החזון של תנועת העבודה למדינת רווחה מודרנית
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים
- נוצר ב ראשון, 01 מאי 2022 08:37
- מחבר\ת ערן חרמוני
כאשר חשבתי על האחד במאי, חשבתי על דבר בסיסי שחשוב לדבר עליו:
בלי סולידריות, אין לישראל תקומה. הדבק הזה שחייב להתקיים בכל חברה ומדינה נכון שבעתיים למדינה כמו ישראל אשר ממילא נתונה לאיומים קיומיים ואתגרים אשר לרוב מדינות לא נדרשות להתמודד עמן. והסולידריות? לא תוכל להתקיים בחברה משוסעת ומפולגת, ובחברה שיש בה פערים בלתי מקבלים על הדעת.
ישראל של העשורים האחרונים עברה ברמת המאקרו תהליכים של התעשרות, אך באופן פרדוקסלי הישראלים עצמם מתמודדים עם בעיות יסוד כלכליות וחברתיות עצומות. הכסף והעושר נותרו בידי שכבה קטנה ודקה, והרוב המוחלט של הציבור נמצא עם מינוס בבנק, יוקר מחיה הולך וגובר, סיכויים קטנים ופוחתים לרכישת דירה, ועוד. אלו אינן רק סיסמאות אלא החיים עצמם.
מדינה עשירה, מעמד ביניים נשחק ושכבות מוחלשות מופקרות
מעמד הביניים מוצא עצמו נשחק, והשכבות המוחלשות ביותר מתמודדות על עצם קיומן. שם, במקומות השקופים או החשוכים עולם כמנהגו נוהג, והוא רחוק מאד מהכותרות הוורודות שאנשי היח"צ של משרד האוצר מפיצים. פגשתי לאחרונה את חברנו נסים פרץ, מזכיר סניף מפלגת העבודה בדימונה. נסים מפעיל ביחד עם חבריו כבר שנים ארוכות בהתנדבות מלאה עמותה העוסקת בסיוע ועזרה למוחלשים ביותר. אזרחיות ואזרחים שבלי לקבל עזרה יישארו רעבים, ללא ביגוד חם או טיפולי שיניים. אולי המדינה מתעשרת, אבל קצב הפניות לעמותה רק הולך וגובר. וזו כמובן רק דוגמה אחת מני רבות.
הפרדוקס הזה של מדינה עשירה, מעמד ביניים נשחק ושכבה מוחלשת מופקרת, לא באמת צריך להפתיע אותנו:
מדינת ישראל השילה מעצמה בעקביות ובשיטתיות את אחריותה, והותירה אותנו להתמודד לבדנו. כך מצאנו את עצמנו חיים לא במדינה שיש בה שוק חופשי עם רשת ביטחון חברתית, אלא במדינה שפועלת כג'ונגל שבו רק החזק ביותר שורד, וכל דאלים גבר. אבל החזק ביותר לא רק שורד, אלא גם לוקח את כל הקופה. והציבור? מתקוטט על הפירורים.
לא טעות, מדיניות
זוהי איננה תוצאה מקרית אלא תולדה של מדיניות ותפיסת עולם כלכלית שמובלת על ידי הימין. תפיסת עולם שרואה בכל סוג של התערבות ואחריות מצד המדינה כדבר מוקצה מחמת המיאוס. תפיסת עולם שמבחינתה רשת ביטחון חברתית היא מילה גסה.
הבריחה הזו של המדינה מאחריותה מביאה למצב מאד פשוט: איפה שהמדינה בורחת, הציבור משלם מכיסו. כך לדוגמה, ניתן לראות כיצד בכל השנים האחרונות ישנה עליה דרמטית בכסף הפרטי שמושקע בחינוך ובבריאות, בעוד ישראל "העשירה" נמצאת בין האחרונות שבמדינות המפותחות, בגודל ההשקעה הציבורית בתחומים אלו שהם תחומי ליבה של זכויות יסוד חברתיות.
אין קסמים: המדינה מפקירה, הציבור משלם והפערים מתרחבים. מי שיש לו משלם יותר ומקבל שרות איכותי יותר, ומי שאין לו משלם מעט ומקבל פחות חינוך ובריאות אם בכלל.
מחירי הדיור כדוגמה
בוא ניקח לדוגמה את סוגיית הדיור. כל בר דעת מבין שמחירי הדיור מטורפים. לאחרונה פורסם בחדשות 12 כי היום יש צורך בכ-200 משכורות ממוצעות לדירה ממוצעת. הזוי. אני זוכר שבטרם התחילה הקפיצה הענקית במחירי הדיור היה צורך בכ-85-90 משכורות לדירה, וגם זה נחשב ליקר יחסית.
לישראלים אין באמת ברירה כי אין לנו, בניגוד להרבה מדינות אחרות, גם אופציה של שכירות ארוכת טווח או דיור ציבורי לציבור הרחב. הדיור הציבורי בישראל שמיועד כיום לאוכלוסיות מוחלשות יובש גם הוא, ומפקיר את הזכאים.
במצב דברים זה הישראלי הממוצע חייב, אין לו באמת ברירה, לרכוש דירה במחיר קיצוני ומופקע. לשם כך הוא לוקח הלוואות לא פרופורציונאליות ומשעבד את עצמו. כמה זמן המצב הבלתי סביר הזה יוכל להחזיק? הרי זו רק שאלה של זמן עד שזה יתפוצץ. המדינה, במו ידיה, גוזרת את גורלם של דורות שלמים.
כל פעם קמה ממשלה חדשה, מבטיחה בשורות בשוק הדיור – ונכשלת. גם זה לא קורה בטעות, אלא מאחר וכל הממשלות מסרבות להפנים שיש צורך בהיפוך של המדיניות, של תפיסת העולם. הזכות לדיור ראוי במחיר שווה לכל נפש היא זכות יסוד, ועל המדינה לקחת אחריות ולספק אותה בעצמה, בבניה ממשלתית (תקציבית) רחבה ומשמעותית הן של דיור למכירה והן של דיור להשכרה ארוכת טווח.
לצערי השמרנות והקיבעון של המדיניות הכלכלית הימנית מונעים בדיור, כמו בתחומים רבים אחרים, לנקוט בפעולות שיבטיחו לאזרחי ישראל אופק. זו כאמור בעיה חברתית וכלכלית מהותית, וגם הרבה מעבר לזה: ללא אופק, ללא מחויבות הדדית בין המדינה לאזרחיה, אין סולידריות וזו פגיעה של ממש גם בחוסן הלאומי של המדינה.
מדיניות חדשה והפוכה
ישראל זקוקה למהפכה אמיתית במדיניות החברתית והכלכלית. כזו שתגדיל דרמטית את ההשקעה הציבורית בנושאים האזרחיים והחברתיים, תאפשר שכר מכובד שיכול להתמודד עם יוקר המחיה, ביטוח סיעודי וקצבת זקנה ראויה, חינוך חינם מגיל לידה, דיור ראוי במחיר נורמלי וכו'.
לשם כך יש צורך בהיפוך מגמה, ממדיניות שבה המדינה רק מחפשת איך לברוח מאחריות ולהוציא עצמה מהמשחק, למדיניות שבונה מחדש בישראל מדינת רווחה, מדינת רווחה מודרנית.
האדם העובד, בין אם הוא שכיר, עצמאי או פרילנס, חייב להיות לערך החשוב והמרכזי בתפיסה הכלכלית. האנשים העובדים הם אלו שמניעים ובונים את הכלכלה, ולא קומץ הטייקונים שחי ממינופים וכספים שהגיעו הודות לזיעת ההמון. לשם כך, על המדינה לנקוט בעצמה (בחקיקה, החלטות ממשלה וכו') גישה המעודדת בכל הכח התאגדות של עובדים, ייצוגם בדירקטוריונים של התאגידים והפיכתם לשותף של ממש, ומתן זכויות ורשתות ביטחון לאדם העובד.
התפקיד של תנועת העבודה
ישראל של 2022 זקוקה לא רק לשינוי קוסמטי, אלא להיפוך מגמה של ממש במדינות הכלכלית והחברתית. אני מאמין כי זהו בדיוק תפקידה ושליחותה של תנועת העבודה בימים אלו: להציג ולקדם חזון שבונה בישראל מדינת רווחה מודרנית, וסולידארית.
מפלגת העבודה היא מפלגה ציונית וחברתית, סוציאל-דמוקרטית. שני הערכים הנ"ל: ציונות וסוציאל-דמוקרטיה, הם ערכים משלימים. החזון הציוני של מדינה יהודית ודמוקרטית המכוננת חברת מופת, לא יוכל למלא עצמו בחברה שאין בה סולידאריות. כל אלו שמגיבים בבוז כלפי הערך הזה 'סולידריות חברתית', בעצם מגיבים בבוז למהות הציונות.
זוהי חובתה של מפלגת העבודה, זוהי חובתנו, להיות המסגרת הפוליטית שמציגה חזון כלכלי חברתי ברוח תפיסת העולם הזו, אבל לא פחות חשוב מכך – נלחמת עליו בכל הכח בממשלה ובכנסת. אנחנו חיים בממשלה שמורכבת ברובה ממפלגות המאמינות בקפיטליזם קיצוני, גם זאת אני יודע. אך השאלה שמונחת לפתחנו, החובה שנמצאת בידינו – היא להשכיל ולהציג תמיד את האג'נדה שלנו ולהיאבק עליה. אם לא נעשה כן, לא נוכל בעתיד לבוא אל הציבור הרחב ולבקש את אמונו בשם אותם ערכים נשגבים, אך אם נעשה כן – נוכל גם נוכל.
תנועת העבודה היא תנועה רחבה ואיננה מפלגת נישה. אנחנו יכולים וחייבים לחזור ולהיות כח פוליטי גדול ומוביל. זה מחייב אותנו להיות במשבצת הטבעית שלנו: זו העוסקת בסוגיות הליבה של החברה הישראלית בביטחון, שלום, חברה וכלכלה.
האחד במאי הוא היום שבו נזכיר לציבור וגם לעצמנו: סולידאריות חברתית, כלכלה וחברה צודקת – זה אנחנו. זה תנועת העבודה.
