דעה לא פופולרית: העבודה לא תהיה מפלגת שלטון, וזה לא דבר רע

חברים וחברות, עת לקבור את הפנטזיות. מפלגת העבודה לא תשוב להיות מפלגת שלטון. בטח שלא בשנים הקרובות. היא לא תוציא משורותיה את ראש הממשלה הבא, או את זה שאחריו, או אפילו זה שאחריו. שום ״ממשיך דרכו של רבין״ מטעם עצמו לא יושיע אותה משאול תחתיות וישיב אותה לחיק המיינסטרים הישראלי.

כן, אני שומע אתכם מתקוממים ומתרעמים. אני כאן בשביל לומר: זה לא דבר רע. שאלו את עצמכם: מי מכתיב בימים אלו את סדר היום של מדינת ישראל? חכו רגע עם התשובה.

נתמקד בשאלה אחרת: איך הופכים למפלגת שלטון? פשוט מאוד: זוכים במספר המנדטים הגדול ביותר בכנסת. אבל איך עושים את זה? רק בפנייה למכנה המשותף הרחב (קרי, הנמוך) ביותר. עושים מעשה לפיד או גנץ (או הרצוג לפניהם) וחותרים בכל הכוח לקונצנזוס. מסמנים את כל מי ששמאלה מהליכוד, פלוס-מינוס, כקהל היעד הפוטנציאלי, אומרים להם את מה שהם רוצים לשמוע ובורחים מנושאים מעוררי מחלוקת כמו מאש כדי לא לנכר אף מצביע מתנדנד.

״אוקיי, ומה הבעיה עם זה?״ ובכן, אתם לא מדמיינים: הציבור באמת זז ימינה בעשור האחרון. הסיבות לכך רבות והן חורגות מנושא המאמר הזה, אבל האמת המרה היא שמי שרוצה לחתור לקונצנזוס היום, חייב לזוז גם הוא ימינה. זה לא נורא בשביל לפיד, שמעולם לא שאף לקדם הסדר מדיני עם הפלשתינים או צדק כלכלי-חברתי. גם לא בשביל גנץ, ש״אחדות בכל מחיר״ היא האג׳נדה היחידה שלו.

אבל עבור מפלגת שמאל, שמציגה לעולם פנים של מפלגת שמאל ומעוניינת לקדם אג׳נדה של מפלגת שמאל? באקלים הפוליטי של היום, ואחרי הדה-לגיטימציה הטוטאלית (והמוצלחת ביותר) שביבי ושלוחיו עשו למושג ״שמאל״, מדובר בהתאבדות ודאית. ואכן אנחנו מתאבדים באופן הדרגתי כבר שנים, בניסיונות נואשים לקרוץ ימינה.

״בסדר, אז מפלגת שמאל מוצהרת לא תהיה מפלגת שלטון בעתיד הקרוב. אז מה? נבחר מנהיג שיקרוץ ימינה, נזכה בשלטון ואז נקדם סדר יום שמאלני!״ במילים אחרות, נסתמך על טקטיקות שיווקיות ולא על עקרונות. נמצא איזה משיח בדמות יאיר גולן ושות׳ שיבוא ויעפיל על לפיד/גנץ, נשחק במשחק הפרסונלי.

הבעיה היא שזה לא עובד. בקרב על ״הנהגת הגוש״, מפלגת העבודה כבר הפסידה מזמן ללפיד, שעכשיו מפסיד לגנץ, מה שגורם לעבודה להידחק עוד אחורנית בתור. אנחנו מסרבים לקבל את ההפסד הזה, ולכן ממשיכים לעסוק בתדמית על פני המהות, מתוך הבנה (מוצדקת) שכך מגיעים לשלטון - רק שהציבור לא מטומטם. הניסיון הזה הוא שקוף ומאולץ ולכן הוא גם פתטי. ואין כפתטיות כדי לרסק את תדמית המפלגה ואת ה״מותג״ שלה, ולהרחיק עוד יותר את החלום על חזרה לשלטון.

״אבל הפעם זה יצליח! נמצא משיח כריזמטי שיעמוד בראש המפלגה, יגנוב קולות מלפיד ומגנץ, יזרוק את העקרונות (שאין לנו) ויפנה למכנה המשותף הרחב ביותר, ונחזור לשלטון.״ בסדר. נגיד שכן, ובשעה טובה ניצחנו בבחירות. מזל טוב! עכשיו הזמן להרכיב קואליציה.

בבואה להרכיב ולשמר קואליציה, למפלגת שלטון יש מטרה אחת: להחזיק בשלטון. המשמעות? דילים פוליטיים! ומכיוון שמפלגת השלטון כבר עשתה כל כך הרבה בשביל להגיע לאן שהגיעה, וכנראה עמעמה מעט (או הרבה) את העקרונות שלה (אם היו לה כאלה בכלל) על הדרך, ההיאחזות בשלטון היא קריטית עבורה. זאת בניגוד למפלגות השוליים, שנוטות להיות יציבות יותר באידיאולוגיה ובכמות המנדטים שלהן, גם אם היא מועטה.

במילים אחרות, מפלגת שלטון עם פחות מ-40-45 מנדטים חייבת למכור את העקרונות שלה למפלגות השוליים בשביל לבנות ולתחזק קואליציה יציבה. לא רוצים להתפשר על עקרונות? אין בעיה. בהצלחה במציאת מפלגות שוליים שמוכנות לוותר על העקרונות שלהן בשביל הזכות לשבת בשולחן הממשלה. לא הצלחתם? כנראה שתפנו את הדרך למפלגה השנייה בגודלה, שתרכיב קואליציה במקומכם.

בחזרה להתחלה: אז מי מכתיב את סדר היום של ישראל? מפלגות קטנות עם עקרונות יציבים. זה נכון היום, זה היה נכון בממשלת השינוי, זה נכון כבר שנים. למעשה, הסיבה שממשלת השינוי התנהלה כמו שהיא התנהלה היא כי העבודה ומרצ היו כל כך נואשות לשבת בשולחן הממשלה, שהן היו מוכנות להתפשר על כל מה שמגדיר אותן כמפלגות שמאל. התוצאה הייתה שבפועל הן עזרו לקדם מדיניות ימנית מבית היוצר של בנט, סער וליברמן.

אז אולי די כבר עם ההיבריס הממאיר הזה, של חזרה למעמד של מפלגת שלטון? את הקרב על בכורת המחנה כבר הפסדנו. אני חוזר ומדגיש: זה לא דבר רע. זאת הזדמנות לחדד עקרונות, להגדיר קווים אדומים ולשנות גישה. לא עוד קרב חסר סיכוי נגד פרנזטורים-של-ישראליות-ממוצעת כדוגמת לפיד וגנץ - עכשיו הזמן ללמוד מהחרדים ומהמשיחיים, ולהתחיל לפעול כמו מפלגת שוליים.

אנחנו לא צריכים המון מנדטים. אנחנו רק צריכים מספיק בשביל שראשי המחנה יתקשו להרכיב ממשלה בלעדינו. ואז אנחנו צריכים להתחיל ללחוץ, ולהתמקח, ולסחוט ולעשות להם את המוות, ולהבהיר להם שאם הם רוצים להחליף את ביבי, הם צריכים לשלם.

זה דורש מאיתנו שני דברים. ראשית, לקבוע את המחיר: מה נמצא בבחינת ״ייהרג ובל יעבור״. לשרטט חזון ברור למדינת ישראל, לגזור ממנו עקרונות פעולה ולדבוק בהם פעם אחת ולתמיד (ולא לשאול את עצמנו לקראת כל מערכת בחירות מה העם רוצה לשמוע ואיפה נמצא העם). שנית, לגבות את המחיר: לממש את האיום ״ייהרג ובל יעבור״. לא לפחד לשבת באופוזיציה או להפיל ממשלות כדי לשמור על העקרונות הללו.

אני יודע, מדובר במכה קשה לאגו. סליחה. קשה למפלגת-שלטון-לשעבר לוותר על הדימוי העצמי שלה ולהתחיל לחשוב על עצמה כמפלגת שוליים, אבל רק אימוץ מרצון של הפוזיציה ה(לא-כל-כך)חדשה הזו יאפשר למפלגת העבודה לנצל את היתרונות הגלומים בה ולשוב לעמדת כוח אמיתית במפה הפוליטית. מעבר לכך, זו כנראה הדרך היחידה להחזיר את המדינה לסדר יום שמושתת על עקרונות השמאל של שלום, צדק ושוויון.

הנה המשוואה שכולנו חייבים לחקוק בראש ולא לשכוח אף פעם:

• מפלגת שלטון רודפת אחרי המיינסטרים. (ונכון להיום, הציבור הולך רק ימינה)

• מפלגות שוליים גוררות את המיינסטרים אחריהן. (וזוהי הסיבה שהציבור הלך רק ימינה)

תם זנדמן, יפו

מעוניינים לקדם ארגון מחדש של מפלגת העבודה כמפלגת שוליים שמכתיבה סדר יום פוליטי?

דברו איתי ונחשוב ביחד איך עושים זאת: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

• קודם
• הבא