בזכות החד צדדיות‚ או למה העבודה צריכה לתמוך בה

הסכמה לאומית כבר יש. רבבות בית ישראל‚ מיוסי ביילין ועד צבי הנדל‚ תמימי דעים על כך שההתנתקות מעזה הייתה טעות דווקא בגלל החד צדדיות שלה.  לאחר התנצלות על ההשוואה השרירותית בין שוחרי השלום ומחרחרי הסיפוח והעימות‚ אוסיף לומר כי יש הקבלה בין שתי העמדות‚ כי שתיהן שגויות‚ וכי הטענות נגד החד צדדיות משרתות בעיקר את הימין.

הסבריו של הימין לצרותיו של עם ישראל דומים לאלה של החרדים: שניהם טוענים שהישועה הייתה כבר באה אם רק היינו שועים לעצתם – במקרה הראשון להפעיל יותר כוח‚ ובמקרה השני לחזור בתשובה. כמו הסברים מיסטיים אחרים‚ לעולם לא ניתן להפריכם לגמרי. הרי אפילו במלחמה האכזרית ביותר תמיד ניתן להפעיל עוד יותר כוח‚ ואפילו בסמטאות מאה שערים‚ תמיד יש מקום להקפיד עוד יותר על קיום תרי"ג המצוות.

את הטיעונים של השמאל הציוני‚ מאידך‚ ניתן בקלות להפריך דווקא בגלל אופיים הרציונאלי. מאז המאה ה- 17‚ העולם המשכיל בוחן היפותזות מדעיות בשיטת הניסוי והטעייה. לא צריך לרפא את כל החולים באמצעות תרופה חדשה כדי לקבוע את יעילותה.  כלים סטטיסטיים מאפשרים לנו להסיק מסקנות על בסיס מדגם מייצג.  במרכז טיעוניו של השמאל הציוני מאז שנות השבעים הוצבה ההנחה שויתור על שטחי כיבוש הוא המפתח לשלום בר קיימא בין ישראל לשכניה.  נכון‚ לעולם לא בדקנו את התיזה עד הסוף‚ אך שתיים מתוך שלוש התצפיות הקיימות חייבות להטיל בה ספק קטלני. לאור תוצאות הנסיגות מעזה ולבנון‚ מה הבסיס לאמונה שנסיגה מהגדה לא תמיט אסון על גוש דן?

הזיהוי בין ויתור על שטחים לבין השלום מבוסס על סברות מפוקפקות‚ וביניהם ההנחה שניתן לספק את דרישותיהם של הערבים על ידי פתרון בעיית 1967 בלי פתרון בעיית 1948‚ ושהפלסטינאים מעדיפים מדינה עם דגל בלי חזרה ליפו ולוד על פני חזרה ליפו ולוד בלי הקמת מדינה עם דגל. אלה ששולטים היום בעזה ובדרום לבנון אומרים בריש גלי שזו סברה מופרכת‚ וזוכים לאהדה ציבורית רחבה. שותפנו לתהליך אנפולס‚ מאידך‚ מקבלים את קיומה של ישראל כישות מדינית‚ אך גם הם מסרבים לקבל את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי‚ ועומדים על קדושת העיקרון של זכות השיבה. כעם שסבל 2000 שנה כדי לרשת חזרה את מולדתו האבודה‚ מדוע איננו יכולים להאמין בכנותה של הדרישה הערבית להשיב את ארצו שאבדה לפני 60 שנה? השמאל הישראלי אמנם צודק בטענתו שויתור על כל הגדה – כולל "גושי ההתנחלויות" – הוא תנאי הכרחי לשלום‚ אבל יהיה זה כשל לוגי חמור להסיק שהוא תנאי מספיק.

מדיניות ההתנחלויות והסיפוח הזוחל היא טרגדיה‚ אך ברור גם שהסיבה איננה זו שמנפנף השמאל בפני הציבור. הגיע הזמן לקבוע אחת ולתמיד שדאגתנו העיקרית איננה לשלום אלה לדמוקרטיה וזכויות האדם. חברה דמוקרטית יכולה לשרוד בתנאי מלחמה מתמשכים‚ אך הדמוקרטיה עצמה לא יכולה לשרוד בתנאי כיבוש דמוי-אפרטהייד. אמנת ג'נבה הרביעית (חלק 3‚ פסקה 49) אוסרת על כוח כובש לשנות את ההרכב הדמוגראפי של השטח הכבוש. בקביעה זו מבחינה האמנה בין עצם הכיבוש ואופיו. האמנה איננה באה לאסור על מלחמה‚ אלה לווסת אותה. הייתכן מלחמה צודקת שבעקבותיה בא כיבוש רע? יאשר זאת מי שמאמין שלישראל הייתה הזכות להילחם על נפשה ולנצח ב- 1967‚ אך סולד מגזל הקרקעות‚ עקירת העצים‚ הרעלת הבארות וההתנכלות לתושבי הגדה שמתבצעים על ידי מתנחלים קיצוניים תחת חסותו של צה"ל. אך בל נשכח את הכיבוש הפחות רע – זה שאפשר לנו לפנות את חצי האי סיני ברגע שהבשילו התנאים שיבטיחו את ביטחוננו לאורך הגבול המצרי (וזאת למרות ניסיונות צנועים יותר ל"ארצרשראליזציה" בחבל ימית). כמו אז גם היום – ישות מדינית זרה בטול כרם‚ אבו דיס וחאן יונס מהווה סכנה אסטרטגית למדינת ישראל‚ ואסור להשלים עם כינונה עד אשר יוסר סכנה זו. וכמו אז‚ גם היום‚ כל ההתנחלויות -- כולל אריאל‚ פסגת זאב‚ מעלה אדומים ואפרת – הם תופעה פסולה שאין להשלים עם המשך קיומם.

בפולמוס הציבורי סביב ההתנתקות מעזה‚ השמאל צדק בעניין ההתנחלויות‚ אך הימין צדק בהקשר הביטחוני. בכריכת הנושאים יחד‚ חיזקנו את טענת הימין שישוב השטחים הכבושים הוא הערובה לביטחונה של תל אביב. עלינו לעשות בדיוק ההיפך: לחשוף את האבסורד שבקשר בין התנחלויות לביטחון‚ בין הקמת גני ילדים על איזשהו ג'בל בגדה לבין פעילות צבאית למיגור הטרור. נוכחותו של צה"ל הוא זה שמונע ירי על כפר סבא מקלקיליה – ולא קיומו של אלפי מנשה‚ כפי שהיעדרותו של צה"ל מאפשר ירי על שדרות מבית חנון‚ ולא היעדרותו של כפר דרום. אריאל שרון טעה כשכרך את פנוי ישובי גוש קטיף בפינוי מוחלט של כוחות צה"ל מהרצועה. על לנו להתנות את פינוי מתנחלי הגדה בהשגת כוחות צה"ל גם משם.

אולי אולמרט ואבו מאזן עוד יגלו את תעצומות הנפש – והתמיכה הציבורית – לבצע את המהלכים הנדרשים כדי להביאנו לשלום צודק. אני‚ לפחות‚ אינני עוצר את נשמתי. אך בינתיים‚ המדיניות ההגיונית ביותר לגבי השטחים היא לפעול ללא פשרות לפינוי והתנחלויות. בלי הסכם‚ בלי תמריץ‚ בלי תמורה. יש ליישם מיד את חוק פינוי פיצוי בגדה המערבית . יש לפנות מיד את המאחזים הבלתי חוקיים. יש לעצור את התקציבים‚ להפסיק את תנועת הקרוונים‚ ולמנוע ניצול התשתיות הלאומית להרחבת מפעל ההתנחלות – והכול באופן חד צדדי‚ אם או בלי שלום.

יום אחד‚ אולי באמת ינחת עלינו השלום‚ כמו איזו דיאוס אקס מכינהיווני‚ ויוכיח לשני הצדדים שבסילוק כמה מוצבים צה"ליים ניתן להביא את האזור למנוחה ולנחלה. בינתיים‚ אני מציע סיסמא חדשה להחליף את האשליות הקיימות על שלום מיידי ועכשווי: "להוציא את הישובים‚ להשאיר את הגדודים."

• קודם
• הבא