מדוע הם ממשיכים להצביע ליכוד?

ידוע לנו שחברים רבים בליכוד מבינים שפתרון שתי המדינות הוא הכרחי, ושאין סיבה או משמעות לסירובו של נתניהו להסכים לכך שהפתרון יהיה מבוסס על גבולות 1967, פרט אולי לסירוב עצמו. יש לשער שרבים מאד, אולי אפילו רוב מצביעי הליכוד, מבינים זאת. איכשהו, זה, וכל ההסטוריה שקדמה והביאתנו עד הלום, לא הפריעו ולא יפריעו להם להמשיך להצביע לליכוד.

במשך קרוב לשלושים השנים האחרונות, הליכוד מעמיד פנים כאילו יש לו חזון איך, באילו תנאים, מתי ועל מה צריך לדבר עם הפלסטינים. לאחרונה נעשה עוד יותר ברור שנתניהו מעמיד פנים. ההתעקשות שלו לדחות את המילים "קוי 67 עם תיקונים", והנפילה שלו לפח, כאשר הפלסטינים מסרבים למו"מ, ובכל זאת הלחץ הוא על ישראל, מראים שאין ומעולם לא היה לו שום מושג מה הוא הולך לעשות במקרה של משא ומתן. בקיצור, נכון מה שנאמר עליו עוד במערכת הבחירות של 1996: בלון ריק. 

כאשר חבריו בליכוד אינם מתקוממים, וחלקם מדבר על רעיון האזרחות לפלסטינאים ביו"ש, מתחזק מאד החשד הישן שגם להם - לארנס ולרובי ריבלין, למשל - לא היה מעולם מושג מציאותי בקשר לפתרון. (הם מתנים אזרחות בהצהרת נאמנות למדינה, אבל לא יכולים לשלול אזרחות מהילדים שיוולדו לאזרחים אחר כך, ולא יוכלו לחייב את הילדים לשום התחייבות.) מה שאפילו יותר מפחיד הוא המחשבה שאם מחר נתניהו וחבריו ייאלצו בכל זאת לנהל משא ומתן, אין סיכוי שיש לו קוי פעולה, או קוים אדומים, או קוים מכל סוג שהוא. הוא ינהל מו"מ על עתיד המדינה כסומא בארובה. כמו שאומר בן כספית, הוא יקנה את הסחורה הגרועה ביותר האפשרית וישלם את המחיר היקר ביותר.

נשאלת השאלה: הבעייתיות של הקישור בין המושגים "ליכוד" ו"פתרון הבעיה הפלסטינית" ברורה כבר מאז שנות השמונים. אם בוחרי הליכוד מבינים שצריך לנהל מו"מ, ושהוא יהיה על בסיס קוי 67, אז מדוע הם ממשיכים להצביע עבור מי שמסרב לבטא את המילים האלה?

לאחר כל השנים שבהן אני שואל את עצמי את השאלה הזאת, נראה לי שהגעתי למסקנה. התשובה לשאלה רבת השנים הזו היא פשוטה למדי:

אני לא יודע, אולי נשאל אותם?

יש להתחיל בקמפיין שמעלה בפני כל אזרח את השאלות: האם אתה מסכים עם סירובו של נתניהו לדבר על קוי 67? האם אתה חושב שהסירוב הזה הוא מהלך חכם? הגיוני? מה מביא אותך לחשוב שנתניהו, או כל ליכודניק מוביל אחר, הוא האיש שצריך לנהל את המו"מ עם הפלסטינים? האם יש סיבה להאמין שההצבעה לליכוד בבחירות הבאות תקדם את סיכויי השלום, ביום מן הימים? האם ישראל יכולה להרשות לעצמה עוד קדנציה של נתניהו - או של ליברמן?

המסר שאני חושב עליו הוא שאין מקום יותר להצביע לליכוד ולהאמין ש"יהיה בסדר". אין לקבל כפשוטה את טענת השמאל(!) שהפתרון ידוע מראש, ובסוף נגיע אליו. יש לדעת קודם מה ישראל צריכה לדרוש במסגרת הפתרון, ונראה שהליכוד עוד לא התחיל לחשוב על כך. (למעשה, גם לשמאל לא תזיק קצת חשיבה בנושא. אבל זה נושא נפרד. גם הבחירות לא יערכו מחר - לזה יש זמן.)

חוסר היכולת של הליכוד להגיע להסדר היא עובדה ברורה שהתקפות שלה רק הולכת ומתחזקת. יש להעלות את העובדה הזאת לרמה המודעת של הבוחר הישראלי, אסור להמשיך להתעלם ממנה. מי שמצביע עבור הליכוד, טומן את ראשו בחול, ופועל כנראה מתוך התחושה ש"יהיה בסדר". יש מי שיקרא לזה מורשת רבין, אבל התחושה ש"יהיה בסדר" היא סימן לכך שבכלל לא הולך להיות בסדר. הבוחר מחויב להצביע מחר תוך התחשבות בכך שילדיו יאלצו לחיות עם התוצאות של ההצבעה. שיתכן שבעוד שלושים שנה, הוא יצטרך להסביר להם את בחירתו.

בקיצור: בוחרים, אל תגידו יום יבוא - הביאו את היום.

• קודם
• הבא