מורשת יצחק רבין

לפני מספר חודשים, זמן קצר לאחר שנכנסתי לכנסת מטעם מפלגת העבודה, הגעתי לישיבתי הראשונה בחדר הסיעה החדש של מפלגת העבודה. הדבר הראשון אליו שמתי לב בחדר היה ציור צבעוני גדול מאוד במסגרת מוזהבת של יצחק רבין.

בחדר הלא גדול, לציור היה מקום דומיננטי במיוחד מעל למושביהם של יו"ר המפלגה ויו"ר הסיעה. בפינה, במקום הרבה פחות בולט, היה צילום קטן יותר בשחור ולבן של דוד בן-גוריון ממוסגרת במסגרת אלומיניום פשוטה. עבורי - די היה להביט בחדר הסיעה ובשתי התמונות כדי להבין את תמצית הדרדרותה של מפלגת העבודה מאז רצח ראש הממשלה יצחק רבין. גם דוד בן-גוריון וגם יצחק רבין היו מנהיגים נועזים וגדולים למפלגה, אבל במשך הזמן הם הפכו לסמלים של דברים שונים בתכלית: דוד בן-גוריון מזוהה עם כל מה שנעשה תחת מנהיגותו. יצחק רבין, שנרצח, הפך שלא בטובתו, לסמל של כל מה שהיה יכול להיעשות ונקטע. בין שני קצוות אלה, מפלגת העבודה שקעה אל תוך אבל על מה שהיה יכול להיות, כואבת את היעלמותו של עתיד ורוד שנקטע באיבו. הותרנו מאחור את התעוזה של העשייה והחזון שאפיינו את רוחה המעשית והפעלתנית של מדינת ישראל ומפלגת העבודה.

מארגני העצרת השנתית בכיכר רבין הודיעו גם שהם שוקלים להפוך את המפגש השנתי הנוכחי לאחרון. אין זה בהכרח דבר רע או סמל עצוב. ייתכן שזה בדיוק מה שנדרש לנו כדי לשים מאחור 15 שנות אבל, ולשוב ליום שלפני, ל-3 בנובמבר 1995, כשעוד האמנו בלהט ביכולתנו לעצב את עתידה של ישראל, ובעיקר בחובתנו לעשות זאת."

תגובה לשאלה של מעריב: "לגבי המורשת עצמה והעצרת - אני מבדילה בין המורשת של רבין עצמו שהיא מורכבת ומשתרעת על פני עשרות שנות עשייה ויש בה בעיקר את שיקופה ומיצויה של רוח מפלגת העבודה - עשייה למען הכלל, אליטה משרתת, נכונות להלחם בקרב למען מדינת ישראל והציונות יחד עם שאיפה לשלום ונסיון כן להגיע לפשרות שיבטיחו את עתידה של המדינה, סדר עדיפויות אזרחי וחברתי והיכולת להיות ציוני מלא בלא לראות בערבים אזרחי ישראל אויב.

לגבי הרצח עצמו - כאן לדעתי יש פספוס נורא של הדרך בה אנחנו עוסקים ברצח, במיוחד בשמאל ואני מצרפת מאמר שכתבתי בעצרת לאחר עשר שנים ודעתי נותרה כאז: www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2813322,00.html

• קודם
• הבא