שלוש ארבע ולעבודה

המכה שהנחית אהוד ברק על מפלגת העבודה גימדה עוד יותר את מעמדה הציבורי ואת ייצוגה הפרלמנטרי, אבל זו יכולה להיות דווקא הזדמנות להתחדשות ולנסיקה. זה יקרה רק אם יתמלאו כמה תנאים, והראשון שבהם הוא ששמונת חברי הסיעה הנותרים יפסיקו להתקוטט ביניהם מי יהיה יו"ר המפלגה. בחירתו של מיכה חריש כיו"ר זמני היא צעד בכיוון הנכון.

זה ממש לא חשוב אם אבישי ברוורמן או יצחק הרצוג יהיו היו"ר הבא של המפלגה; בחירתו של זה או אחר לא תוסיף ולו קול אחד בבחירות. צריך גם לומר לחברי הסיעה: "חברים וחברות יקרים, תוציאו לכם מן הראש שמישהו מכם יהיה בעתיד הנראה לעין ראש ממשלה". צריך להפנים את האמת האכזרית, כי לא סביר שמפלגת העבודה תנהיג את ישראל בקרוב.

זהו פסק דין קשה למפלגה שהיתה עשרות בשנים מפלגה הגמונית ושלזכותה נרשמו כמה מן ההצלחות המרשימות ביותר במאה ה-20, לא רק בבניית אומה והגנתה, אלא גם בעיצובה של חברת רווחה בתנאים קשים. יש המנסים להכחיש זאת היום, אך ההישגים הסוציאליים של תנועת העבודה הציונית - הקמת קיבוצים ומושבים, גיבושה של ההסתדרות לא רק כארגון עובדים אלא גם כשולטת על משק ציבורי נרחב, עיצובה של מערכת בריאות המבוססת על עקרון הערבות ההדדית - כל אלה היו מודל לחיקוי ולהערצה במפלגות פועלים סוציאליסטיות בעולם.

הישגים אלה נשחקו במידה רבה באשמתה של מפלגת העבודה, שמאז 1967 נגררה לסדר יום שבמרכזו ענייני ביטחון ושלום, וזנחה את הדגל החברתי. כך נוצר ואקום נורא בחברה הישראלית, שנעשתה פרוצה לקפיטליזם חסר מעצורים שכירסם בהישגיו הסוציאליים של המפעל הציוני.

את הדגל החברתי הזה מפלגת העבודה יכולה להרים עתה. יש לה עתיד אם תצליח לגבש הנהגה שתדע לדבר בלשון חברתית: תפנה לשכבות החלשות, תגבש תוכנית אמינה לצמצום הפערים, תדאג למשפחות מרובות ילדים - חרדיות כערביות - תעודד את הנשים העובדות (ולא רק את האמהות החד-הוריות), ותקל על נשים לצאת לעבודה באמצעות הטבות מס ופיתוח מעונות יום לילדים במחיר שווה לכל נפש.

עליה לעשות מה שלא עשתה שנים: להציג חלופות ריאליות להחלשתה של חברת הרווחה, לשקם את ההסתדרות כארגון עובדים ולא רק כמייצג הוועדים החזקים, לבלום את מגמות ההפרטה של השירותים הציבוריים והחברתיים. היא צריכה להיות לפה לשכבות החלשות, ואז תזכה בתומכים גם בקרב מי שמצביעים כיום לש"ס, לישראל ביתנו, למפלגות הערביות ואפילו לליכוד. אלה שהאינטרסים החברתיים שלהם מוזנחים כיום לטובת סיסמאות לאומניות או דתיות.

לא כל אזרחי ישראל מוטרדים כפי שמוטרדת, ובצדק, העלית החברתית האשכנזית החילונית - שהיא היום בסיס תמיכתה של מפלגת העבודה - מגורל הפלסטינים או מעתיד ההתנחלויות. אלה שאלות קריטיות, אך רוב הישראלים דואגים בראש ובראשונה לעתיד ילדיהם ולחינוכם, איך יבטיחו להם דיור הוגן, איך יוכלו לקיים את משפחותיהם בכבוד, מה יקרה להם כשיזדקנו ויזדקקו לסיעוד.

לכל אלה אין אבא (או אמא) במערכת הפוליטית. ח"כ שלי יחימוביץ, כיו"ר הבא של ההסתדרות, יכולה להרים תרומה אדירה לקידום נושאים אלה: זה כמובן יותר אפרורי ומתיש מאשר התקוטטויות מתוקשרות בכנסת, אך הרבה יותר חשוב.

עתיד מפלגת העבודה אינו תלוי בזהות היו"ר הבא שלה, אלא ביכולתה לגבש הנהגה מלוכדת סביב פרוגרמה חברתית ברורה. כך תשרת את מטרותיה של ישראל דמוקרטית וסוציאלית, תחילה באופוזיציה ולימים גם כחברה (כנראה זוטרה) בקואליציה ממשלתית. רק היא יכולה למלא ואקום זה.

המאמר פורסם במקור באתר הארץ 31.1.2011.

• קודם
• הבא