרית להקמת מדינת ישראל, וכך טענו:

" ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. העצרת תבעה מאת תושבי ארץ-ישראל לאחוז בעצמם בכל האמצעים הנדרשים מצדם הם לביצוע ההחלטה.

הכרזה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה".

הנה כי כן,  אבות האומה הישראלית הדגישו את העובדה המשפטית שהחלטת עצרת האו"ם, איננה ניתנת להפקעה. כך גם הכרזת עצרת האו"ם על הקמת מדינה פלסטינית לא תינתן להפקעה. וזאת תהיה חשיבותה המשפטית, הבינלאומית - חשיבותה של החלטת עצרת האו"ם, ולא של החלטת מועצת הביטחון.

תפקידה של מועצת הביטחון להגן על החלטת עצרת האו"ם מפני תוקפנות שמפרה אותה. ב-1948 היא לא הזדרזה להתערב נגד תוקפנותם של הפלסטינים ומדינות ערב שלא קיבלו וכיבדו את החלטת האו"ם, בעיקר משום שארה"ב חששה מהשתתפותו של הצבא האדום הסובייטי בכוח הרב-לאומי, ועל ישראל היה לעמוד לבדה במבחן ההגנה העצמית של מדינה ריבונית. אולם מועצת הביטחון התערבה במהלך מלחמת 1948 הביאה להפוגה בקרבות, וקראה לצדדים הלוחמים לסיים את המלחמה ולהיכנס למשא ומתן על שביתת נשק בשתי החלטות - ב-4 בנובמבר 1948, ובהחלטה של ישיבתה מס' 381 מיום 16 בנובמבר 1948, שלוו בהפעלת סנקציות על הצדדים הלוחמים.

השיחות על שביתת הנשק שנוהלו על ידי מתווך האו"ם ראלף באנץ' במהלך 1949, התנהלו בין ישראל למדינות ערב, ובכך למעשה ניתנה הגושפנקא המשפטית,הבינלאומית להענשת הפלסטינים ולהוצאתם מהמסגרת המדינתית הבינלאומית. גבולות שביתת הנשק, שהיו גבולות של הסכם צבאי ולא מדיני, אפשרו לישראל להחזיק בשטחים שמעבר לשטחיה של המדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה.

אולם כשם שהפרת חוק איננה פוסלת את עצם קיומו של החוק כך גם תוקפנותם של הפלסטינים בשנת 1947-1948 איננה שוללת את עצם תקפותה המשפטית של החלטת החלוקה, וכבר נאמר על ידי אבות האומה הישראלית, שהיא איננה ניתנת להפקעה.

על כן, החלטת עצרת האו"ם שתכיר בהקמת מדינה פלסטינית לא תקבל החלטה חדשה אלא תאשרר את החלטתה משנת 1947. תהיה זאת החלטה בלתי ניתנת להפקעה של מדינה פלסטינית עצמאית, שתעמיד בספק מוחלט את אותם חוגים בישראל, המתייחסים לתוכנית החלוקה כאל 'פרדיגמה חולפת' ולאילו הרוצים להקים מדינת אפרטהייד דו-לאומית. תהיה זאת החלטה שאחריה תבוא התערבות של מועצת הביטחון על פי קריאה אפשרית של הפלסטינים כנגד מה שייראה להם כתוקפנות ישראלית שנועדה להפר את החלטת העצרת הכללית. התערבות זאת של האו"ם תמלא את החלל של אי קיומו של צבא פלסטיני סדיר, שמסוגל להגן על ריבונותה של המדינה הפלסטינית החדשה, ותלווה בהוקעתה הפומבית של ישראל, בהפעלת סנקציות נגדה, בפנייה לבית הדין הגבוה לצדק בהאג, ואף בשליחת כוח רב-לאומי שיפקח בשטח על מימוש החלטת עצרת האו"ם.

ממשלת ישראל, על מומחיה השונים, טומנת את ראשה בחול כבת-יענה לא רציונאלית, ומתייחסת בזלזול להחלטת עצרת האו"ם, וזורה חול בעיני הציבור הישראלי ומעוורת אותו באמצעות פרשניה וערוצי תקשורתה.

• קודם
• הבא