מורשת רבין - 7 מורשות מחייו
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים
- נוצר ב חמישי, 21 אוקטובר 2010 01:44
- מחבר\ת דקל עוזר
מורשת רבין – מהי בעצם?
במרחק חמש עשרה שנה מהרצח הנורא, אולי הגיע הזמן לבחון ולשאול את עצמנו, אחת לתמיד מורשת רבין מהי והסכם אוסלו מהו
נקדים את המאוחר – אם ניאלץ לקבוע "מורשת" לרבין, אז אני בוחר בשבעת המורשות הבאות:
א. ביטחון אינו שווה תקציב הביטחון - "ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי קודם כל, האדם- האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם. הוא הבית שלו, הוא בית הספר, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח, וביטחון הוא גם התקווה של האדם"
ב. כוחו של צה"ל טבוע, בעיקר, באמונה בצדקת דרכנו – "צבא זה, שעמדה לי הזכות לעמוד בראשו במלחמה הזאת, מהעם בא ואל העם חוזר. עם המתעלה בשעת דוחק והיכול לכל אויב, בזכות רמתו המוסרית, הרוחנית והנפשית, העומדת לו בשעת מבחן." (מתוך נאום הר הצופים)
ג. העתיד טבוע בחינוך - "למדינת ישראל אין אוצרות טבע, אין מכרות פחם ואין נפט. אוצר הטבע האמיתי שלנו הוא הילדים שלנו".
ד. יש להתייחס לכל אדם בכבוד ולא כאמצעי ייצור– "האדם אינו פלדה. הוא לב ונשמה, הוא בוכה וצוחק, הוא אוהב וכואב, הוא מסתער ונפצע וזועק, האדם הוא אדם".
ה. הסדרי שלום מותנים בערבויות ושמירה על הסדרי ביטחון מוחלטים – רבין אמנם אמר "שלום עושים עם אויבים", אבל הוא גם אמר "נילחם בטרור כאילו אין שלום ונעשה שלום כאילו אין טרור" המשמעות: הפלסטינים שאנחנו רוצים לעשות איתם הסכם שלום לא יהפכו בן לילה לחברינו, אלא רק לשותפינו להסכם, ורצונם להרוג ולרצוח אותנו לא משתנה, ולכן הוא אמר: "אני רוצה לתת לאש"ף את האשראי המגיע לו ולומר שאין הם מסתירים את כוונתם האמיתית לחסל את ישראל." ידיעות אחרונות, 27 ביוני. ומסיבה זו כל הסכם עתידי יהיה מותנה בהסדרי ביטחון ובערבויות העולם ובראש ובראשונה ארצות הברית שלא יסכנו, בשום פנים ואופן, את ביטחון מדינת ישראל.
ו. אין לגיטימיות להשתמטות משירות צבאי ומאי-עמידה בחובות כלפי המדינה, - "נפולת של נמושות" כינה רבין את היורדים בשנת 1976, עם זאת יצוין כי בסוף ימיו הוא יצר קשר קרוב דווקא עם אביב גפן אשר קרא להשתמטות מצה"ל, למרות שהסתבר כי הוא עצמו שוחרר מטעמים רפואיים.
ז. תפקיד הממשלה – לקדם את השוויון בחברה ולקבוע סדרי העדיפויות. במסגרת זו זכותה, וחובתה, להתערב בשוק בכל דרך שתמצא לנכון: ממשלת רבין פעלה במספר דרכים וחוקקה מספר חוקים פורצי דרך: ההשקעה המאסיבית בתשתיות אגב הפקעות מאסיביות לצרכי ציבור, קידום המגזר הערבי והדרוזי, פיתוח הפריפריה. אך בעיקר חקיקת כללי ההנחות בארנונה אשר יצרו קריטריונים ברורים לסיוע, על מנת למנוע שחיתות פוליטית וחיוב הבנקים להגיע להסדרים מרחיקי לכת עם חייבים (חוק גל).
בשבוע האחרון העלתה חברת הכנסת עינת וילף בקשה: להשוות את גודל תמונתו של יצחק רבין לגודל תמונתו של דוד בן גוריון ולשקול מחדש את כל דרך הנצחתו של רבין על מנת שלא לבזות את מורשתו.
אמירות אלו אינן שונות מטענותיה בעבר ובסופו של דבר עמדתה ידועה: יש לפעול לשינוי האופן שבו מנציחים את ראש הממשלה, מהיום לזכר "מה שרבין היה יכול להשיג אם לא היה נרצח וכמה אשמים הימין" ליום סובלנות ודמוקרטיה לאומי.
כותרות מטעות, תגובות מתלהמות, היעדרה של טענה הגיונית מנגד וכמובן אלדד יניב שקפץ על העגלה כדי קצת לשלב מעט השמצה עם מספר טענות ענייניות בלתי ממוקדות ומסקנה יפה על מנת לקבל עוד כותרת.
מצאתי לנכון ביום זה לתהות על קנקנה של מורשת רבין כפי שהיא מוצגת על ידי הפוליטיקאים של ימינו, מול מורשת רבין כפי שהייתה צריכה להיות.
מורשת רבין כפי שהיא נתפסת על ידי הציבור
הציבור סבור כי השמאל מנסה למקד את מורשת רבין על שני אדנים עיקריים:
א. זיכרון מעשה הרצח הנורא – מתוך רצון להאשים את הימין.
ב. חיבור בין רבין ל"דרך השלום", שהפכה ברבות הימים ל-"שלום בכל מחיר".
את הדעה הזאת אני מסיק מדברים רבים של אנשים רבים, לרבות אנשי ימין ושמאל, אני סבור שהסיבה לדימוי העלוב הוא בירבור יתר של פוליטיקאים, בעיקר מהשמאל, וכישלון חרוץ של מרכז רבין אשר ללא ספק מצליח להיכשל בתפקידו וסלחו לי על הביקורת, אבל אני חושב שאלו חדשות עצובות.
אולי באמת הגיע הזמן שהמרכז יתחיל לאסור על פוליטיקאים להשתמש בשמו של רבין כתמיכה במסרים פוליטיים; ואני פונה כאן גם לשמאל הלאומי החוצפנים שמצאו לנכון לבזות את זכרו "כי זה יוצר תקשורת".
מספיק לקרוא את דברי הנואמים בעצרת בשנים עברו, אשר רובם ככולם מתמקדים ב"תהליך השלום", אבל הי, תקראו גם את הצעתו של מתי גולן – כתב גלובס, אשר מציע כי במקום להקדיש את היום לחינוך על דמוקרטיה, צריך להקדיש אותו להשמצה של רבנים במקום להמציא תיאוריות על רבין בניגוד מוחלט למציאות.
אכן הצעה ראויה – לקבוע שמורשת רבין היא להקדיש יום בישראל לפילוג העם.
האמת היא שמרכז רבין לשלום דווקא מנסה למקד את הפעילות בחינוך לדמוקרטיה וסובלנות, מה שרק מעצים את התסכול ומגביר את התחושה שהמרכז נכשל כישלון חרוץ. מומלץ לראות את סרט התדמית באתר "מורשת רבין", שחלקו, באופן די מוזר, מוקדש לתמונות הנוף שמשקיף מהמרכז: מגדלי אקירוב...
מורשת רבין – איך היא צריכה להיראות ולהיחקק ברבות הימים?
יצחק רבין היה, בראש ובראשונה, תלמיד בבית ספר החקלאי "כדורי", ציוני, לוחם וחבר הפלמ"ח. לא מדובר באמירות בעלמא, אלא בסדרה ברורה של ערכים, ובראשם קידוש העבודה, ההתיישבות במדינת ישראל, יצירת הווי, תרבות עברית והקמת מדינה שתהווה, לפני כל דבר אחר, בית לעם היהודי.
עוד שני דברים חשובים יש לציין בנושא הפלמ"ח, אני רוצה לציין קטע מהמנון הפלמ"ח, סלחו לי על השמאלץ:
מִמְּטוּלָה עַד הַנֶּגֶב,
מִן הַיָּם עַד הַמִּדְבָּר -
כָּל בָּחוּר וְטוֹב - לַנֶּשֶׁק
כָּל בָּחוּר עַל הַמִּשְׁמָר!
אחד מערכי היסוד של הפלמ"ח היה הזכות והחובה להגן על המדינה. אין לגיטימיות להשתמטות משירות צבאי ומאי-עמידה בחובות כלפי המדינה על פי ערכי הפלמ"ח. תאמינו לי אני יודע – סבא שלי גם היה שם.
ערך נוסף ואחרון מערכי הפלמ"ח היה שוויון בשילוב נשים. בפלמ"ח לחמו נשים לצד גברים, ונטלו חלק שלם ומלא בנטל. נשים רבות בפלמ"ח איבדו את חייהן בקרב והייתה קיימת שאיפה לכבוד שווה.
אקפוץ כמה שנים קדימה לשנת 1975 – בשנה זו חתם רבין על הסכם אי-לחימה עם המצרים, תוך שיתוף פעולה עם ארה"ב בה כיהן כשגריר; הסכם זה היווה הסכם ביניים אשר מטרתו הייתה הבטחת אי-הלחימה עם מצרים, ובמסגרתו נסגה ישראל משדות הנפט, בתמורה לערבויות בינלאומיות מהאו"ם ומארצות הברית; הסכם זה היווה את הבסיס להסכם השלום בין מצרים לישראל ואני אומר זאת בלי להתכוון לפגוע בגדולתם של מנחם בגין או סאדאת, אלא כדי להציג כי חלק ממורשת רבין הייתה ערבויות בינלאומיות כתנאי לנסיגות ישראליות, והיעדר פשרות על שיקולים של ביטחון לאומי.
רבין גם טבע את המושג "שלום עושים עם אויבים" אבל גם הבין את מלוא משמעויותיו – האנשים שאתה עושה איתם שלום לא הופכים בן לילה לחבריך, אלא לשותפיך להסכם שרצונם להרוג ולרצוח אותך לא משתנה, ולכן הוא אמר: "אני רוצה לתת לאש"ף את האשראי המגיע לו ולומר שאין הם מסתירים את כוונתם האמיתית לחסל את ישראל." ידיעות אחרונות, 27 ביוני.
והנה אנחנו מגיעים לעוד מורשת מרבין – לא להתעלם מהמציאות; אויבנו לא ייהפכו לאוהבינו בעקבות חתימות על ניירות, ולפיכך כל הסכם חייב להיות מגובה בערבויות ממדינות בינלאומיות ובראשן ארצות הברית, שיבטיחו כי בשום פנים ואופן לא יושם ביטחון מדינת ישראל בסכנה.
שנה 1976. רבין הוא ראש הממשלה ולמדינת ישראל מגיעה המשלוח הראשון של שלושה מטוסי F-15 של חיל האוויר. קברניטי המדינה מגיעים לטכס ממלכתי ומטעמים שונים מאחרים לחזור לביתם ומחללים את יום השבת.
בעקבות הצעת אי-אמון שמוגשת, רבין נוטל אחריות, מתפטר מתפקידו בכנסת ומחזיר לעם את המנדט להחליט מה יהיה גורלו. יש המכנים את המהלך הזה "התרגיל המבריק" בשל יתרון פוליטי אשר היה גלום בו. אני מכנה אותו "הביטוי לאחריותיות". הבאות אחריו מלמדות כי לערך האחריותיות המנהיגותית הייתה מאבני היסוד של יצחק רבין.
בשנת 1977 התגלתה פרשת חשבון הדולרים של רבין; רבין, ראש הממשלה בפועל אשר ניצח את שמעון פרס בהתמודדות לראשות המפלגה, מסיר את מועמדותו ומעביר לשמעון פרס את ראשות המפלגה. גם כאן, יש המכנים את המהלך הזה בריחה מההתמודדות אשר במסגרתה היה רבין צפוי להפסיד את הבחירות, אבל שוב אנחנו רואים את האחריותיות כדגל מתנוסס במורשתו; רבין מבקש לפרוש לחיים אזרחיים אך נעתר לפניות חברי מפלגה ונשאר במפלגה כחבר כנסת מן המניין.
שנת 1980 – בשל מותו של יגאל אלון בו תמך רבין, אשר לא תכנן להתמודד, דבר המלמד על כך שהוא קיבל את מקומו כחבר מפלגה מן המניין, רבין מתמודד לראשות המפלגה ומפסיד לשמעון פרס בקרב על ראשות העבודה; הקרב המדובר מקבל כותרות רבות, בין היתר נוכח ספרו של רבין "פנקס שירות", שבו חשף בצורה ישירה ובוטה את דעותיו לציבור, לרבות את דעתו של שמעון פרס אותו כינה "חתרן בלתי נלאה שלא אשרת תחתיו בשום ממשלה". למרות אמירה זאת, בשנת 1984 רבין הסכים לעמוד מאחורי פרס כמועמד העבודה להיות שר הביטחון בשל שיקולים אלקטורטיים (הוצג למפלגת העבודה שמהלך כאמור יוסיף למפלגת העבודה 4-5 מנדטים), רבין עומד בפני הציבור ומתנצל: "אני חוזר בי מכל מה שכתבתי בספרי כלפי פרס".
והנה עוד ערך ראוי לשימור: הנאמנות למפלגת העבודה כיבוד החלטות חברי המפלגה ושיקולים אלקטורלים קודמים של מפלגת העבודה לכבוד האישי, וטובתה של המדינה קודמת לכל חשבון אישי ומפלגתי, או כמו שאמר רבין:
"טוב וחשוב להתווכח, אבל גם לחרוק שיניים, להמשיך ביחד, כדי להגיע למטרה המשותפת, כאשר טובתה של המדינה קודמת לכל חשבון אישי ומפלגתי"
אולי כדאי להסתכל על המערכון בזהו זה. אומרים שסאטירה מלמדת על החברה, אם כך, נדמה שהשאיפה לכבוש את השלטון הייתה כבר אז עמדה לגיטימית; אולי זה לא קשור. נו, לפחות נהניתם.
בבחירות שהתקיימו בשנת 1988 רבין לא מציע את מועמדותו לראשות מפלגת העבודה. רבין לא קפץ בהזדמנות הראשונה להיות ראש המפלגה. מבחינתו גם חבר כנסת וגם שר היו עמדות מכובדות מספיק והוא ידע לנשוך שפתיים ולהרכין ראשו כשצריך.
סיסמת הבחירות של רבין בשנת 1992 הייתה "ישראל מחכה לרבין". אני מזמין ודוחק בכם להסתכל על תשדיר הבחירות כאן.
בתשדיר תראו פלא – עובדים, חקלאות, ספינות, זוגות נשואים, אתיופים. והמילים!
"בפעם הזאת רוצים לשנות"... אבל לא פחות חשוב: "... ישראל מחכה לרבין, ישראל רוצה ביטחון"
מה הכוונה במילה "ביטחון" הזאת בתוך המלל? יש שאומרים, בחוצפה ובבורות רבה, שהכוונה היא הרקע הבטחוני של יצחק רבין. אנשים אלו הם המזלזלים הראשיים במורשתו, אבקש לצטט מספר משפטי מפתח של יצחק רבין:
"למדינת ישראל אין אוצרות טבע, אין מכרות פחם ואין נפט. אוצר הטבע האמיתי שלנו הוא הילדים שלנו"
"האדם אינו פלדה. הוא לב ונשמה, הוא בוכה וצוחק, הוא אוהב וכואב, הוא מסתער ונפצע וזועק, האדם הוא אדם"
ובעיקר חשוב לי להביא לכם את המשפט הבא:
"ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי קודם כל, האדם- האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם. הוא הבית שלו, הוא בית הספר, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח, וביטחון הוא גם התקווה של האדם"
והנה מתגלה לנו רבין במלוא הדרו: ביטחון הוא החינוך, הוא הבית, הוא החברה והוא התקווה.
חשוב לציין בסוף המאמר ולהיות הגון: בהחלט אפשר למצוא שרירותיות רבה בניתוח המפורט לעיל, כי כל ניתוח, על חיים של כל בן אדם, הוא שרירותי. הכללים מלמדים אולי עלי יותר מאשר על רבין, אבל אם אחרים מנצלים את זכרו של רבין לשיקולים פוליטיים צרים ומבזים, אז לי מותר לנסות להציל את זכרו.
