אחד במאי - על חופש ההתארגנות והשביתה
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים
- נוצר ב רביעי, 01 מאי 2019 17:19
- מחבר\ת שלי יחימוביץ
אחד במאי, חג שמח!
לא יודעת אם שמתם לב, אבל שני קפיטליסטים שדי ריסנו את עצמם בשנים האחרונות, הרימו ראש השבוע והשמיעו קולות מיושנים ועתיקים.
אי אפשר היה שלא לשמוע את עצמותיהם החורקות כשהשמיעו רעש לא קשור למציאות, אבל גם תחושת השחרור הפתאומית שנפלה עליהם ושחררה את חרצובות לשונם הורגשה באוויר.
הראשון הוא שטרסלר. השבוע הוא כמו התעורר מחלום רע, ראה שקלו המים, ומלמל כמה מנטרות תלושות על כך שחוק הגבלת שכר הבכירים שלי (שעובד נפלא, והביא לעליית שכר נרחבת בשכר הנמוך במגזר הפיננסי ולהפחתה בשכר החזירי של בכירים במגזר) הוא "קומוניסטי" ו"הורס את המשק" .
השני הוא יאיר לפיד שהתרפק היום על אבא טומי, שהסביר לו, כך צייץ, ש"האדומים צועדים היום ברחובות אבל אנחנו דווקא נעבוד". משפט שמתאים בהחלט לטומי, אבל לא על כל מה שאבא אמר חייבים לחזור, ולפיד החליט שהיום חייבים.
זה לא מקרי. השניים האלה מתבשמים מפריחתה המחודשת בישראל של תזה מיושנת ומאוד לא יהודית – התזה הליברטריאנית, שעד לא מזמן היתה שייכת לשולי השוליים הסהרוריים אפילו של הקפיטליזם.
בבחירות האחרונות שתי מפלגות ליברטריאניות היו עוברות בקלות רבה את אחוז החסימה אלמלא שגיאות מיקרו טקטיות, תאונות עבודה מצערות. פייגלין ובנט- שקד, אף שנפלטו מהמערכת הפוליטית, קיבלו יחד שמונה מנדטים כמעט. במבנה הכוח הפוליטי הקיים השמיים היו הגבול מבחינת פוטנציאל ההשפעה שלהן.
דווקא באחד במאי, אין לזלזל בקסם האפל של הליברטריאניות. הוא מעניק לגיטימציה למשפחה שלמה של התנהגויות אנושיות שהמוסר האנושי ורוחו היפה של האדם מנסים לרסן על פני ההיסטוריה:
אגואיזם צרוף, התנערות מאחריות לזולת, תעוב גלוי כלפי החלש והדל, מתוך הנחה משונה ש"אני" לעולם לא ארמס, אושפל, אפוטר, אהיה חולה, אהיה נכה, אהיה עני, אהיה זקן, אהיה ילד.
תראו את תחושת השחרור הלא מודעת שמפגינים שטרסלר ולפיד. ממש קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה, עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב. אֵש נְקָמוֹת הַלַּב לִחֵכַה (על כך שהעזתם לבכלל לשאוף לצדק לשוויון, להוגנות, וגם פה ושם הצלחם), לִקְרַאת אוֹיַב (העובדים הרגילים, רוב בני האדם) הִכּוֹן לַקְרָב. מִגָּב כָּפוּף (אנחנו בעצמנו בקושי גומרים את החודש, וחברינו הטייקונים סובלים ממש, ובכלל נמאס לנו להתחפש לחברתיים, הבה נשתחררה) נִפְרוֹק הָעוֹל (של הציבור, של הצדק, של הפוליטיקלי קורקט הארור הזה) וכו' וכו'.
אז אזכיר שהיום אנחנו אומרים תודה לתכונות אנושיות הרואיות והפוכות לגמרי לאלה שמבטאת הליברטריאניות: סולידריות, צדק, חמלה, יכולת לומר "אנחנו" ולא רק אני.
בדיוק היום, לפני 133 שנים, בארצות הברית, פג האולטימטום שהציבו עובדים בתביעה להפסיק להיות מועסקים בתנאי עבדות.
השביתות וההפגנות (שהיו אסורות בחוק) דוכאו באלימות, שישים מפגינים, אמיצי לב, נהרגו במהומות עקובות מדם בשיקגו.
כמה שנים קודם, נאסרו 24 פועלי דפוס בטורונטו, קנדה – ששבתו.
הם וחבריהם בדמם, ומי שהמשיכו במאבקים אחריהם, השיגו בשביל אנשים עובדים את הזכות המדהימה להתארגן, להגיד "אנחנו" ולא רק "אני".
חופש ההתארגנות וזכות השביתה הפכו את העובדים לבני אדם עם זכויות, עוגנו באמנות בינלאומיות והיו לחלק מהדמוקרטיה המערבית ומהחקיקה במדינות המפותחות.
הם הולידו את שכר המינימום, ואת היכולת להיות חולים בלי לעוף מהעבודה, את הפנסיה, את איסור עבודת ילדים, את חופשת הלידה, כל מה שגם ליברטריאנים נהנים ממנו. ממש כשם שנשים לא פמיניסטיות נהנות מפירות המהפכה הפמיניסטית.
עשו לי טובה חברות וחברים שלי, כשם שחובה עלינו לא להיבהל כשלאומנים גזענים קוראים לכל מי שהוא לא הם "בוגדים", כך אל תחששו לגונן על הזכות לא להיות עבד. והזכות לא להיות עבד עוברת דרך זכות ההתאגדות, זכות דמוקרטית ונאורה מאין כמותה. בקיצור, כשהחושך יורד, לא מסתתרים בצללים, אלא מדליקים את האור.
אז - לכל האדומים בנשמה, וגם למי שמתעב את אחד במאי אבל נהנה מפירותיו – חג שמח!
