מה צריך השמאל לעשות עכשיו? נעמה לזימי מרחיבה

מה השמאל צריך לעשות עכשיו? העדפתי לא להסתפק בתשובות קצרות, אלא לכתוב מה תכנית העבודה הפוליטית שלי לשמאל הישראלי.

אין זה סוד שתוצאות מערכת הבחירות הן מכה קשה לשמאל הציוני, הסוציאל־דמוקרטי והליברלי – שאני נמנית עם נציגיו הבודדים בכנסת. תוצאות שמשקפות מגמות ארוכות־שנים, שהואצו בתנאי אי־היציבות הפוליטית. אבחר להסתכל על המציאות נוכחה: כשמפלגות הציונות הדתית, עוצמה יהודית ונעם, נכנסות עם כל כך הרבה כוח לכנסת, אנחנו מוכרחים לקיים שיח קונסטרוקטיבי של פתרונות.

בקצרה: אם לא נתארגן מחדש ונפיק לקחים בתהליך אמיץ ומעמיק, אין משמעות לאף אחד מבלוני הביקורת שאנשים במחנה שלנו מפריחים. בכנסת הזו פוטנציאל הנזק ליסודות הדמוקרטיה הישראלית גדול יותר מכל תסריט אימים שדמיינו; אבל דווקא מתוך השבר, קיימת הזדמנות למחנה שלנו להסתכל פנימה וליישם שינויים אקוטיים, שיאפשרו לו לחזור ולהיות רלוונטי לכלל הציבור הישראלי.

מבחינה פוליטית, כרגע, עוד אין טעם לדון במסגרת או בחיבורים מפלגתיים שצריך לקיים, כי אם בצורך לרענן עמדות, לחדד אידיאולוגיה ולבנות תשתיות לקידום הערכים שלנו.

ברצף מערכות הבחירות האחרונות, בהובלת המרכז הישראלי על גלגוליו השונים, החבאנו את הערכים שלנו. הפכנו למי שמגיבים לסדר היום שמייצרים נתניהו, סמוטריץ', בן גביר וחבריהם, ועסקנו רק בלהדוף מהלומות מימין ולמנוע מזימות רשע, במקום לייצר סדר יום אידיאולוגי, שמאלי, אמיץ ורלוונטי. שוב ושוב שיחקנו במגרש פוליטי שמיטיב עם יריבינו ושבמרכזו נרטיב שסובב סביב שאלת "כן ביבי – לא ביבי".

לצערי, צמצמנו את מהותנו לשאלה הזו בלבד, בשעה שהימין קידם את הרעיונות הקיצוניים ביותר שלו – דריסת מערכת המשפט, העמקת האפליה והגזענות, מדיניות כלכלית דורסנית שפוגעת בשכבות החלשות ביותר, ומעל לכול: פירוק האתוס המשותף המחבר את החברה הישראלית.

היסטוריה של עשייה

שקיעתו של השמאל הציוני מתרחשת דווקא כשהמצע שלנו רלוונטי יותר מאי־פעם. אל מול שיעורי העוני ואי־השוויון האסטרונומיים בישראל, ניצבת קואליציית ימין־ימין, עם שותפים שמקוששים הטבות מגזריות ומפוררים את רשתות הביטחון הסוציאליות של כולם. אנחנו היחידים שמציבים חזון כלכלי של מדינת רווחה אוניברסלית, של שוויון הזדמנויות וחידוש החוזה בין המדינה לאזרחיה.

עוד לפני קום המדינה, ידעה תנועת העבודה לחשוב, להאמין, ליצור ולשכנע. כשברל כצנלסון ומאיר רוטברג ייסדו את "המשביר" – מוסד שיועד לרכוש בסיטונאות ולמכור מצרכים למתיישבים ולפועלים במחיר עלות וללא רווח, הם עשו זאת מפני שהייתה להם אידאולוגיה נחושה, שעל פיה עיצבו את מוסדות המדינה ואת מעשיהם. הם האמינו שנגישות לביגוד, מזון וכלי עבודה נצרכת עבור כל ישראלי.

אותה אמונה הניעה את הקמת התחנות לבריאות המשפחה – טיפת חלב, שהסתדרות הנשים העבריות וארגון הדסה התחילו להקים כבר בראשית המאה ה־20. הבנת החשיבות של הנגשת מידע רפואי בנושאי היריון, לידה, גידול פעוטות, של מתן טיפול רפואי וייעוץ מקצועי כבר בשלב כה מוקדם של ההתיישבות היהודית מעידה על עומק התפיסה הסוציאלית של תנועת העבודה.

כזו תנועה – אני מאמינה – אנחנו יכולים וצריכים להחיות מחדש מתוך השבר העמוק: לרקום ולבנות מחדש את הרעיונות החברתיים ההיסטוריים שיאפשרו לציבור, שהיום נמנה עם הימין המתון, לראות בשמאל חלופה לגיטימית והגונה, ובעתיד – גם חלופה שלטונית.

אין זו אגדה: שוויון וצדק חברתי הם נחלת הכלל. לפי סקר שערך השנה מכון ״מדגם״ עבור קרן ברל כצנלסון, 57% מהישראלים תומכים בהגדלת ההשקעה הציבורית בשירותים החברתיים (גם אם הדבר יהיה כרוך בהעלאה מסוימת של המיסים), 83% תומכים בהעלאה מדורגת של שכר המינימום ל־40 ש"ח לשעה, ו־57% מהציבור מזדהים עם גישה סוציאל־דמוקרטית, לעומת 27.5% שמזדהים עם גישה קפיטליסטית.

גם בסוגייה הישראלית־פלסטינית אנחנו רואים שפתרון "הסדר מדיני", חלוקה לשתי מדינות, הוא המועדף ביותר, לעומת פתרונות הסיפוח או שמירה על המצב הקיים. באופן הפוך לחלוטין מהתמונה הפוליטית וממבנה הכנסת הנוכחית, כאשר מנכים את שאלת הזהות העצמית הנובעת מדימויים – לערכי השמאל יש למעשה רוב בישראל.

להניח לסוגיית נתניהו

לצערי, ועל אף כל האמור לעיל, יש מי שעדיין דוגלים בתפיסת "תחזוק הבייס", בעיקר על בסיס התזה שנתניהו מטפח מאז 2009. לאלה אזכיר שכאשר נתניהו פיתח את הבייס הימני, הוא התחיל בשרטוט שלו. על כן, אני מציעה שנשרטט מחדש את "הבייס שלנו", על בסיס הסיפור הכלל־ישראלי – חיבור לכל חלקי האוכלוסייה, מכל מעמד, מוצא ודת ובכל מרחב גיאוגרפי.

אי אפשר להיות מפלגה רחבה, ובוודאי שלא מפלגת שלטון, כאשר אנחנו פונים רק לחלק מצומצם מהציבור בישראל. אני מסרבת בתוקף להיכנע לדיכוטומיות ״כן ביבי״ ו״רק לא ביבי״, ורואה בקרב מרבית מצביעי גוש הימין קהל שעלינו לפנות אליו ולרתום אותו אלינו בשותפות ערכית.

על כן, אציע מכנה משותף חדש שייבנה על בסיס אידאולוגיה כלכלית־חברתית שתשרת לא רק חלקים וקבוצות מסוימות אלא את כלל הציבור הישראלי, שייהנה ממדינת רווחה אוניברסלית, שוחרת שלום, ליברלית ושוויונית. האישה החרדית מבני ברק, הצעיר המסורתי מטבריה, הנערה המוסלמית מטייבה, הקיבוצניק החילוני מהערבה והגמלאית הוותיקה מגבעתיים – כולם ייהנו ממדיניות שתעלה את קצבאות הזקנה, תייצר חינוך איכותי וחינמי, תציע מסלולי תעסוקה חדשניים ותקדם חקיקה פרוגרסיבית בנושאי עבודה.

בראש ובראשונה, על השמאל להציג חזון כלכלי שמתמודד עם אי־השוויון והחלוקה הלא־צודקת בחברה. במקום לכעוס על הציבור ש"לא מצביע לפי האינטרסים שלו", עלינו להוכיח את עצמנו כשמאל ששם את החיים בכבוד בראש מעייניו, פועל למען צדק חלוקתי ומייצר שותפויות בין כל הגופים שהאינטרס שלהם הוא מדיניות שמקדמת שוויון.

לכל אזרח ואזרחית מגיעות זכויות חברתיות, קורת גג וביטחון תזונתי, זכויות לעיסוק ופרנסה בכבוד, וכן גם לתרבות ופנאי. מדינת הרווחה שלנו צריכה לצמצם את הפערים הכלכליים בין השכבות החזקות לשכבות המוחלשות על ידי השקעה תקציבית בשירותים החברתיים, הגדלת ההוצאה הציבורית על חינוך, בריאות ותשתיות, התערבות בשוק הדיור כדי להוריד מחירים, ויצירת רשתות ביטחון סוציאליות. כך גם נוכל לחזק את הקשר והאמון בין מוסדות השלטון והפוליטיקה לציבור, שמרגיש את יוקר המחיה הגואה.

בקרב השותפים לחזון מדינת הרווחה של כולנו, נמצא ציבור עצום שסירבנו לראות. הפריבילגיה לשקוע בד׳ אמותינו אינה קיימת. אסור לנו לוותר על בניית כוח יחד עם כל מי שהחזון שלנו מיטיב עימו. הפתרון טמון בשותפות כלל־מעמדית, מפני שהמכנה המשותף הרחב ביותר בחברה הישראלית הוא הרצון לחיות ברווחה ובביטחון. מתוך ההבנה הזו, עלינו להנמיך את גובה גדר המחנה שלנו ולהפוך לבית של קבוצות שונות, שכיום מפולגות זו מזו בגלל קמפיינים ממושכים של הפרד ומשול.

ברית בין עובדים

ישנם הסבורים שתם עידן השיח על עולם העבודה. בעיניי זו טעות. אני סבורה שדווקא היום עלינו לחזור להיאבק למען שיפור תנאי העובדים – מפועלי בניין שמופקרים לגורלם ועד למתמחי הרפואה, דרך כל מורה ועובדת סוציאלית, כל גננת ועובד הייטק. כשם התנועה שלנו, כך צריכים להיות ערכינו: לדאוג לאזרח במקום שבו הדמוקרטיה הכי פחות מורגשת – בעבודה.

זהו אינטרס חוצה מגזרים, וגם הדרך להחזיר את הערכים ואת השפה של השמאל לשדה הלגיטימיות. עולם העבודה הוא לא רק תחום מופקר אך רלוונטי מתמיד במציאות הניאו-ליברלית של 2022, אלא גם הבסיס הנרחב ביותר ליצירת שותפויות שאינן מובנות מאליהן.

במקום מלחמה על פירורים בין קבוצות עובדים מתחרות, עלינו לכונן מחדש את הברית בין כל העובדים. זו ברית שיכולה לצמצם את אי־השוויון במישור הכלכלי, אך לא פחות מכך גם להתעלות מעל הגל הלאומני של הימין הקיצוני ולגשר בין פערים תרבותיים. נהגי אוטובוס, מטפלות משפחתונים, סייעות בגנים, אחיות ושוטרים, מגיעים מכלל חלקי החברה – גיאוגרפית, אתנית ודתית. תמצאו שם חרדים, ערבים, יוצאי ברית המועצות, מזרחים ואשכנזים. טשטוש הגבולות המגזריים ביניהם ויצירת שותפות שמתבססת על סולידריות חברתית, הם התשובה הניצחת גם למדיניות הכלכלית וגם למדיניות הגזענית של הימין.

"אין שמאל ואין תנועה סוציאל־דמוקרטית ללא השתתפות מסיבית של מעמד העובדים״, כתב ודייק פרופ' יוסי זעירא. ״כל שוחר שוויון מבין שהשכירים הם הרוב הגדול בחברה, שיש להם אינטרס משותף להעלות את השכר כדי להגדיל את הכנסתם ובכך יתרמו תרומה מרבית להגדלת השוויון".

בישראל, כיום, אין אף מפלגה שנותנת מענה לאתגרי עולם העבודה המודרני, למעט מפלגת העבודה. מבחינה פוליטית, זו גם הדרך להיבדל ממפלגות המרכז למיניהן, הקרובות אלינו בנושאי דת ומדינה ושמירה על הדמוקרטיה, אך במישור הכלכלי מייצגות עמדה ימנית לכל דבר. זו גם הדרך שלנו להחזיר הביתה קהלים ששכחנו, בדיוק כפי שעושות תנועות שמאל בכל העולם.

כל אלה צועדים שלובי זרוע עם חיבור לפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל. גם בתחום זה יש לנו הרבה מה להציע. לא "לדבר מעל הראש", אלא לגייס מנהיגות מקומית, לפעול נגד סגירת מפעלים ולמען צמצום הפערים בין הפריפריה למרכז, לטפל בהתמודדויות הבעייתיות היום־יומיות מול הרשויות והבירוקרטיה. רק מתוך חיבור אמיתי, חיבור לקהילה ולאנשים, נוכל לייצר חיבור אמיתי שהציבור הישראלי כולו ירוויח ממנו.

פירות השלום

יש הטוענים, מתוך בורות, שבימינו דווקא הימין הוא שבונה את מדינת הרווחה. אך לא כן. המדיניות שמוביל הימין היא פוליטיקה של חלוקת משאבים מגזרית ומפלה – "מנגנוני פיצוי", כפי שהגדיר זאת מצוין פרופ׳ דני גוטוויין.

הימין הישראלי מונע פריחה כלכלית ונגישות למשאבים, מייצר מסך עשן של אשמה ומטיל את האחריות על המצב במדינה על כולם, למעט עצמו. ממשלות נתניהו, באופן עקבי, מתעדפות תקציבים עבור אוכלוסיות שעימן כרתו ברית פוליטית, ובכך מייצרות תלות של אותן אוכלוסיות בברית הזו, במקום לעודד עצמאות ושגשוג כלכלי. במקביל, פועל נתניהו ביתר־שאת לייבוש וריסוק השירותים החברתיים, כך שרוב הציבור נאלץ לחיות במציאות של מאבקי הישרדות מתמידים.

אחת הדוגמאות המובהקות לתעדוף התקציבים מתבטאת בהקצאת משאבים להתנחלויות. נתוני הלמ"ס מ־2020 מראים שבעוד האשכולות הנמוכים (2–3) ברשויות המקומיות קיבלו מהממשלה תקציב הנע בין 5,700 ל־6,250 ש"ח לתושב, ממוצע ההשקעה בהתנחלויות נע בין 7,140 ל־9,580 ש"ח.

דו"ח של מכון אדוה מ־2017 הראה שב־20 השנים הקודמות לפרסומו, תקציב ההתנחלויות גדל פי שניים בהשוואה לגידול בעיירות הפיתוח. בזמן שמדינת הרווחה הישראלית מתפוררת, נראה שהיא פורחת מעבר לקו הירוק, וזה עוד לפני שהבאנו בחשבון את ההשקעה בעניינים ביטחוניים ואת ההשפעה של ההתנחלויות על התדמית הבינלאומית של ישראל. את העלות של שני הסעיפים האלו לא נוכל לכמות באותה פשטות כמו תקציבי מדינה, אבל יש להם משמעות אדירה.

כיוון שהמלחמה הפכה מקודשת, התשובה שלנו מוכרחה להיות מאבק אמיץ, לא מתפשר ולא מתחבא למען השלום ולמען מדינת הרווחה, בנשימה אחת. האתגר העיקרי ביחס לסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא להחזיר את הלגיטימיות של תפיסת השמאל הנוגעת לשלום בר־קיימא. זה יקרה רק אחרי שנצליח לתווך לציבור את המידע על המחירים האמיתיים – חברתיים, מוסריים ובפרט כלכליים – שאנחנו משלמים כיום.

לטווח הארוך, החזון של המחנה שלנו הוא היחיד שמאפשר לישראל להמשיך להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית, והוא החזון ההומני והצודק ביותר. סיום הסכסוך הוא אינטרס משותף לכולנו: במיליארדים שמוזרמים להתנחלויות אפשר לצמצם את כיתות הלימוד, לקצר את התורים במערכת הבריאות, להעלות את קצבת הזקנה ואת שכר המינימום. גם הפלסטינים וגם הישראלים ירוויחו יותר מהשלום, גם החרדים וגם החילונים ירוויחו ממדיניות רווחה נדיבה ואוניברסלית, מזכויות המגיעות לכולם.

החרדים כשותפים

רעה חולה במיוחד במחנה הליברלי־דמוקרטי מקורה בתפיסה שהבעיה האמיתית שלנו היא ה״דמוגרפיה״. זוהי תפיסה תבוסתנית וגזענית. החשש מה"דמוגרפיה" מייצג את חוסר התקווה של המחנה, ולמעשה נגוע בדמוניזציה כלפי החרדים והערבים, כאילו הם אינם שואפים לחיות במדינה ברווחה ובביטחון, וכאילו אין לנו שפה משותפת. (לפי מחקר שפורסם בגיליון הקודם של ״ליברל״, החרדים מחוברים לתפיסות של שמאל ומדינת רווחה הרבה יותר מאשר לתפיסות ימניות).

גם המחנה שלנו לא תמיד רואה את המקום שבו הוא נגוע בדעות קדומות. איני מתעלמת מעומק המחלוקות בנושאים ליברליים, זכויות נשים ולהט״ב, ובכל זאת: פוליטיקה היא אומנות האפשור, הפשרה, המכנה המשותף – דבר שאנו חולקים עם מרבית הסיעות בכנסת ומרבית האוכלוסיות בחברה.

שמאל שלא מאמין ביכולתו להגיע לכל אזרח ואזרחית במדינה ולגעת בהם, אין לו זכות קיום. אנו מאמינים הרי בצדקת דרכנו, שהיא הדרך הנכונה עבור כלל האזרחים, ולא רק עבור חלקם. שותפות וברית בין החברה הערבית והחברה החרדית, שבמרכזן עומדת מפלגת שמאל, הן אינטרס ישראלי מובהק.

אחד הביטויים של מפלגה משגשגת הוא היותה קהילה חברתית. אנחנו רואים את כוחן של המפלגות החרדיות והציונות הדתית (על כל גלגוליה) וכוח מוסדותיהן במנהיגים הפוליטיים, המקומיים והדתיים, ובַּקשר שלהן למערכת החינוך הפורמלית והבלתי פורמלית. כל אלה לא מהווים רק קול בפרלמנט וקול לתפיסת עולם, אלא גם עונים על צרכים קהילתיים ואפילו משפחתיים.

מחנה השמאל בנוי בצורה שונה, של פרטים מפולגים. השיח שאנחנו מנהלים עם הקהל שלנו עובר בעיקר דרך אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות, ולא באופן ישיר. כדי לחזק את כוחה ולהחיות את שורשיה של תנועת העבודה, אנחנו צריכים לחזור לשטח, לבנות את הקהילתיות מחדש עם שותפים כמו תנועות הנוער, המכינות הקדם־צבאיות, ארגוני חברה אזרחיים, ארגוני העובדים, ועדי השכונות, ערי הפיתוח וההתיישבות העובדת. על בסיס קהילות אלו בכוחנו לפתח תנועה פוליטית רחבת־היקף ומלאת גיוון אנושי.

דרך נוספת להעצים את החיבור אל הקהילה עוברת בחיזוק הקשרים עם ראשי המועצות ברשויות המקומיות וחבריהן, שהם מנהיגים לכל דבר ועניין; היכולת שלהם לקדם מדיניות ותפיסת עולם מפלגתית גם בזירה המקומית מחייבת בניין כוח נרחב כבר בנובמבר 2023 – בבחירות המוניציפליות הקרובות.

ברשויות טמון גם פוטנציאל רב לליכוד קהילות וציבורים תחת תפיסות המזוהות עם השמאל. למשל: חיזוק החינוך הציבורי והחינוך הבלתי פורמלי, טיפול בדרי רחוב, פיתוח טבע עירוני, קידום תרבות מקומית וניהול מאבקים סביבתיים. גם הסניפים המקומיים – של כל המפלגות הדמוקרטיות בישראל – שעד לא מזמן היו מוקד קהילתי שוקק חיים ויצרו חיבור טבעי לפוליטיקה המקומית, נזנחו. למעשה, זנחנו את הקשר החשוב בין המקומי לארצי, ואנחנו מוכרחים לחזור ולכונן מחדש את הקשר הזה, בין הלוקאלי לארצי, הן מבחינה אידיאולוגית והן מבחינה פוליטית.

במקום שיש מאבק

אומרים ש"איפה שיש מאבק – יש תקווה". אני סבורה שמפלגה שהיא חוד החנית של תנועה אידאולוגית רחבה, ושנוכחת במישור הקהילתי והמקומי, יכולה להיות הלב של המאבק למען צדק חברתי, ומתוך כך להיות מפעל התקווה הישראלית, שימשוך צעירים וצעירות מיואשים וצמאים לשינוי. ממש כמו הצעירים והצעירות שעלו ארצה במסגרת תנועת העבודה, ראו בחזון ההתיישבות תקווה, ונלחמו להגשימה.

לנו, הנהגת התנועה, וכן לצעירים והצעירות שהם עתיד התנועה, משימה קריטית: להפסיק לפחד להישמע ״סוציאליסטים״ מדי מחשש לאבד חלק מ"הבייס" שלנו, ולא להימנע משיח כלכלי מהפכני. בכך נרוויח ברית מחודשת עם החברה הישראלית כולה. כיוון שאין תקומה למפלגת העבודה בכל תצורה אחרת, זה הדבר הנכון ביותר לעשות.

אנחנו צריכים להיות תנועה של אנשים, שפועלת גם למען האנושות. מתוך הבנה שמשבר האקלים הוא עניין חברתי שפוגע קודם כל בחלשים ביותר, שמאבק למען שוויון מגדרי לא מסתכם בצורך לפרוץ את תקרת הזכוכית, אלא גם לנפץ את רצפת הבטון של נשים שפמיניזם עבורן הוא קודם כל מעמדי, שביטחון אישי כולל הכרה בהנחה הבסיסית, שצבע עור לא יכול לסמן בני אדם כחשודים.

כל עוד נמשך המאבק למען חברה צודקת יותר, שחיה בשלום וברווחה כלכלית, שכלל האזרחים נהנים מפירותיו – אני מלאת תקווה. דווקא התהליכים שאנו רואים כיום, מדאיגים ככל שיהיו, מזכירים לנו שהמציאות דינמית, ושדברים שנראים בלתי־אפשריים ברגע מסוים יכולים להפוך עד מהרה למציאות חדשה. המציאות שלנו עוצבה והונדסה על ידי אנשים, ולכן יהיו אלו אנשים, אנחנו, שנעצב אותה אחרת.

===

הטור המקורי והמלא התפרסם באתר ליברל

• קודם
• הבא