שלוש הערות על המצב

א. גבולות 67. זה צריך להיות הלוגו של התקופה, הזמריר של העת הזו, המסגרת והמהות, התבנית והמובן של המאמץ הפוליטי של כל תנועות השמאל.אפשר ללמוד מחילחול  הנוסחה"שתי מדינות לשני עמים" מן השוליים למרכז ההגמוני. היא הייתה אפילו נחלת הביטחוניסטיים.

גבולות 67 כמצע משותף, מתומצת. את זה צריך לטפטף יום יום. תחת הכותרת הזו יתכנסו ויבואו כל הפרטים הקטנים, כל מאמצי הפעילות בשטחים הכבושים. כל המילים המדוברות והנכתבות,

כל האנרגיות צריכות להתנקז לאפיק אחד:גבולות 67.

אתה שומע את ההד הזה ואת הקול הזה בימים אלה גם ממנהיגות חמאס. זה גם המוטו של יוזמת השלום הערבית שמאזכר לנו אותה בימים אלה מזכיר הליגה הערבית.

גבולות 67. גבולות השפיות. גבולות החלוקה החדשה. זה המוצא האחרון אחרי שנוסה הכל.המתנחלים ישארו שם.ברבות הימים יתחרו שתי המדינות העמצאיות למי הבכורה ביחסה למיעוט החי בקרבה.

זה, אולי, גשר אחד מאוחר מדי אבל רק עליו ניתן עדיין[ לכמה זמן?] לצעוד להסדר נכסף ולסיום  הסיכסוך.

ב.התברכנו בראש ממשלה הלוקה בהצתה מאוחרת.הוא גם יודע היטב להתנבא כשחרב מונחת על צווארו.איפה היה כל העת בה משל?מה טעם עכשו לזמר זמירות מראש כל גג המבשהאלה רות את בוא החג כשאנחנו מזמן אחרי החגים?  אבל אולי טוב בכ'ז מאוחר מאשר בכלל לא? הוא לפחות יוכל להגיד " אמרתי". לעשות מעשה נכון בזמן הנכון הוא לא ידע. מה שבטוח הוא  שיהיה לו מקום של אי- כבוד בהיסטוריית ההחמצות הגדולות. הוא גם ממחזר את הזמירות האלה על קברו של ראש ממשלה שנרצח, האיש ההוא שאימץ את דרכה של הפריפריה הפוליטית ושילם בחייו. צירוף מקרים משווע של שני סיפורי החמצה, אמנם שונים אבל נותרים מוחמצים. והזמן בהחלט כלה.

ומי ומי יהיה ראש הממשלה הבא? האם ההיסטוריה המתהווה לנגד עינינו תהיה חזקה ממנו?

האם כורח המציאות יצליח להכתיב לו מהלכים? וגם אם יהיה מן הימין עד כמה יוכל להתעלם מן הרוחות

שיינשבו מכיוון נשיא אמריקאי שבא מן הפריפריה, מן הקולות המושתקים, משיח- מיעוטים, מהוויה פוסט- קולוניאלית,

מצלילים עתיקים של שירי עבדים?

ג. בפעם הראשונה מזה 13 שנה ,שהייתי מנוכר לחלוטין לטקסי הזיכרון לרצח רבין.

הטקס במוצאי שבת נוצל ע'י פוליטיקאים לקדם אג'נדה פרטית שאין לה שום קשר עם המדינאות הרבינית.

תכני הטקסים גובהם כמי אפסיים.שום חוויה מרטיטה. שום חידוש מרענן.שום בשורה. גם לא בדברי בני המשפחה.

אצל אף דובר לא עלה שום משפט מרשים כמו זה של דוד גרוסמן, שזכה להיצרב בזיכרוננו. כולה העלאת גירה המביישת את המעמד.

שכחו כי נרצח ראש ממשלה בשל אלימות פוליטית מאד קונקרטית ומזוהה. כמה מגוחך לחבר במאולץ אלימות זו לאלימות בכבישים ובבתי הספר. אולי שווה לנסות אבל לבטח לא ביום הזיכרון. מה שהאפיל, למזלנו, על כל הקולות הניחרים ועל כל המלל המשמים הייתה התהודה חוצה גבולות של נאום התקוה של הנשיא הנבחר באר'הב.

בגדי שחורים לבשתי ביום הזכרון להרצחו של רבין,

עודני אבל. דואב, כמעט כל יום, על דאבדין ולא משתכחין. תהום נפערת בין הכאב העמוק האישי שלי ושל רבים וטובים לבין מצוות אנשים מלומדה,שיגרת טקסים אפורה וחסרת ברק ונטולת בשורה ,ביום שהיה יכול להיות פתח תקוה ואבן ראשה לימים הבאים

• קודם
• הבא