המקרה העצוב של עינת וילף

הבכי והנהי על הפוליטיקאים הישראלים מלווה תמיד בכמיהה לאנשים "צעירים ומוכשרים" שיצטרפו לפוליטיקה. הבו לנו מדענים, אנשי עסקים, בוגרי אוניברסיטאות יוקרתיות ומצליחני היי-טק, ותראו איך הכל ישתנה. הלאה העסקנים, פנו דרך למצליחנים. השבוע השתתפה נציגה בולטת שלהם במסיבת העיתונאים שהכריזה על הקמת תנועה רעיונית רעננה, והוכיחה שמשם ודאי שלא תבוא הישועה. לא יעזרו התארים, ההצלחות המוכחות והרזומה המרשים - אין ברייה כזאת, פוליטיקאי מוצלח, בלא השקפת עולם חדה וצלולה, יושרה ואומץ לב.

היא ישבה שם כקישוט מרהיב לצד אהוד ברק, ענודה בעגילי ענק, רהוטה, הדורה, מרשימה בהופעתה, צעירה, משכילה ומבטיחה - ומבלון ההבטחות יצא האוויר כולו. מי שסומנה כאחת הצעירות המבטיחות של העולם מטעם השבועון "פורבס" התגלתה כפלופ רבתי, והיא בתחילת דרכה הפוליטית.

ח"כ ד"ר עינת וילף נחשפה כאחרונת העסקניות: אם פעם היה לנו ח"כ-חשמלאי מאשקלון שמכר את נשמתו תמורת מיצובישי, הפעם היתה זו ח"כ-ד"ר בוגרת אינסיאד, שמכרה את נשמתה בעבור ראשות ועדה זוטרה בכנסת. בין וילף לאלכס גולדפרב עובר רק קו אחד, קו האופורטוניזם.

היא הסבירה ש"אי אפשר לשבת בממשלה עם שעון עצר למו"מ המדיני". לכן הצטרפה כנראה למומחה הנודע לשעונים, כלנתר-ברק. שעון עצר? אפילו לא שעון חול. שנתיים אבודות, 40 שנים אבודות - ולהבטחה האקדמית של השמאל-כביכול לא אצה הדרך. השמאל? וילף הסבירה, שפניה למרכז המיתולוגי; העבודה שמאלנית מדי לטעמה. בנימין בן אליעזר הוא פוסט מודרני, בוז'י הרצוג פוסט ציוני, כדברי ברק. שיהיה. שיהיה, שח"כ צעירה כבר מצטרפת למפלגת הג'ובים-לשנתיים. אך מי שכתבה ספר שכותרתו "מקימים, לוחמים ואנחנו - הדור הצעיר והמאבק הבא על דמותה של מדינת ישראל", הגיעה ביומרה אחרת. אלא שאם אלה פני הדור וזה מאבקו, כבר עדיפים העסקנים הקשישים והמיוזעים. הם לפחות אינם כותבים ספרי "חזון" עמוסי קלישאות. מי צריך צעירים כווילף, שמרנים ואופורטוניסטים; די לנו בקודמיהם.

קורות חייה עטורות התהילה והיוקרה לא הועילו בכלום. התיכון הנכון בירושלים, הקצינה ביחידה הנכונה במודיעין, בוגרת הרווארד, אינסיאד וקמברידג', לא פחות, יועצת לשמעון פרס ולחברת מקינזי, מה נבקש עוד - ומה יצא לנו מכל זה? עמיתה לדרכה הרעיונית של אורית נוקד? חברה להגות של שלום שמחון? שנה בכנסת, וכבר חברה בשתי סיעות. ואפילו לא יוזמה מעניינת אחת, זולת הקריאה להסרת תמונת יצחק רבין מחדר סיעתה.

וילף לא לבד: היא הרי שמה עצמה לפה לדור שלם, ש"אין הוא רק אוסף של אנשים שחושבים על עצמם". ממקסם השווא של הצעירים והמצליחים יש להשתחרר. "נוער הגבעות" ו"אנרכיסטים נגד הגדר" ראויים בהרבה: הם דוגלים במשהו. לא במקרה סיפרה פעם וילף בראיון ל"הארץ" שהעריצה את אבא אבן ובנימין נתניהו. גם הם בוגרי האוניברסיטאות הנכונות ואשפי הרטוריקה החלולה.

הפוליטיקה החדשה שמציעה וילף צריכה להטריד: חפה מהשקפת עולם, ממורקת בקלישאות על "ציונות" ו"חזון", "חינוך" ו"עתיד". נושאיה אינם אוהבים את ה"טחינה האינסופית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני", כלשונה של וילף. הם רוצים היי-טק, ננו-טכנולוגיה, שגשוג וקידמה, ומעל לכל - הצלחה, ורק לא להתקרב אל פתחו של הר הגעש. לא הכיבוש ולא הרס הדמוקרטיה, לא הפערים ולא הגזענות מטרידים את מנוחתם - את זה הרי לא למדו בפונטנבלו ולא תירגלו במקינזי.

המאמר פורסם במקור בהארץ 20.1.2011.

• קודם
• הבא