השלום של ברק, סוס טרויאני במפלגת העבודה

קשה גם עבור אזרחים שכבר הפסיקו לתמוך במפלגת העבודה לקבל את העובדה, שאדם אגואיסטי כמו אהוד ברק מצליח לתמרן מפלגה שלמה, כאשר גם המתנגדים לו בתוך מפלגתו מתנהגים כפחדנים, שאינם מצליחים להיפרד מהתפקיד שלהם. חברי מפלגת העבודה, וחברי סיעת המפלגה שברו את כל השיאים, כאשר גם לנוכח חוק הנאמנות, שמהווה סטירה מוחלטת לדרך של מפלגת העבודה, סטירה לדרך של המייסדים ממפא"י וסטירה לדרך של פעילי המפלגה, בחרו להישאר בתפקידם בממשלה, וממשיכים בכך את מסע ההרס והחורבן של מפלגת העבודה, ושל החזון הציוני שאותו המפלגה הייתה אמורה להוביל. חברי הסיעה כולם, כולל אלה שמתיימרים להיות חברתיים ואידיאולוגים, הם שותפים מלאים להרס שזורע ברק, ושום תירוץ לא יכול להצדיק את המשך הישיבה שלהם בקואליציה או בכנסת.      

התנהלות זאת של המפלגה היא בגידה בציבור שבחר בה ובגידה בערכים שהיא הייתה אמורה לייצג, ולכן היא מסמלת נקודת אל חזור, שממנה יהיה קשה למפלגה לקום על הרגליים, ויהיה קשה לה עוד יותר לחזור ולהיות חלק מההנהגה הפוליטית. השבר במפלגה הוא לא רק שבר אלקטוראלי, עליו יכולים להעיד סקרים, אלא חמור מכך שבר אידיאולוגי רעיוני. השבר הזה נובע מכך שהמפלגה בחרה לוותר על כל הערכים החברתיים שלה, תמורת אינטרסים אישיים של המנהיגות שלה, או יש שיאמרו תמורת חלום כזב של שלום, שמוכר אוהד ברק בהצלחה, כבר שנים רבות לאנשי המפלגה. מפלגת העבודה כשמה הייתה צריכה להיות הקול של העובדים, והייתה אמורה לייצג ערכים חברתיים אידיאולוגים, אך פעיליה ומנהיגיה בחרו במודע לוותר על תפקידם ההיסטורי, תמורת ההבטחה השקרית של ברק לשלום, שבכל יום רק נראה לכולנו רחוק יותר.

חוק הנאמנות סותם את הגולל לחלוטין על השאיפה הכוזבת לשלום של חברי מפלגת העבודה, כאשר ברק, כעת לא רק משקר לחברי ופעילי מפלגת העבודה, אלא הוא גם זורע את הזרעים לנטישת המפלגה, ולהצגתה בציבור, כמפלגה שאינה רלוונטית לציבוריות הישראלית. ברק שובר בחדות ימינה, כי הוא מבין שהדרך שהוא וביבי מובילים, תוביל לפיצוץ נוסף במערכת היחסים של ישראל עם העולם הערבי כולו, ולכן הוא ממצב את עצמו בימין של המפה הפוליטית, בעוד כל מפלגת העבודה מוצגת על ידו כמפלגת שמאל סהרורית, שרודפת רק אחרי שלום. ברק הפסיק להאמין בתהליך השלום, כבר לאחר כישלון השיחות בראשותו בקמפ דייוויד, ולכן ברור שההבטחות שלו לחברי מפלגתו, שהוא פועל לקידום הסדר עם הפלסטינים, הם לא יותר מטקטיקה פופוליסטית לשמר על כוחו במפלגה, ולהבטיח ציות של שאר חברי הכנסת.

בצער, חייבים להכיר בכך, שהשאיפה העמוקה של מפלגת העבודה לשלום, היא הכלי שבאמצעותו ברק מתמרן את המפלגה, והיא שגרמה לכך שהיא איבדה את הדרך ואת היכולת שלה למשול. חברי המפלגה שכחו שהמטרה הראשונה של "מפלגת עבודה" היא צדק חברתי, ולכן הם הרשו לעצמם לוותר על כל הערכים שלהם, תמורת ההבטחה השקרית של ברק לשלום. השאלה ששכחו לשאול את ברק במפלגת העבודה היא איזה שלום ניתן להשיג בחברה שבה אין צדק חברתי, כשהתשובה הברורה לכך היא שהתנאי הבסיסי ביותר לשלום הוא שלום פנימי בתוך החברה הישראלית. חברה מקוטבת, שסועה, שבה הפערים והקרעים החברתיים הולכים וגוברים, לעולם לא תוכל להתאחד סביב מחנה שלום, ולעולם לא תוכל להכיר גם בערכים של צדק שדרושים כדי לקדם שלום, עם הערבים החיים במדינה, אך גם עם הערבים שחיים מחוצה לה. מכאן שבמפלגת העבודה חייבים להצהיר בקול ברור וחד, שהחברה הישראלית והחברה הפלסטינית לא מוכנים לשלום, ושהיום התפקיד היחידי של מפלגת העבודה הוא לבנות חברה טובה וצודקת יותר, שבעתיד, לאחר עבודה חברתית קשה, תוכל אולי להוביל את המדינה לחזון השלום המשמעותי והאמיתי יותר, אליו כיוונו מייסדי המדינה.  

ברק בינתיים פועל בדיוק כמו סוס טרויאני במפלגת העבודה, כשתהליך שלום שקרי הוא התחפושת שבה הוא משתמש כדי לחדור ולהרוס את כל החומות, ששמרו על דרכה האידיאולוגית החברתית של מקימי מפלגת העבודה. אם חברי מפלגת העבודה באמת רוצים לקדם שלום הם צריכים באופן פרדוקסאלי לוותר ראשית על השלום הכוזב, ולהעסיק את עצמם "בתיקון עולם".    

• קודם
• הבא