כיפת-ברזל - מדינית-בטחונית

בשנת 1948 כבשו הכוחות המצריים את עזה, חדרו צפונה לאורך מישור והגיעו עד גשר 'עד-הלום' ליד אשדוד. בשנים 1955-1956 חדרו חוליות 'הפידאיון' מרצועת עזה לפרדסים של אזור נס-ציונה ורחובות למטרות של שוד והרג. 50 שנים עברו ושוב פוגע הטרור מעזה לא רק בישובי 'עוטף עזה' אלא חודר צפונה אל ישובי מישור החוף, עוקף באוויר את גשר 'עד-הלום' נוחת באר-טוביה, ליד אשדוד יבנה וחולות ראשון לציון. כן, הטרור מעזה חוזר עד לגבולות פרדסי נוף הולדתי, ומחורר את ישראל לאחר יותר מ-60 שנות קוממיות, והפעם מהאוויר.

הטרור האווירי והיבשתי מעזה הופך את 'ארץ ישראל השלמה' ל-'ארץ ישראל המחוררת'', שאיבדה את הרתעתה, ומאבדת בקצב מהיר את הלגיטימציה שלה להגן על ריבונותה באמצעות התקפה על גוף טרור עוין שמסכן את שלום תושביה מאזורי הגבול ועד עורפה.

מדינת ישראל  משלמת את מלוא המחיר הקנאות הדתית והמדינית של 'ארץ ישראל השלמה'. על כן על 'ארץ ישראל המחוררת' להתנתק מ-'ארץ ישראל השלמה', ולחזור  אל הריאליזם המדיני והביטחוני מבית היוצר של האנס מורגנתאו, קלאוזביץ, דוד בן גוריון ויצחק רבין. האסכולה הריאליסטית איננה שוללת הפעלת כוח צבאי כל עוד הוא מיועד לקידום מטרה מדינית במסגרת המציאות המדינתית הבינלאומית הקיימת. חזון מיסטי של גבולות הבטחה דתית איננו לגיטימי על פי אסכולה זאת.

'ארץ ישראל המחוררת' איננה זקוקה אך ורק ל-'כיפת ברזל צבאית' אלא בראש ובראשונה ל-'כיפה מדינית', שמכוונת אותה. על ארץ ישראל הריאליסטית והבלתי מחוררת לעצב 'כיפה ברזל מדינית- ביטחונית'  משולבת שבמרכזה המטרה המדינית של הגעה להסדר עם העם הפלסטיני באמצעות פיתרון חלוקתה של ארץ ישראל לשני עמים-העם היהודי והעם הפלסטיני. מטרת העל המדינית הזאת תכתיב הגעה להסדר עם הפלג המתון של העם הפלסטיני בגדה המערבית ובה בעת תאפשר מאבק צבאי בארגוני הטרור שהשתלטו על עזה. כך תפעל 'כיפת הברזל' הצבאית בהנחייתה של ה-'כיפה המדינית', ותהפוך לכלי רציונאלי שמשרת יעד מדיני. מאבק מדיני- צבאי משולב זה יזכה לתמיכת הקהילה הבינלאומית, שתגבה מהלך צבאי של מדינה ריבונית, המכבדת את החוק הבינלאומי, בבואה להגן על שטחה מפני חדירה של גוף עוין.

'כיפת ברזל' הנשענת על 'קיר ברזל' צבאי בלבד לא תוכל לחסום את שמיה ואת שטחה של מדינת ישראל אלא אם תשען על יסוד איתן של חתירה לשלום ולהסדר מדיני בין עמי האזור על בסיס של הכרה וכבוד הדדי. רק הכיפה המדינית תהפוך את 'ארץ ישראל המחוררת' ל 'ארץ ישראל חסינה' מרתיעה בוטחת ורגועה.

*

"שתי גדות לירדן-זאת שלנו וזאת גם כן" – זאת הייתה עמדתה של התנועה הרביזיוניסטית מאז היווסדה ועד לאשרור הכנסת את הסכם השלום עם ירדן. עמדה זאת, שהביאה לפרישתה של התנועה הרביזיוניסטית מהזרם המרכזי של הציונות ולהקמת הציונות הרוויזיוניסטית האלטרנטיבית, גרסה הקמת מדינה יהודית משני גדותיו שלן הירדן – הן הגדה המערבית והן הגדה המזרחית. היא לא הסתפקה בשטח שבין הים התיכון לנהר הירדן, אלא מזרחה מכך אף דרשה חלק מממלכת עבר הירדן.

מאז קיץ 1946 חתרה התנועה הציונית לקדם את חלוקת ארץ ישראל, וראתה בתוכנית החלוקה של האו"ם את הגשמת מטרתה. הכרזת העצמאות התייחסה אל תוכנית החלוקה כאל הצדקה משפטית בינלאומית, מכריעה להקמתה של מדינת ישראל.

אולם התנועה הרוויזיוניסטית בדמותן של 'חירות' ו 'הליכוד' לא הכירו, ועדיין אינן מכירות עד עצם היום הזה בעקרון חלוקת הארץ,  ובפסיקתו המשפטית של האו"ם. הוויתור התפיסתי היחיד שעשתה תנועה זאת הוא על 'זאת גם כן', על הגדה המזרחית שהוכרה כחלק ממלכת ירדן בעצם חתימה על הסכם השלום איתה במסגרת גבולות מוכרים.

היא לא ויתרה על 'זאת שלנו'- על הגדה המערבית, על ארץ ישראל בין הירדן לים. עד היום לא. על כן למלל של בנימין נתניהו בדבר קבלת עקרון החלוקה אין שום כיסוי, זהו ספין תקשורתי שמגובה על ידי מדיניות של המשך הרחבת הבנייה בשטחים המוחזקים, שנועדה לקעקע את תוכנית החלוקה ולעצב הלכה למעשה מדינה אחת דו-לאומית, שלא תוכל לאפשר שוויון זכויות לרוב ערבי, ותהפוך בהכרח למדינת אפרטהייד.

על כן הקריאה לגבש חזית מדינית אחידה עם 'קדימה' ו'הליכוד' מהווה גם היא זריית חול בעיניים, ומזכירה את 'מפלגת העבודה הישנה' שפחדה לחדד עמדות מול 'הליכוד' כדי להוות אלטרנטיבה אמיתית לימין חברתי ומדיני.  למפלגת עבודה כזאת באמת שאין לאן לחזור.

• קודם
• הבא