העבודה אבודה בשלטון
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים
- נוצר ב רביעי, 14 נובמבר 2007 22:28
- מחבר\ת רון גילרן
מפלגה המאוהבת כל כך בתפקיד שחקנית המשנה בשלטון – אין לה סיכוי לחזור ולהיות מספר אחת. חזרה לשלטון אפשרית רק מהאופוזיציה.
"אין דרך"; "אין מנהיגות"; "מנותקים מהציבור"; דומה שאין סיבה או תירוץ שלא חשבנו עליו בניסיון להסביר מדוע אין ידה של מפלגת העבודה משגת לחזור ולזכות באמון הציבור. האמת? הכל נכון: אין דרך‚ ואין מנהיג‚ ואין קשר לציבור. אבל כל אלה הם רק סימפטומים; הם רק ביטויים של הבעיה האמיתית‚ השורשית‚ העמוקה‚ שמעבר להסברים פשטניים המבקשים לצאת ידי חובה.
האם הליכוד הרבה יותר אידיאולוגי מאיתנו? לא. האם שדרת המנהיגים שיש לו להציע משובחת מזו שלנו? ודאי שלא. האם הוא 'מחובר אל העם' יותר מאיתנו? אחרי נתניהו – ודאי ובודאי שלא. אם כן מה בכ''ז מבדיל אותנו? מה מאפשר לליכוד להשתקם כל אימת שהוא מובס‚ לכבוש בסערה את השלטון‚ כשאנו נותרים מדשדשים מאחור‚ עם עוד 'ועדת בדיקה לתוצאות הבחירות'?
האבסורד הוא‚ שדווקא מי שנתפס כ'אחרון החירותניקים'‚ יו''ר הכנסת לשעבר ח''כ רובי ריבלין‚ מצליח לתת את התשובה הפשוטה והמדויקת כ''כ לשאלה הכאובה הזו.
במאמר שפורסם ב-ynet לפני מספר חודשים‚ מצליח ריבלין בקלות מרגיזה כמעט‚ להבין את שורש הבעיה. מרגיזה מסיבה כפולה: גם כי מדובר ביריב אידיאולוגי מר שפותר לנו כביכול את בעיותינו‚ וגם כי הפתרון פשוט כ''כ: לא יאומן כי יסופר‚ אבל מאז שנת 2001 לא עמד אף נציג של מפלגת העבודה בראשות ממשלת ישראל. לעומת זאת‚ ובאורח פרדוקסלי (או שלא)‚ מפלגת העבודה הייתה שותפה בכל הממשלות שהוקמו מאז!
יש משהו פסול מבחינה ציבורית‚ שלא לאמר פטרוני‚ בכך שמפלגת העבודה‚ או לפחות מנהיגיה‚ אינם מוכנים לקבל מצב בו הם אינם חלק מן השלטון: היכן נשמע כי מפלגה‚ שלפחות נתפסת כאלטרנטיבה שלטונית‚ שותפה באופן קבוע‚ כמעט אוטומטי‚ בכל ממשלה וממשלה המוקמת ע''י יריבותיה?
איני בא לפסול את רעיון ממשלת האחדות מיסודו. כלל ועיקר לא: בעתות חירום יש בכך משהו חשוב וטוב‚ גם אם רק לצרכים דקלרטיביים. אבל תמיד?! בכל פעם?! מאיזו סיבה בדיוק ועל שום מה? כלום האופוזיציה אינה מקום נאה דיו עבור מנהיגי המפלגה לשרת ממנו את העם?
ואז באים ואומרים – "אבל זקוקים לנו בשלטון"; ואני אומר - אדרבא‚ זקוקים. זו הסיבה שאני מצביע 'אמת'. אבל כשאיננו מובילים את השלטון אנו נטולי השפעה לחלוטין. האם מפלגת העבודה הניעה תהליך משמעותי אחד בשתי ממשלות שרון או בממשלה הנוכחית? אם תוכלו לחשוב על אחד‚ צרו קשר. כל הצגה אחרת של הדברים יש בה נאיביות וחוסר הכרת המציאות במקרה הטוב ושקר גס במקרה הרע.
למפלגה השותפה דרך קבע כמספר שתיים בממשלה אין שום סיכוי לחזור לעת בחירות לעמדת הבכירות: אם הממשלה נתפסת כרעה – המפלגה נתפסת (ובצדק) חלק ממנה; אם הממשלה נתפסת כטובה – למה שהציבור יחליף את מספר אחת במספר שתיים?
איזה תוקף מוסרי יש למפלגת העבודה לבוא ולתקוף את הליכוד על מחדליו‚ כשהיא הייתה שם יחד איתו בכל מסכת הקיצוצים‚ שיתפה עמו פעולה וגיבתה אותו בהתלהבות חסרת מעצורים כמעט? איזה תוקף מוסרי יהיה לנו לבוא ולהצביע על מחדליה של 'קדימה' ולטעון לבכורה כשאנחנו חולקים עמה את השלטון‚ וממילא – את המחדלים?
לא יזיק לנו ללמוד קצת צניעות וקצת פוליטיקה מיריבינו בליכוד: כל אימת שאלה נשלחים לאופוזיציה הם משרתים את הציבור ששלח אותם משם‚ ומשרתים אותו נאמנה. אין בכך שום פסול וודאי שלא בושה. עיון קצר ביותר בהיסטוריה של מערכות הבחירות בשני העשורים האחרונים יוכיח את הטענה בקלות: מאז המהפך של 77' הצליחה העבודה לחזור רק פעמיים לשלטון‚ נישאת על גל אדיר של תמיכה ציבורית:
ב-92' וב-99'. בשני המקרים עשינו את זה מהאופוזיציה.
אם חפצי חיים אנחנו‚ אם חפצי שלטון אנחנו‚ שלטון בו אנחנו מובילים את הממשלה עפ''י דרכינו‚ ולא מובלים עפ''י דרכם של אחרים‚ הגיע הזמן להבין שצריך לעזוב את הממשלה. אין היום שום הצדקה לישיבתנו שם. איננו תורמים דבר. איננו משנים דבר. איננו מגשימים את יעדינו. אנחנו הולכים ונבלעים‚ הולכים ונעלמים – גם מבחינה מספרית‚ גם מבחינה ציבורית: אבודים בשלטון. רק יציאה מהממשלה‚ התארגנות מחדש‚ בדק בית יסודי‚ ערכי ואידיאולוגי‚ יעניקו לנו את הלגיטימציה לבוא ולטעון לשלטון. וכשזה יקרה בעזרת השם‚ לא יהיה זה עוד כמובלים‚ אלא כמובילים.
