לא ראויה לתואר
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים
- נוצר ב רביעי, 01 יוני 2011 09:13
- מחבר\ת הארץ, יובל אלבשן
אם למישהו נדרשה הוכחה נוספת להתפרקות המוסרית של החברה הישראלית ובעיקר של האליטות שלה, באה אוניברסיטת בר אילן וסיפקה אותה. האוניברסיטה בחרה להעניק תואר דוקטור לשם כבוד למנכ"לית בנק לאומי, גליה מאור. היא נבחרה משום שהיא מהווה, לדעת קברניטי האוניברסיטה הגדולה ביותר בישראל, "דוגמה אישית לייצוג הנשי בכלכלה הישראלית", כפי שנכתב בדברי ההסבר להחלטה. לקרוא ולא ולהאמין.
מי שמעזה לשלשל לכיסה מדי חודש בחודשו משכורת של 210 אלף שקלים (פי 54 משכר המינימום), סכום שיחד עם הבונוסים, מגיע למיליונים רבים מדי שנה, נבחרה לשמש מודל לחיקוי בעבור הדור הבא של האליטה הישראלית שמתחנך במוסד. כיצד מתיישבת בחירה זו עם תפישות היסוד של הפמיניזם, או עם ערכי המוסר בשני עולמות התוכן שמתיימרת האוניברסיטה הזאת לשלב - היהדות והנאורות? נדמה שאפילו בורא עולם, שמחובר כידוע לאוניברסיטה הנדונה, יתקשה להסביר.
אלפי מלים נכתבו כבר על הביזה הלא מוסרית המכונה "שכר בכירים". כיצד חברי מועדון סגור ורב עוצמה מעזים לחמוס לכיסם סכומי עתק בחסות חוקים שלמעשה הם עצמם בעוצמתם קובעים. אלא שחוקיות התופעה או מוסריותה אינה הסוגיה שבה עסקינן. השאלה היא אחרת: האם אלה שמייצגים אותה ראויים להיות דמויות מופת שלאורן צריך ללכת דור העתיד?
בעידן הקפיטליזם החזירי שאנו מצויים בו, כאשר חלק מנבחרי הציבור ופקידיו הבכירים נשלטים, להלכה ולמעשה, על ידי בעלי ההון, נשארו לציבור מעט מאוד כלים כדי לקבוע את נורמות ההתנהגות הראויות בעיניו. מתן כבוד חברתי, כמו גם הוקעה ציבורית, הם הכלים האפקטיביים והחשובים ביותר.
לא בכדי אנו נתקלים פעמים רבות בבעל הון או במנהל בכיר שעושק את עובדיו ולצד זה תורם למפעלים חברתיים מבורכים. גם מי שמעז להשתמש בכוחו כדי לחמוס לעצמו כסף רב, זקוק להכרת החברה שבה הוא חי ולאהדת חבריה. זוהי בדיוק הסיבה שתמורתן החברה צריכה לדרוש התנהגות סולידרית שהולמת את ערכי היסוד המכוננים שלה.
לקיחת משכורות עתק בעידן שבו רבים בחברה הישראלית חווים מצוקה וקושי, היא פעולה לא סולידרית במובן הכי פשוט של המושג. שאר מעלותיה של מאור, כמו העובדה שהיא מנהלת מצוינת שגם תורמת מזמנה לפעילות חברתית, אינן מעלות ואינן מורידות. משבחרה מאור להתעלם מהציבור שבקרבו היא חיה ולקחת משכורות בסדר גודל כזה, אין היא ראויה להכרה מהחברה מהסוג הרם של דוקטור לשם כבוד, אלא להיפך, יש להוקיע אותה חברתית. רק כשאותם חברי מועדון יבינו שמחוץ לאותו מתחם סגור שבו הם מעניקים אלה לאלה פרסים ואותות התנהגותם הנואלת נתפשת כלא ראויה, יש סיכוי שהיא תדעך.
אפשר גם לשער שאותם מתי מעט שמצדיקים את שכר הבכירים ולא רואים בלקיחתו פגם מוסרי, יתקשו להפוך את מייצגיו לדמויות מופת. עצוב שמושכלות יסוד כאלה נזנחו על ידי קברניטי האקדמיה החשובה הזאת, שאמורים לדעת דבר או שניים על ערך הערבות ההדדית. אפילו התרומה הגדולה ביותר שתניב התנהגותם לא יכולה להצדיק זאת.
