על חשיבות מפלגת העבודה
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים
- נוצר ב שישי, 12 פברואר 2021 10:19
- מחבר\ת הארץ, שלמה אבינרי
שלמה אבינרי, מנתח ומסביר את חשיבות מפלגת העבודה למערכת הפוליטית בישראל ובראי הבחירות לכנסת ה-24.
בחירת מרב מיכאלי ליו"ר מפלגת העבודה היא ניצחון אישי ומפלגתי.
כדי לשקם את המערכת הפוליטית הישראלית צריך להקים מחדש את הנדבך השני של הפוליטיקה הישראלית ושל כל פוליטיקה דמוקרטית: מפלגה שמתוך מחויבות לערכים אוניברסליים תאמין בסולידריות חברתית, תתמוך בשכבות החלשות בחברה ובחזון של צדק חברתי וכלכלי, תממש פרוגרמה של שוויון לכל אזרחי המדינה, תדע לאזן בין הייעוד של ישראל כמדינת הלאום היהודי לבין ההבטחה של שוויון לכל אזרחיה, ושתחזיר — בחקיקה ובמדיניות — את השילוב בין סולידריות לחירות אישית ויוזמה פרטית
בבחירת מיכאלי, לרבים שהצביעו למפלגת העבודה יהיה הפעם למי להצביע בלב שלם. מקומה של העבודה, כאחד משני העוגנים המרכזיים של המשטר הדמוקרטי חייב להיות נר לרגליהם של כל מי שאינם נמנים עם מחנה הימין.
הניתוח המלא:
"בחירתה של חברת הכנסת מרב מיכאלי ליו"ר מפלגת העבודה היא ניצחון כפול — לה אישית ולמפלגתה. שני ההיבטים עשויים להשליך על טיב המערכת הפוליטית בארץ.
... לאחר שנים נבחרה לראשות מפלגת העבודה אישיות שאינה רואה עצמה מיד כמועמדת לראשות הממשלה — לאו דווקא מחמת עודף ענווה אלא מתוך הבנה פוליטית ותבונה אישית, המשלבות ניסיון עם ערכיות. אומץ הלב והיושר האינטלקטואלי שגילתה מיכאלי, כשסירבה להצטרף לבגידה בבוחרים, הוכיחו עצמם לא רק כצעד נכון מבחינה מוסרית וערכית, אלא גם כמהלך פוליטי נבון, שדיבר אל הבייס של בוחרי העבודה.
... לבחירתה יש משמעות רחבה יותר. זו באה לידי ביטוי בדרך שבה הציגה מיכאלי את בחירתה: לא רק כניצחון אישי אלא כמאמץ לשקם את המעמד של מפלגת העבודה במארג הדמוקרטי הישראלי — מעמד שלו חשיבות בשתי רמות, וכל אלה שהדמוקרטיה הישראלית יקרה להם ראוי שישימו לב אליו.
... הדמוקרטיות המערביות היציבות לאחר מלחמת העולם השנייה היו מבוססות בעיקרן על שני גושי מפלגות: גוש שמרני־ליברלי וגוש סוציאל־דמוקרטי ... מפלגות שמרניות מחד גיסא וסוציאל־דמוקרטיות מאידך גיסא, היו עמודי התווך של המערכת הזאת. הן התחלפו בשלטון בעקבות בחירות, ולעתים היו שותפות בקואליציות בממשלות. בבסיס המערכות הדו־גושיות הללו היה הקונסנזוס שיש יותר מדרך אחת לממש מדיניות דמוקרטית, וביסודו של דבר שני הקולות חיוניים לחוסנו של המשטר הדמוקרטי ולמניעת הידרדרות לפשיזם מכאן או לקומוניזם מנגד. כאשר נחלש או נעלם מן הזירה אחד משני הכוחות — השמרני־ליברלי או הסוציאל־דמוקרטי — המשטר הדמוקרטי בסכנה ... בלי מפלגות של ימין מתון ושמאל מתון המתחרות ביניהן, הדמוקרטיה עצמה בסכנה.
ביסודה של המציאות הפוליטית הישראלית, שהיא גם רב־מפלגתית, היה תמיד מאבק בין שני גושים בציונות: תנועת העבודה על גלגוליה השונים והתנועה הרוויזיוניסטית, שהתגבשה בסופו של דבר במפלגת הליכוד. בנושאים קריטיים — הסכסוך הישראלי־ערבי, מבנה המשק והכלכלה, מעמד ההסתדרות ומבנה השכר ועוד — היה ברור, למרות כל הניואנסים והניסוחים המפולפלים בשני הצדדים, שהעמדות של תנועת העבודה שונות מהעמדות של הגוש שכינה עצמו "המחנה הלאומי", והמאבק ביניהן היה לגיטימי וחריף.
מציאות זו — ששיקפה במידה רבה את מה שקורה בדמוקרטיות מערביות אחרות — עברה שינוי מהותי. הסיבות לכך מורכבות: שינוי השיח הפוליטי בישראל מאז מלחמת ששת הימים, שינויים דמוגרפיים בהרכב האוכלוסייה היהודית, כשלים בתנועת העבודה שנבעו משלטונה הממושך ומחוסר הסתגלות למציאות משתנה. כל אלה הביאו לכך שכיום קיימת בארץ רק מפלגת גדולה וחזקה אחת בציר השמרני־ליברלי — הליכוד. בציר השני, הסוציאל־דמוקרטי, חלה התפוררות. ציבור המצביעים נטש את מפלגת העבודה ומאז הופעת ד"ש בבחירות 1977, הוא מחפש מושיע פרסונלי במקום בית פוליטי ערכי ובעל חזון.
כך, לקראת מערכות הבחירות הוקמו רשימות שאינן מפלגות, אלא אוסף הטרוגני חסר מכנה משותף, ובדרך כלל הוצבו בראשן קצינים לשעבר, בעלי הילה ביטחונית אך נעדרי ניסיון פוליטי וחזון מדיני וחברתי ... כגודל התקווה כך עומק האכזבה. והתוצאה של מצב זה היתה בדרך כלל חיזוק הימין.
... כדי לשקם את המערכת הפוליטית הישראלית צריך להקים מחדש — ולא מתוך התרפקות על העבר ונוסטלגיה צדקנית — את הנדבך השני של הפוליטיקה הישראלית ושל כל פוליטיקה דמוקרטית: מפלגה שמתוך מחויבות לערכים אוניברסליים תאמין בסולידריות חברתית, תתמוך בשכבות החלשות בחברה ובחזון של צדק חברתי וכלכלי, תממש פרוגרמה של שוויון לכל אזרחי המדינה, תדע לאזן בין הייעוד של ישראל כמדינת הלאום היהודי לבין ההבטחה של שוויון לכל אזרחיה, ושתחזיר — בחקיקה ובמדיניות — את השילוב בין סולידריות לחירות אישית ויוזמה פרטית.
יישום של מדיניות כזאת יחייב רפורמה רצינית במערך הביטוח הסוציאלי, שהיה אחד מהישגיה של תנועת העבודה כאשר גולדה מאיר היתה שרת העבודה. מפלגה שתבקש ליישם מדיניות כזאת חייבת להתייחס למצוקות הריאליות של שכבות בחברה שכיום אינן זוכות למענה. אם מפלגת העבודה רוצה לבנות את עצמה מחדש כמפלגה שרלוונטית למציאות הנוכחית, אין די בכך שתתמודד עם בעיות של שוויון מגדרי, הגנה על מבקשי מקלט וזכויות להט"בים (שאסור להזניח). עליה גם לדעת איך להתמודד עם העוני של קבוצות לא מבוטלות בקרב עדות המזרח, ועם איים של מצוקה קשה בקרב חלק מעולי ברית המועצות לשעבר. לכל אלה יש להבטיח מינימום של הכנסה שתאפשר להם להתקיים בכבוד, בזכות ולא בחסד, בהתאם לכוונה המקורית של חוק הביטוח הלאומי. כל הבעיות הללו חורגות ממה שבדרך כלל מטריד את המצביע הממוצע של המרכז־שמאל, שמחפש בית פוליטי התואם את האידיאולוגיה שלו.
כל זה מחייב לגבש לא רק תוכנית פעולה, אלא גם משמעת, שתבטיח כי המפלגה עם כל הפלורליזם הפנימי שלה תדבר בקול אחד, כתזמורת, ולא כחבורת סוליסטים וסוליסטיות עם אג'נדות אישיות שונות. וזה כלל לא פשוט.
... עם בחירתה של מיכאלי, לרבים שהצביעו למפלגת העבודה במערכות הבחירות האחרונות תוך אי־נוחות לא קטנה, או שנדדו לרשימות של משיחים־מטעם־עצמם, יהיה הפעם למי להצביע בלב שלם. קשה לדעת מה יהיה הרכב הממשלה הבאה, אבל בין שמפלגת העבודה תהיה חלק מממשלת מרכז־שמאל או שהיא תישאר באופוזיציה, מקומה כאחד משני העוגנים המרכזיים של המשטר הדמוקרטי חייב להיות נר לרגליהם של כל מי שאינם נמנים עם מחנה הימין".
===
הניתוח המלא, באתר הארץ
